23- חייב או רוצה?

שאיפה. נשיפה. שאיפה ושוב נשיפה. חייב לרוץ עוד סיבוב. אין כוח, אבל חייבים. שאיפה...

יום חמישי. חייבים לרוץ היום. כמו שבשני חייבים לרוץ. פעמיים בשבוע. ככה קיבלתי על עצמי. חשוב לרוץ ולשמור על כושר.

כך הייתי נוהג בעבר. היו תקופות בהם קיבלתי על עצמי לרוץ מרחק מסוים מספר פעמים בשבוע. באותן תקופות זה היה חוק שלא הפרתי ויהי מה. גשם, שלג, חום וקור. כל מזג אוויר לא היה עוצר אותי. אין עצלות כלל. ידעתי שברגע שאני אעצור ואבטל ריצה אחת, אז מה שקבעתי הוא לא מוחלט וכל השגרה הזאת והשמירה על הכושר תלך לטמיון. ברגע שאזלזל בזה פעם אחת, אמשיך לזלזל עוד ועוד ולבסוף לא ארוץ כלל. כדי שתקופה כזאת תגמר הייתי צריך להיות חולה ומרותק למיטה (שזה לא קורה לי הרבה) ואז ברגע שלא רצתי פעם אחת או שבוע אחד- כל הקביעה שקיבלתי על עצמי איבדה את משמעותה ולא המשכתי לרוץ.

אך היו תקופות אחרות שזמן רב לא רצתי בכלל ולא קבעתי לעצמי ריצה קבועה, כי ידעתי שאם אקבע משהו- אני אעמוד בו. לא התעצלתי לרוץ חד פעמית, אך ידעתי שזה יתמשך לתקופה של שמירה על כושר. כל המאמצים והזיעה של כל הריצות שאעשה עמדו לנגד עיני והרתיעו אותי מלרוץ.

כך היה פעם. תקופת ריצות מאולצות ותקופת עצלות.

לפני כשבועיים יצאתי לדרך חדשה. דרך שאינה שייכת לתקופת הריצות המאולצות וגם לא לעצלות. החלטתי שאני רץ בלי להתחייב. רץ לכיף. כי אני נהנה לרוץ. ואם היום לא בא לי לרוץ, אז היום לא ארוץ. ואם מחר ומחרתיים אתעצל לרוץ, אז גם לא ארוץ. נכון שצריך, אבל זה לא חובה. אני ארוץ רק כשארצה לרוץ. לכיף. בלי למדוד זמני ריצה. בלי להתחייב למרחק מסוים ובלי להתחייב למספר פעמים בשבוע.

בינתיים זה הולך לי מצוין. לפעמים אני רץ אפילו כל יום ולמרחקים לא קטנים. ולא פחות חשוב: זה לא נתפס בעיני כמעמסה, אלא כפעילות מהנה!

באופן כללי, בהרבה דברים בשנים האחרונות שיניתי את אורחות חיי מאילוצים עצמיים לרצון. אני מכיר את עצמי כעקשן לא קטן ואדם עקבי. הייתי עושה הרבה דברים שקיבלתי על עצמי וחשבתי שהם חשובים וצריכים להיעשות. בשנים האחרונות התחלתי לעשות גם את הדברים שצריכים להיעשות מתוך רצון ותחושת הנאה. פעמים רבות שמתי את ההנאה בתור הכוח המניע, במקום לשים את ההכרח והצורך ככוח המניע.

יש לכל צד יתרונות וחסרונות. העשייה מתוך ההכרח מביאה לעקביות ולדיוק. אך אולי העשייה מרצון מביאה לעקביות לאורך זמן וחוסר שחיקה. האם הרגשת המחויבות מדרבנת את האדם לתוצאות יותר טובות, או שמא ההנאה במעשים היא הדוחפת את האדם להישגים היותר טובים?

אך גם אם עשייה מרצון עדיפה על עשייה מתוך מחויבות וכפייה עצמית, לא תמיד זה נכון להתחמק מכפייה עצמית. ישנם דברים שהם מחויבויות בסיסיות שאינן ניתנות להזנחה אפילו פעם אחת. מחויבויות שאדם לא יכול לומר עליהן, הפעם אין לי חשק ואיני רוצה לעשותם.

