10- תשומת לב

הנה סרטון מעניין שראיתי:


רבים מאיתנו (וביניהם אני) לא שמנו לב לכל השינויים העצומים שנעשו בתפאורה תוך כדי הסרטון.

השאלה שברצוני להעלות היא: עד כמה אנו שמים לב לסובב אותנו? לא רק מהבחינה של הפרטים הטכניים מסביב, אלא מבחינת האנשים הסובבים אותנו. מה מציק להם? במה הם צריכים עזרה (פיזית ומנטלית)?

אנו יכולים לדבר רבות אודות חשיבות התרומה לחברה והנתינה לזולת וכו'. אך אדם יכול לדבר על כך כשמתחת לאפו ממש ישנם המון נושאים ואנשים הזקוקים לעזרתו והוא פשוט אינו רואה זאת. פשוט מכיוון שאינו חושב על נקודת מבטם של אחרים או שאינו מחפש דברים אלו...

כולנו מדי פעם חוטאים בחטא זה. שנזכה לשים לב לנקודה זו ולדברים הצריכים עזרה מסביבנו ושכל חיינו נשתפר בנקודה זו. שכל מה שאנו תופסים כמוסרי נממש ונפעל כך גם בחיינו היומיומיים.

9- בדידות

הפעם אתן את מרכז המשקל של הפוסט לכם- הקוראים. מספר הקוראים הרבה יותר גדול ממספר המגיבים ואשמח אם אצליח לעורר דיון של כולנו.

מה היא בדידות וממה היא נובעת?

האם היא נובעת מחוסר תשומת לב של הסובבים אותנו? אני לא חושב כך. יכול להיות אדם המוקף בחברים שדואגים לו, אבל עדיין ירגיש בודד.

אולי זה נובע מכך שהאנשים הסובבים אותו אינם מעניינים אותו מספיק?

או שרגש זה נובע מחוסר נתינה לאחרים? מהרגשה שאני פה רק בשביל עצמי. כדי שארגיש חשוב ולא בודד אני צריך לתת מעצמי למישהו אחר?

אולי ממשהו אחר שלא חשבתי עליו?

מה היא לדעתכם הסיבה לתחושת בדידות?

אחרי שנסיק מסקנות על סיבת הבדידות- נוכל אולי לחשוב איך מונעים אותה.

מה לדעתכם ניתן לעשות כדי למנוע תחושה זו?

כדי שיתפתח דיון- הרשמו לקבלת מייל בכל פעם שמתקבלת תגובה לתגובתכם בפוסט הזה (מתחת למקום שבו מגיבים). לא הגבתם? הציצו מדי פעם לראות אם יש התפתחויות חדשות שאולי יש לכם מה לומר עליהן.

לשמחתי, אני איעדר ממוצ"ש עד שני בלילה עקב טיול. אך אשמח לחזור מהטיול ולהצטרף גם לדיון שיתפתח פה בעזרת ה'...

8- כי בא לי

כתבתי כבר בעבר אודות רתימת היצרים והתאוות (רגשות) לכיוון החיובי. אך האם הרגש הוא גם שותף בקבלת ההחלטות? או שמא הוא רק מזרז לביצוע ההחלטות שכבר התקבלו ע"י השכל?

לכאורה הרגש מטעה פעמים רבות. אני מרגיש שאני רוצה כל מיני דברים לא טובים. אדם בדיאטה ומרגיש שהוא רוצה שוקולד. ממש רוצה שוקולד. אם הוא ילך ע"פ רגש זה, כל הדיאטה שלו לא תחזיק מעמד. אני מכיר לא מעט אנשים שיגידו שאדם צריך לעשות את כל החלטותיו ע"פ השכל הקר. לאחר מכן שירתום את רגשותיו להחלטה שהוא קיבל בשכלו.

לעומת זאת, הפסיכולוגיה כיום מכירה ברגש כמשפיע בעצם קבלת ההחלטות. דיאטניות כבר מכירות בעובדה שאי אפשר להכניס אנשים לדיאטה שבה אוכלים אך ורק את מה שהגוף צריך. הן מחפשות מאכלים שישקיטו את תאוות האדם למאכלים הערבים לחיכו ובאותו זמן, יגרמו לכמה שפחות נזק בריאותי והשמנה. רבים ממקיימי הדיאטה יפלו ויפסיקו את התהליך במידה ותוכנית הדיאטה תלך ראש בראש כנגד תאוותיהם. לכן תוכניות הדיאטה מתפשרות ומתחשבות גם בתאוות המאכלים הערבים.

