"לא!!" שאג הרב אביגדור שילה. רמת הווליום הגבוהה של קריאתו זו לא הייתה שונה מהפעמים הרבות האחרות בהם הוא קרא כך. אך עדיין, קריאה זו נחרטה בזיכרוני.
היה זה לפני כ-6-7 שנים. הייתי בשיעור הלכה שהתקיים מדי בוקר בשעה 7:30 בחלק האחורי של בית המדרש בישיבת אור עציון. התלמידים שחציים מנומנמים ניסו להטות אוזן לשיעור ההלכה אותו העביר הרב. שיעור המתעסק בתחום הברכות. ואז באמצע השיעור, שאל הרב שאלה: "מה אתם עושים אם אתם מסתפקים אם צריך לברך עוד ברכה על האוכל או שהברכה הקודמת הספיקה?". מיד קפצו מספר תלמידים וענו: "ספק ברכות- להקל. על כן לא נברך" (זהו כלל הלכתי שאומר שכשיש ספק אז עדיף לא לברך כדי שלא להזכיר שם ה' לבטלה). או אז, גער בהם הרב ואמר: "לא!! תפתחו ספר ותבדקו! אין פה ספק בכלל!". מדוע אירוע זה נחרט בזיכרוני? כי זו אמירה שמאוד מייצגת את הרב שילה ואת דמותו, כפי שאני הכרתיו. הרב שילה איננו מעגל פינות ואיננו מוותר. הרב מתאפיין בתקיפות רבה, תקיפות ששומעים רק בסיפורים על הרב גורן זצ"ל. כך הדבר בצורת דיבורו וכך הדבר בנחרצות דעותיו. דעותיו אינם בהכרח תופסות גישות קיצוניות וניכר שהוא בעל תפיסת עולם מורכבת, אך את מסקנתו הוא מדגיש בגאון ולוחם למענה. הרב איננו איש של ספקות, אלא של החלטות חד משמעיות ותקיפות.
עתה אעבור לתיאור מעט טכני- הלכתי, שבהמשך יובן מה תיאור זה תורם למסר שאני רוצה להעביר: בשבת שלפני שבוע, קידשנו על היין כמדי שבת בשבתו. באמצע הסעודה הוצאנו יין מהארון והתלבטנו אם
צריך לברך עליו ברכת "הטוב והמטיב". ברכת "הטוב והמטיב" היא ברכה שמברכים אם שתית יין ואז אתה רוצה לשתות יין יותר טוב. אחי הגדול טען שלא צריך לברך כיוון שאם היין נמצא בבית, אז זה נחשב כאילו היין היה לפניו מלכתחילה ובמקרה כזה לא צריך לברך. אני טענתי שצריך לברך, כיוון שרק אם היין היה על השולחן כבר בעת הברכה על היין הראשון אז לא צריך לברך. בשאר המקרים בהם מביאים יין חדש שלא היה על השולחן- צריך לברך. מיד, כמצוות הרב שילה, הלכתי לברר זאת על המקום. פתחתי משנה ברורה. השולחן ערוך לא מזכיר כלל את הסייג מהברכה כשהיין לפניו מלכתחילה, כלומר: צריך לברך. הרמ"א טען שבמקרה בו היין על השולחן לפניו בעת הברכה על היין הראשון- לא צריך לברך (כמו שאני אמרתי). העליתי חיוך על פני. כנראה שצדקתי. אך לפני שפסקנו הלכה, קראתי את המשנה ברורה. המשנה ברורה הביא עוד מספר דעות שאומרות שצריך לברך. ואז המשנה ברורה הביא דעה של הלחם משנה שאם היין החדש נמצא בבית בעת הברכה על היין הראשון, זה נחשב כאילו היין החדש "לפניו" ממש ומונח על השולחן ולכן לא צריך לברך. ואז פסק המשנה ברורה: ספק ברכות להקל. יש מחלוקת בין הפוסקים, לכן יש פה ספק ולכן צריך להקל ולא לברך. אחי ניצח בדיון.
שבוע לאחר מכן, בעת קריאת התורה בשבת האחרונה, נזכרתי באירוע שבו התלבטנו על ברכת "הטוב והמטיב" ונזכרתי במקביל אליו גם באירוע שהיה בישיבה. ואז חשבתי: ומה אם נלך ע"פ ההיגיון של הרב שילה עוד צעד קדימה. הרי רוב הפוסקים חשבו שצריך לברך. דעת הלחם משנה הייתה נראית הרבה פחות סבירה (מדוע שנאמר שאם היין היה בבית אז זה נחשב כאילו זה לפניו?). הרי סביר היה הרבה יותר לפסוק שצריך לברך! המשנה ברורה ראה ספק קטן, ואמר שאם כך צריך ללכת ע"פ הכלל שאם יש ספק בברכות- אז מקלים. אבל האם על כל ספק קטן אנו צריכים ללכת לכלל זה ולהימנע מלברך?! דמותו של הרב שילה ונחרצותו עלו בדמיוני. הרי ההלכה ברורה מספיק כדי לפסוק לברך! למה לברוח?! למה להישאר בספק?! לא על כל ספק קטן נראה את עצמנו מסופקים, אלא נלך ע"פ מה שההיגיון אומר לנו ללכת! אם משהו נראה הגיוני- לך על זה! בכל הכוח! זו היא דמותו של הרב שילה, למרות ראיית עולם מורכבת עם שיקולים לכאן ולכאן, כשהתשובה ההגיונית נוטה לכיוון אחד צריך ללכת בתקיפות ולתמוך בה!