רבי אליעזר במשנה אומר שמי שמתפלל את כל תפילותיו בקביעות, אז הוא נשחק ואינו מתפלל מתוך רצון וחשק והוא אינו מתחנן לאל בתפילתו. עקב כך, היה אמורא שרצה שלא להתפלל פעם אחת כדי שיצא משגרת התפילות ויתגעגע להתפלל. אך לא יכל לעשות זאת כיוון שהוא מחויב להתפלל שלוש פעמים ביום.

מדוע קבעו חז"ל מחויבות להתפלל שלוש פעמים ביום? נכון שיש צורך שכל אדם ידבר עם בוראו, אך למה שלא יעשו זאת מרצונם החופשי?

האם חז"ל רצו לעגן דבר שצריך להיעשות ולחייב לעשותו, כי אחרת הוא לא היה נעשה? האם תפיסת עולמם הוא שצריך לכפות דברים על עצמי? האם אותו אמורא בא לומר שאין זה נכון לכפות כך, אך כיוון שכבר זה נכפה ועכשיו זה חובה אז הוא ישאר כפות לחובה זאת? או שמא בדעתו שטוב היה לכפות זאת, רק שהוא בא להדגיש את החסרונות?

ואולי אין דעת חז"ל נוחה מכפייה עצמית ונדרים על מעשים טובים, אלא שבהנהגת הציבור נצרכת לפעמים כפייה? ודעת אותו אמורא מסכימה עם חז"ל, אך אומרת שאין זו הדרך הנכונה לאנשים פרטיים ואדם פרטי לא צריך לקבוע לעצמו עוד מחויבויות?

מה צריך להיות הכוח המניע: כפייה עצמית, רצון או שילוב של שניהם? ואם שילוב: מתי וכמה מכל דבר צריך לבוא לידי ביטוי?

22- געגועים לבית המקדש

חרדת קודש. התרגשות עוברת בקהל. כמצפים לראות מה יעלה בסופו.

"מה נהדר. אמת, מה נהדר". התרגשות אין סופית. הוא הצליח. הוא יצא בשלום. "אמת, מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קודשי הקודשים, בשלום בלי פגע".

כך כל שנה, בתפילת יום הכיפורים בבית הכנסת.

השיר שאנו אומרים בתפילת יום כיפור אומר שאי אפשר לתאר את השמחה והתלהבות שהייתה בזמן שהכהן הגדול היה יוצא מקודשי הקודשים בסוף עבודתו בבית המקדש ביום כיפור. השמחה בידיעה שה' סלח לנו על חטאינו ונמצא יחד איתנו, שוכן בתוכנו.

אבל השאלה שאני שואל היא: באמת, מה נהדר? איך אנו יודעים כמה זה היה נהדר? למה מתלהבים בתפילת יום הכיפורים בימינו כששרים על בית המקדש? הכהן נכנס, יוצא. קורבן כזה וקורבן אחר. כל זה זר לנו. אנו איננו מכירים את המציאות הזאת. ומדוע שנתלהב מכך? איך אנו צריכים לרצות ולכסוף אל דבר שאין אנו יודעים מה הוא ומעולם לא ראינו אותו?

מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. ואנו שלא ראינו שמחה זו מימינו, איך נתגעגע אליה? איך נתגעגע לבית המקדש?

אם היה לי משהו שחשתי בו ועכשיו הוא איננו, אני יכול להתגעגע אליו. אני יכיר במשמעותו רק אחרי שיעלם לי ואתגעגע אליו, ארצה שיחזור. אך אם מעולם לא חשתי בו, איך ארגיש געגוע כלפיו?

כדי לעורר כסיפה, רצון, ערגה ושקיקה אל דבר מסוים צריך להיות געגוע אליו. הגעגוע הוא הבסיס לכל אלו. הוא הבסיס ליחסים עמוקים רצוניים ומתמשכים בין בני אדם. כך גם נהוג להסביר את מצוות נידה שבין אדם לאשתו. יצירת זמנים של קירוב וזמנים של ריחוק. זמנים של ריחוק שבהם לומדים להעריך את הקיים בשגרה ע"י החיסרון. זמנים של ריחוק וגעגוע המגבירים את זמני הקרבה והאהבה. כך גם בכל מאכל הערב לחיך או בכל דבר פיזי כלשהו האהוב עלינו וכך גם ביחסי האנוש עם האנשים שבחיינו.