אותו הדבר גם בעישון וגמילה מסמים. כיום מייצרים מעין סיגריה המדמה את תהליך העישון, אך לא באמת מזיקה (או פחות מזיקה). מכשיר זה הוא שלב בתהליך הגמילה מעישון. מעט מאוד אנשים יפסיקו לעשן בבת אחת. הם יעשו זאת בתהליך ובהדרגתיות. אותו הדבר בסמים. ככל הידוע לי, במכוני הגמילה מסמים נותנים לנגמלים כמויות קטנות של סמים עד הגמילה הסופית. לתהליך הגמילה הרבה תופעות לוואי קשות ובמידה ומפסיקים לקחת סמים בבת אחת, תופעות הלוואי הם איומות ובלתי נסבלות. הנגמל לא יוכל לעמוד בהם ויחזור לצרוך סמים.

אך כל אלה הם סוג של התפשרות. "השמנת יתר על המידה? התמכרת לסיגריות או סמים? נכנעת עד עכשיו לרגשך ותאוותיך? הגמילה מרגש רע זה היא הדרגתית. לא תוכל לעמוד בפני רגש זה במלחמה חזיתית". אך האם יש מקום לכתחילה לרגש כמשפיע על בחירת מעשינו? האם ההקשבה לרגש נובעת מחסרון שלנו כבני אדם ומהתדרדרותנו אל מחוזותיו האפלים ואין לנו ברירה אלא לתת לו מקום ביטוי? או שמא אנו צריכים לתת לו מקום בהרבה החלטות, גם בהחלטות שבהם אנו יכולים להתגבר עליו ולכפות אותו לשכלינו?

בשנים הקרובות אני אעמוד בפני שתי החלטות חשובות מאוד בחייו של כל אדם: בחירת בת זוג ובחירת עבודה. ישנם שתי גישות בבחירות אלו: האחת תגיד שצריך למצוא התאמה שכלית בין בני הזוג ואל מקום העבודה ורק לאחר מכן תנתב את הרגשות לכיוון אותה בחירה שכלתנית. השניה תערבב בקבלת ההחלטות את השכל ואת הרגש. היא תבדוק התאמה שכלית בין בני הזוג ואל מקום העבודה ונטייה רגשית אל שני אלו. ישנה גם גישה אמצעית שתאמר שכל עוד אין התנגדות וסלידה רגשית מההחלטה שהשכל ביצע, ההחלטה תתקבל ע"פ השכל והרגשות ינותבו להחלטה זו.*

הגישה האמצעית די דומה ליחס הגמילה מסיגריות, סמים ומאכלים משמינים. אין לנו ברירה אלא להתפשר עם רגשותינו ותאוותינו. השכל יכול למצוא את בת הזוג או העבודה המושלמת בשבילנו, אך אנו נרגיש סלידה רגשית מהחלטה זו ולכן נפסיד הזדמנות נפלאה זו. אין טעם לכפות את הרגש, כי זה לא יעבוד.

הגישה הראשונה פוסלת לגמרי את הרגש כמשפיע בקבלת ההחלטות. לא בדיעבד ולא לכתחילה. כל ההחלטות צריכות להתקבל ע"פ הרגש הקר. הרגש עלול להטעות פעמים רבות ולגרור אותנו למקומות שאינם רצויים. גישה זו תיכשל אצל רוב האנשים. ראיה לכך היא שרוב האנשים לא יחזיקו מעמד בתהליך הגמילה שלהם מהרגליהם הרעים ע"פ דרך זו. אך עדיין, דרך זו מציבה אידיאל מסוים שיש אנשים שלפעמים מצליחים לעמוד בו, למרות שזו אינה הדרכה לרוב בני האדם.

הדרך השנייה מערערת בכלל על כל האידיאל של הדרך הראשונה והאמצעית. היא רואה בשילוב הרגש כאידיאל לכתחילה. אנו לא מתפשרים על החלטותינו בלית ברירה. הרגש הוא מרכיב חשוב בקבלת ההחלטות ובלעדיו אנו נלך בדרכים שגויות הרבה פעמים. נכון שהרגש יכול להטעות, אך גם השכל יכול לטעות פעמים רבות. ישנם החלטות שצריכות אינטואיציה ורגש.

