זה מזכיר לי רב בישיבת אור עציון, שכל פעם לאחר שהוא אומר טענה מספר כלשהו כולם מהנהנים בראש בהסכמה. הוא תמיד מחזיר להם ואומר שלא יאמינו לו שיבדקו בעצמם. שיבדקו, יקשו, ינסו לסתור. בקיצור, שיהיו ביקורתיים.
חז"ל בעצמם עודדו את הביקורת והדיון. רבי יוחנן היה מעלה טענות וריש לקיש, תלמידו, היה תמיד מקשה עליו קושיות כשרבי יוחנן עונה תשובות. כך כמו פינג פונג, הם היו מתוכחים ודנים. לאחר שמת ריש לקיש בא רבי אלעזר בן פדת במקומו. כל דבר שרבי יוחנן היה אומר- היה רבי אלעזר תומך ומביא סימוכין. הצטער רבי יוחנן ואמר שהוא לא מחליף ראוי לריש לקיש. אני צריך שיגידו לי שאני צודק? אני יודע שאני צודק. ריש לקיש היה מקשה 24 קושיות ואני עונה 24 תשובות. מתוך כך היינו מגיעים למסקנות הרבה יותר טובות. (תלמוד בבלי, בבא מציעא דף פ"ד עמ' א'- סיפור מרתק).
בפסח אנו מלמדים את ילדינו לשאול שאלות. אל תקבלו מידע סתם כך כמו תוכי. תשאלו. תקשו. תחקרו.
בביקורתיות אנו מרוויחים כפליים:
אנו מרוויחים מכך שאנו מבינים את עומק הדברים בחיינו. ללא הביקורתיות היינו נתקעים בהבנה לא עמוקה ולפעמים אף מוטעית מיסודה. הרמב"ם כותב על כך. הוא מביא שלוש סוגי אנשים בהבנה של חז"ל:
- הסוג הראשון מבין את חז"ל כפשוטם. מה שהם אומרים- זה מה שהם התכוונו. גם כשחז"ל מספרים על דברים שאינם מציאותיים והגיוניים, זה מה שקרה באמת. הם מנטרלים את הביקורתיות שלהם כלפי חז"ל וכשדבר לא נראה להם שהוא הגיוני- ההיגיון של עצמם טועה.
- הסוג השני מבין את חז"ל כפשוטם, עקב הסברי הסוג הראשון. הם מלגלגים על חז"ל וטוענים שחז"ל דיברו שטויות ודברים שלא עולים על הדעת.
- הסוג השלישי מבקר את חז"ל וטוען שהדברים כפשוטם אינם הגיוניים. הוא מבין את חז"ל כדרש וכמשלים. חז"ל לא באו לספר סיפורים אמיתיים, אלא לומר משלים. הסוג השלישי מבין את המסר שמאחורי המשל ולא סתם קרא סיפור חסר מסר (לא כמו הראשון).
חוש הביקורת של הסוג השלישי גרם לו להבין את דברי חז"ל וכוונתם. ביקורתם גרמה לבירור המסר. הסוג הראשון לא הבין כלל את דברי חז"ל ורק שמע סיפורים ללא הבנת המסר שמאחוריהם. לא רק שהם לא הבינו, אלא גם גרמו לכפירת הסוג השני בדברי חז"ל.
רווח שני. עקב הביקורתיות וההבנה היוצאת ממנה אנו מזדהים יותר עם מה שאנו מאמינים בו ולומדים אותו. כל הדברים שחונכנו עליהם מילדותנו לא נשארים כמצוות אנשים מלומדה (=עשיה מתוך הרגל) אלא נעשים מתוך רצון והזדהות. חינוך הוא איננו הקניית הרגלים לחיי ילדינו, זה אילוף. חינוך הוא יצירת הבנה והזדהות עם המוסר שאיתו אנו מחנכים את ילדינו. הזדהות עמוקה עוברת דרך ההבנה העמוקה והביקורתיות. הזדהות לא רק בגלל שכך אמרו. אלא כי אני רוצה ומבין למה זה נכון.