הגעגוע הוא הבסיס לרצון להיקשר ולהתחבר אל דבר או אדם אחר. והוא מושג ע"י זמנים בהם אנו חשים באותו הדבר או האדם וזמנים בהם הוא חסר לנו.

אלא שבית המקדש גם כן חסר לנו ואנו יכולים להרגיש בחסרונו. לא כי ראינו אותו ואנו מתגעגעים אל מה שהיה. אלא כיוון שבית המקדש והפעולות הנעשות בו הם פעולות סמליות המדברות על דברים המקושרים אלינו ונמצאים חזק בתוך עולם רגשותינו ומאווינו. הרגשת האשמה כשאנו חוטאים ועושים מעשים רעים. הרגשת המחילה והסליחה כשמישהו מוחל לנו או שאנו חוזרים בתשובה מדבר שעשינו. הרגשת השמחה והקירבה אל ה' כשאנו שלמים עם עצמנו ומעשינו ועוד ועוד.

כל הרגשות האלו הם חלק ממערך חיינו וכשאנו רוצים לדמיין ולהתקרב אל ההרגשה שהייתה בבית המקדש אנו צריכים לקחת את כל הרגשות שאנו מכירים ולהבין שמדובר בהעצמה ענקית של הרגשות הכי חזקים וטובים שיש בנו.

בנוסף, כל הרגשות הללו הנמצאים בעבודת ה' הפרטית שלנו נכנסים בבית המקדש לכלל האומה ואנו מרגישים את אותם הרגשות המשותפות לנו ולחברנו ולכל עם ישראל (דבר שפחות מורגש בבתי הכנסת). עבודת ה' וההיסחפות הרגשית אל ה' שהרבה יותר קשה להשגה בציבור בימינו הייתה בבית המקדש. תחת בית מקדש אחד כשכל העם הולך לשם ומאוחד שם בעבודת ה'. אין זה בא לפסול או להחליף את עבודת ה' הפרטית של כל אחד, אלא ליצור חוויה משותפת של עבודת ה' בציבור.

הגעגועים אל רגשות השיא של השמחה, השלמות העצמית והקרבה אל ה' בחיינו עוזרים לנו לרצות את מה שהיה בבית המקדש, למרות שלא היינו שם. לכסוף ולערוג ולדבר בשקיקה על המחזה המופלא שכהן גדול יוצא מקודשי הקודשים ועוונות כולנו מתכפרים ואנו נהפכים שלמים יותר, טובים יותר, מטוהרים יותר ושמחים בעבודת ה'.

אמת. מה נהדר!

21- על חומות ופרצות, שימור וחידוש, סגירות ופתיחות

שבוע שעבר רבים מעמנו צמו את צום י"ז תמוז. צמנו על היום שבו נפרצו חומות ירושלים.

מה הם חומות? מה מסמלות החומות? בעבר הערים היו מוקפות חומה וכיום הם מפורזות. עובדה זו נובעת ממספר הבדלים עצומים בין ימינו לימי קדם: החשיבות בהגנה ע"י חומה בעבר, התפתחות מהירה יותר של העיר ועוד. אך ההבדל שבין עיר בצורה לעיר מפורזת ממחיש הרבה יותר מהשינויים הפיזיים האלו שבין התקופות. הוא ממחיש את ההבדל המהותי תפיסתי בין העבר להווה.

מצד אחד שימור וערים קטנות ואינטימיות בהן כולם מכירים את כולם. להיכנס לעיר הוא לא דבר של מה בכך וכל שינוי קטן מורגש. שינויים אלו הם מעטים ובדר"כ אין כל חדש תחת השמש.

מצד שני ערים גדולות ומפורזות בהן אין גבולות. כל רגע שונה ממשנהו וכל הזמן מתחדשים דברים. מרוב החידושים והגודל אנשים לא מכירים את רוב העיר וגם לא מכירים אחד את השני. קל מאוד להיכנס וגם קל להיבלע ולהיעלם בתוך העיר ללא זהות וללא שאף אחד יכיר אותך.

מצד אחד שמרנות ושמירה על הסטטוס קוו ועל המסורת. גבולות ברורים בל יעבורו.

מצד שני חדשנות וחוסר גבולות.