למשל, אני יכול לבחור עבודה אך ורק ע"פ השכל, אבל הניסיון להכווין את הרגש אל אותה בחירה שבחרתי בשכלי עלול להיות לא טוב. אין ערבות לכך שאצליח לגרום למקצוע אותו בחרתי להיות אהוב עלי. לכן עדיף לי לבחור מקצוע שאני אוהב וגם מתאים עם שאיפותיי לתיקון עולם/ שעות העבודה/ משכורת/ כישורים/ נתונים אחרים וכו'. לפעמים גם אתפשר על חלק מהנתונים השכליים בבחירה על מנת שהמקצוע יהיה מקצוע שאני מתחבר אליו.

בסופו של דבר, הרגש יתן לנו כוח ועצמה להמשיך עם בחירתנו ולעלות מעלה מעלה. הרגש הוא מרכיב חשוב בהצלחתנו עם בחירתנו. לכן, כמו שאני מתחשב בנתוני התאמה אישיים שכליים, אני גם מתחשב בנתונים אישיים רגשיים.

שנזכה לבחור ולנתב את חיינו אל דרך המוסר והטוב, מתוך הזדהות שכלית ורגשית שלמה...

________________________________________________________________

*תיאורטית, ישנה עוד דרך של הליכה ע"פ הרגש בלבד. אך זה נראה לי ברור מדוע דרך זו אינה נכונה. אם לא נשתמש בשכלנו, לא נוכל גם להכווין את רגשותינו ותאוותינו אל המחוזות המוסריים וממילא רגשותינו יסחפו אותנו אל מחוזות אפלים.

7- הדרך אל האושר

ויקטור פראנקל* (פסיכולוג. ניצול שואה. חילוני. ז"ל) בספרו "הזעקה הלא נשמעת למשמעות"** (ספר חובה!) טוען שהאדם באופן מתמיד זקוק למשמעות בחייו. אותה משמעות חייבת להיות משהו חיצוני לו, כיוון שאם הוא חי בשביל עצמו אז הוא מיותר ואם הוא לא היה, אז לאף אחד זה לא היה משנה. הוא צריך להיות עוזר ותומך למישהו או משהו חוץ מעצמו.

הוא מדבר על כך שאנשים רודפים אחר האושר ואחר ההנאה העצמית, אך אינם מצליחים להשיג אותה. כיוון שהם חושבים על ההנאה העצמית של עצמם ולמטרת עצמם. לכן, כדי להשיג את האושר, אדם צריך לפעול ולדאוג לאחר. רק כך חייו יהיו משמעותיים בעיני עצמו והוא ירגיש סיפוק בחייו. בעצם, את אושרו הוא ישיג ברגע שיתחיל להתעסק באושרם של הסובבים אותו ובמטרות החיצוניות לו. הוא גם טוען שם שההתאבדויות נובעות בעיקר מנקודה זו. מההרגשה שאני מיותר ואם איעלם אף אחד לא ישים לב.

תלותו של האדם במשמעות חיצונית לו יש בדברי חז"ל: "אם אין אני לי- מי לי?" שכולם נוהגים לצטט, אך מיד לאחר מכן: "וכשאני לעצמי- מה אני?". כשכל כולי בשביל עצמי- אז "מה אני?", בשביל מה אני קיים, אני בעצם מיותר.

נהניתי לקרוא את ספרו. כיוון שספרו, סוף סוף יוצא נגד כל הפסיכולוגיה הפרוידיאנית. הוא לא תופס את מניעיו של האדם כאנוכיים בלבד. לא כמו פרויד שתמיד יסביר איך שגם אם עשית מעשה נהדר, מניעיך היו אנוכיים, בדרך כלל מניעים מיניים שפלים של הנאת עצמך וגאווה. לעומתו, פראנקל נוטה לראות את המניעים כמניעים חיוביים של עזרה לזולת. אדרבא, טיפול פסיכולוגי בשיטת פרויד רק יגביר את התסכול אצל המטופל ויגרום לו לחשוב שכל מטרותיו מכונסות בעצמו והוא אנוכי. מה שעלול להוביל לכך שהוא חסר משמעות. בעוד שטיפול בשיטת פראנקל מראה לאדם כמה הוא משמעותי לאחרים וממילא יחזיר לו את אושרו.