אך האם תמיד צריך ביקורתיות? האם צריך לקחת כל דבר בחיינו בתור ספק? אם עוד לא הבנתי את מערכת האיכול, אז מאיפה לי לדעת שאני צריך לאכול בשביל לשרוד? האם כל מה שאנו עושים עבר את תהליך הביקורתיות? האם צריך שיעבור?
נראה לי שהתשובה נעוצה בשאלה (תשובה שנעוצה בשאלה- הבנתם...) האם כל דבר אינו נכון עד שהוכח כנכון? או שמא כל דבר נכון עד שהוכח שאינו נכון?
תינוק לא יודע את כל ההסברים לכל דבר בעולם כבר מרגע הולדתו. האדם גודל כשהוא מקבל חינוך והרבה ידיעות ללא שעברו את סינון הביקורת. גם לא בכל שלב נכון להעביר וללמד דרך הביקורת. כשתינוק רוצה להכניס אצבע לשקע, אינני מסביר לו את הסכנות שבדבר. אני אוסר עליו. למה? הוא לא יכול להבין עדיין. זה אילוף, לא חינוך. לפעמים צריך גם לאלף.
כך כולנו ממשיכים לעשות דברים מסוימים כמצוות אנשים מלומדה, כאותו תינוק הנמנע מלהכניס אצבע אחר גערת הוריו. אנו קמים בבוקר ועושים הכל על אוטומט. אנו חיים על הרגלים ששזורים לכל אורך חיינו. אנו מקובעים לבחירות שעשינו בעבר וממשיכים בהם ללא חשיבה מחודשת.
אך אנו יכולים להשתנות. הבחירה בידינו. אט אט, אחד אחרי השני, אנו צריכים להעלות כל דבר בחיינו לביקורת. כך נוכל להשתפר בטעויות שעשינו ולהזדהות עם הדברים שצדקנו. הזדהות שתגרום לנו לעשות את מעשינו ביתר שאת וביתר עוז.
אי אפשר בוקר בהיר אחד לעצור את כל מהלך חיינו ולהעלות את כל חיינו לביקורת. אנו לא יכולים להתנהל ללא הרגלים, סדר וודאות (גם אם איננה מבוססת לוגית) מסוימת בחיים. אנו מתייחסים להרגלינו ואמונתנו כעל נכונים עד שהוכח אחרת ולמה שלא הורגלנו אליו או מאמינים בו כלא נכונים עד שהוכח אחרת.
השינוי או לחילופין הביסוס בחיי האדם נעשה בהדרגה.
עכשיו, קדימה. תהיו ביקורתיים כלפי. תחקרו, תקשו, תשאלו שאלות ותפתחו דיון...
הי גלעד,
השבמחקקשה לי להתווכח עם הטענות שלך כאן, פשוט כי אני מסכים איתן :-)
מה שאני מאחל לך, זה טיול ברחבי הבלוגוספירה, שיאפשר לך למצוא ברי-פלוגתא טובים ומעניינים.
נ.ב
הוספתי את בלוגך לרשימת הבלוגים המומלצים, בתקווה שתמצא עוד בר-פלוגתא :-)
הי גלעד!
השבמחקמשתפר מבלוג לבלוג. גם אני מסכימה וגם נהניתי לקרוא כי כתבת את המסקנות בצורה מאוד מעמיקה וקולעת.
זה גם מרענן לראות בחור ישיבה שבניגוד להרבה בחורי ישיבה - לא מהנהן בראשו באוטומטיות.
זאת באמת בעיה של הציבור שלנו על כל מעלותיו.
יש מן הליכה עיוורת אחרי הכללים ללא בירור מעמיק. נדמה שזה נובע מפחד
פחד שהביקורת תהרוס את האילוף. ומכאן למאה שערים הדרך קצרה.
וזאת בעיה שהעיוורון הזה מושרש בנו כל כך. למשל הדעה הרווחת שאתה חייב ללכת לפי רב אחד.
למה? זה חוסם כל מקום לביקורת ומחשבה