אלפיים שנה אחרי פריצת חומות ירושלים וחורבן העיר הם נפרצו שוב. אך הפעם לכיוון השני, לכיוון משכנות שאננים. הפעם זאת הייתה פריצה לא של הרס וחורבן אלא של בנייה והתחדשות.

אך פריצת הגבולות בזמננו לא הייתה רק של בניה והתחדשות אלא היו בתוכה גם אלמנטים של הרס וחורבן המורשת והעבר. ערעור של היסודות ופריצה וחילול של הפנים. ניסיון לשאוט קדימה בחזון התנ"ך, אך תוך כדי זריקת מורשת, הלכות וכללי היהדות.

שתי פריצות הם: פריצה פנימה ופריצה החוצה. פריצת החומות פנימה היא הריסת הגרעין ושבירת היסודות. פריצת החומות החוצה היא התפתחות, חדשנות והתקדמות קדימה על בסיס העבר.

החדשנות ופריצת הגבולות צריכה להיות על בסיס המורשת, פריצה כלפי חוץ ולא פריצה של הפנים.

בקום המדינה עוד לא היה ברור אם תל אביב תהיה עיר הבירה או ירושלים. אם העיר החדשה, העיר ללא עבר, תהיה עיר הבירה או ירושלים העתיקה ובעלת המסורת. אך גם כשירושלים הייתה עיר הבירה זו הייתה ירושלים החדשה ללא העיר העתיקה. אט אט שבנו אל המסורת, אל העבר והמורשת. אט אט האנטי יהדות שהיה בשנותיה הראשונות של הציונות דעך והגיע צמאון גדול. בששת הימים חזרנו לירושלים, למורשת ולמסורת.

אך מאבק זה בין ישן וחדש נמשך עד היום.

אם נאמר בהכללה גסה: החרדים הם השמרנים השומרים בקנאות על הבסיס והעבר. החילונים הם החדשנים פורצי הגבולות, אך בחדשנותם הם ערערו על מורשת העבר ורצו להקים עתיד חדש ללא עבר.

הדתיים הלאומיים- חלקם נוטה לחרדים וחלקם נוטה לחילונים. מעטים הם האנשים היודעים לשלב בין השימור לחדשנות.

והלוואי ואהיה אחד מאותם מעטים...

20- קשרים משפחתיים

למדנו השנה בישיבה בלוד מסכת קידושין. מאחורי כל הלכה וכל דיון הלכתי בגמרא יש רעיון ומסר ערכי שהגמרא רוצה להביע. מניתוחים של המסכת שעשינו השנה ראינו שמסרים אלו מועברים לא רק באגדות ובסיפורים שבגמרא, אלא גם בדיון ההלכתי עצמו.

לרוב בישיבות אנשים לומדים גמרא כשהם מתמקדים בפלפול ובהכרעות ההלכתיות שבגמרא. אך במקרים רבים הם מפסידים את המסר שהגמרא רוצה להביע. בישיבתנו אנו התמקדנו יותר במסרים הערכיים השזורים לאורך כל חלקי המסכת וראינו את אמירותיה העמוקות של הגמרא בנוגע לקשרים משפחתיים.

בפרק הראשון שבו התמקדנו, הגמרא פותחת ביחסי בעל ואשתו ובהמשך היא עוברת לקשרי דם משפחתיים. התבקשנו בסוף השבוע לכתוב מעין סיכום של מסכת קידושין. אביא את מה שכתבתי. בחיבור זה ישנם רמיזות רבות לכל מיני אמירות ומקורות אחרים בתורה, רובם די מפורסמים, אך גם מי שלא יכיר יבין את החיבור.

קשר / גלעד ישראלי

קשר

קשר שלא ניתן לברוח ממנו

קשר שלא רוצים לברוח ממנו

קשר שניתן לברוח אליו

קשר שרוצים לברוח אליו

קשר שלא טוב היות האדם בלעדיו

קשר דם

או קשר בשר אחד

קשר בלתי ניתן לבחירה

או קשר בחירת ליבו

קשר שלא בחרנו אך לא נחליפו

או קשר שבחרנו ואין בלתו

קשר של חובות וזכויות

וקשר חיובים הלכתיים

קשר השקעה וטיפוח

וקשר קירבה ושקיקה

קשר הקשרים

קשר משפחתי