טענתו על הדרך אל האושר העוברת באי התעסקות באושר אלא באחר, מזכיר לי את האימרה הנוגעת לכבוד: "מי שרודף אחר הכבוד- הכבוד בורח ממנו. מי שבורח מהכבוד- הכבוד רודף אחריו". אותו הדבר לגבי האושר: מי שרודף אחר האושר, האושר בורח ממנו. לא תרדוף אחריו- האושר ירדוף אחריך.

כיוון שאני רואה משל יפה לכך אצל כלבי, אמשיל זאת דרכו. הכלב שלי לפעמים נוהג לרדוף אחר זנבו. כל פעם הוא מזנק ומנסה לתפוס אותו. אך כל פעם שהוא ממש קרוב לתפיסתו, הזנב בורח לו בגלל שבקפיצתו הצידה בהכרח גם אחוריו נעו לצד השני.

הנמשל הוא שהזנב הוא כמו האושר. ברגע שאדם תופס שהוא צריך לתפוס את האושר, הוא לא יצליח בכך. אך אם הוא יכוון את ראשו קדימה להתעסקות בדברים אחרים מלבד באושרו העצמי, הוא יבין שהזנב הוא בעצם שלו. הזנב בעצם מחובר אליו והאושר נמצא בתוכו כבר. תנסה לרדוף- לא תצליח. תפסיק לרדוף- תבין שבעצם היה לך את האושר כל הזמן. האושר הוא חלק בלתי נפרד ממך.

אך קושיה אחת נשארה לי על פראנקל. הדגש שלו שהוא עונה על השאלה איך להשיג את האושר, ומכווין דרך ההתעסקות באחר. זאת היא השאלה העיקרית שלו: מה היא הדרך אל האושר?

יש פה סתירה פנימית בדבריו. אני עוזר לאחר כדי להיות מאושר. כדי לא להתעסק בעצמי, אלא בזולת. אך אם זה המניע שלך אז אתה בעצם מתעסק בעצמך, עושה הכל להנאתך.

זה מזכיר לי סיפור חסידי הבנוי על האימרה הנ"ל לגבי הכבוד (המילה 'כבוד' בסיפור המקורי הוחלפה במילה 'אושר' בכוונה) . חסיד אחד ניגש לאדמור ואומר לו: "רבי, אני כל חיי לא רדפתי אחר אושר. תסביר לי, למה האושר לא רודף אחרי? במה לא הייתי בסדר?!" עונה לו הרבי: "נכון שלא רדפת אחר האושר. אך תגיד לי, האם הסתכלת כל פעם אחורה כדי לוודא שהאושר רודף אחריך?"

אני חושב שהשאלה צריכה להיות אחרת לגמרי. השאלה צריכה להיות איך אני משפיע ותורם לעולם ולסביבה שלי. לא להתעסק באושר. כמובן שכולנו רוצים להיות מאושרים. גם אני. אך בוא נשים זאת כמטרה משנית לעומת המטרה לתרומה לעולם. חשוב להבין שמעשינו ותרומתנו יגרמו לנו להיות מאושרים, הבנה זאת תמריץ אותנו. אך שזה לא יהיה המטרה העיקרית, אלא כמטרה משנית, כתמריץ לתרומה לעולם ולסובב.

___________________________________________________________________

* ויקטור פראנקל ז"ל- פסיכולוג. ניצול שואה. חילוני. התגורר בארה"ב לאחר השואה. כתב גם את "האדם מחפש משמעות" (ספר מאוד מפורסם) בו הוא מסביר את תפיסותיו הפסיכולוגיות דרך האנשים בשואה. מה גרם להם ונתן להם את הכוחות להמשיך ולשרוד בשואה...

** אני לא כל כך קראתי ספרי פסיכולוגיה בחיי, אך אם הייתה לי רשימה קצרה של ספרים שחובה לקרוא- הוא בהחלט היה ביניהם. יש שם מושגים פסיכולוגיים שיהיו זרים לאדם שלא מבין בפסיכולוגיה, אך עם הזמן ומתוך ההקשר אפשר להבין גם אותם. מומלץ ביותר....