אין הדבר בא לידי ביטוי רק בברכות. ישנם עוד כללי הכרעות בספקות, כגון ספק דרבנן להקל וספק דאורייתא להחמיר. תמיד יש ספק קטן, הרי גם במקרה ברכת "הטוב והמטיב" נוכל להסתפק עד כמה קרוב היין ומתי צריך לברך. ואם יש חנות יין קרובה? או רכב שאפשר לנסוע איתו? [ביום חול כמובן] אולי זה מספיק קרוב שייחשב "לפניו"? בסופו של דבר כמעט ולא יימצא מצב בו נברך "הטוב והמטיב" וברור שלא זו הייתה כוונת הגמרא.
אנו צריכים לבדוק כל נושא לגופו ולהכריע ע"פ המקורות ההלכתיים ושכלנו ללא מורא. רק במקרים בהם יש ספק שאין אנו יודעים איזו דעה עדיפה, צריך ללכת אחר כללי הספקות. ככלל, העולם ההלכתי במאה האחרונה הכניס עצמו למעין "ענווה" מוגזמת. "ענווה" שאנו לא יודעים איך לנהוג ולכן כל הזמן נסתפק. נחשוש שמא נחטא, שמא נוציא שם ה' לבטלה ונברך לשווא. שמא נקל בהלכה ונחטיא את הרבים. לצערי, אנו רואים יותר ויותר מקרים בהם רבנים עומדים מול מגוון רחב של פוסקים המקלים עם מיעוט מחמירים ואף שדעת המחמירים פחות הגיונית (לדוגמא: פחות מסתדרת עם לשון הגמרא)- הם מחמירים, כי הרי גם המחמירים הקודמים היו חכמים ולכן יש ספק שחס וחלילה נטעה ונחטא.
הדבר גם נכון בכלל בכל החלטה בחיים. עולמנו מלא בספקות, אך אנו צריכים להכריע אותם. תמיד צריך להישאר בפרופורציות. אנשים רבים מאבדים פרופורציות כשמופיע לפניהם ספק קטן. ספק כזה שמוציא אותם מאיזון לגמרי. ניתן לראות זאת בעיקר בהחלטות גורליות. שתי דוגמאות: אדם שכל חייו היה בטוח באמונתו ביהדות ובאל, פוגש קושיה שאיננו מצליח לענות עליה. ישנם אנשים שיזכרו את כל הסיבות מדוע הם מאמינים ביהדות ובאל ויראו שאמנם יש ספק, אך רב הוודאי על הספק. האור גובר על החושך. אבל ישנם אנשים שכל הזמן יחשבו על הספק עד שידמו בדעתם שללא תשובה לספק זה אין הם יכולים להמשיך באמונתם. הם חייבים לדעת הכל בוודאות, ללא שום ספק. ואז הם בוחרים בדרך הכי פחות הגיונית אפילו כנגד דעותיהם שלהם וההוכחות שהם האמינו בהם עד כה. זה לא שכל ההוכחות והסתירות כנגד אתאיזם אצלם נהרסו, אלא שהם כבר לא רואים אותם ורק מתרכזים בספק האחד ההוא. דוגמא נוספת היא אדם המפחד להתחייב ולהתחתן עקב ספקות קטנים. הוא אמנם אוהב את ארוסתו והכל מצביע לטובת נישואים, אך ישנו ספק קטן ואז הוא חוטף "רגליים קרות" (או שלא במודע או שהוא חושב שהוא צריך להיות בטוח ב-100%).
רק במקרי ספקות בהם כלל לא נדע איך להכריע נשתמש בכללים המתאימים לספק (מעין כלל שאומר: עדיף לטעות כך ולא הפוך). אך לפני שאנו מגיעים למסקנה שכזאת: נבחן את השיקולים השונים בעיניים פקוחות ובראש פתוח, כל ספק וכל וודאי, ואז נכריע. וכשנכריע, שום אדם לא יערער את ביטחוננו. שום אדם לא יסיט אותנו. נאבק על דעתנו עד טיפת הדם האחרונה. זהו עולם של ספקות, אבל גם של הכרעות חד משמעיות.
