"לא!!" שאג הרב אביגדור שילה. רמת הווליום הגבוהה של קריאתו זו לא הייתה שונה מהפעמים הרבות האחרות בהם הוא קרא כך. אך עדיין, קריאה זו נחרטה בזיכרוני.
היה זה לפני כ-6-7 שנים. הייתי בשיעור הלכה שהתקיים מדי בוקר בשעה 7:30 בחלק האחורי של בית המדרש בישיבת אור עציון. התלמידים שחציים מנומנמים ניסו להטות אוזן לשיעור ההלכה אותו העביר הרב. שיעור המתעסק בתחום הברכות. ואז באמצע השיעור, שאל הרב שאלה: "מה אתם עושים אם אתם מסתפקים אם צריך לברך עוד ברכה על האוכל או שהברכה הקודמת הספיקה?". מיד קפצו מספר תלמידים וענו: "ספק ברכות- להקל. על כן לא נברך" (זהו כלל הלכתי שאומר שכשיש ספק אז עדיף לא לברך כדי שלא להזכיר שם ה' לבטלה). או אז, גער בהם הרב ואמר: "לא!! תפתחו ספר ותבדקו! אין פה ספק בכלל!". מדוע אירוע זה נחרט בזיכרוני? כי זו אמירה שמאוד מייצגת את הרב שילה ואת דמותו, כפי שאני הכרתיו. הרב שילה איננו מעגל פינות ואיננו מוותר. הרב מתאפיין בתקיפות רבה, תקיפות ששומעים רק בסיפורים על הרב גורן זצ"ל. כך הדבר בצורת דיבורו וכך הדבר בנחרצות דעותיו. דעותיו אינם בהכרח תופסות גישות קיצוניות וניכר שהוא בעל תפיסת עולם מורכבת, אך את מסקנתו הוא מדגיש בגאון ולוחם למענה. הרב איננו איש של ספקות, אלא של החלטות חד משמעיות ותקיפות.
עתה אעבור לתיאור מעט טכני- הלכתי, שבהמשך יובן מה תיאור זה תורם למסר שאני רוצה להעביר: בשבת שלפני שבוע, קידשנו על היין כמדי שבת בשבתו. באמצע הסעודה הוצאנו יין מהארון והתלבטנו אם
צריך לברך עליו ברכת "הטוב והמטיב". ברכת "הטוב והמטיב" היא ברכה שמברכים אם שתית יין ואז אתה רוצה לשתות יין יותר טוב. אחי הגדול טען שלא צריך לברך כיוון שאם היין נמצא בבית, אז זה נחשב כאילו היין היה לפניו מלכתחילה ובמקרה כזה לא צריך לברך. אני טענתי שצריך לברך, כיוון שרק אם היין היה על השולחן כבר בעת הברכה על היין הראשון אז לא צריך לברך. בשאר המקרים בהם מביאים יין חדש שלא היה על השולחן- צריך לברך. מיד, כמצוות הרב שילה, הלכתי לברר זאת על המקום. פתחתי משנה ברורה. השולחן ערוך לא מזכיר כלל את הסייג מהברכה כשהיין לפניו מלכתחילה, כלומר: צריך לברך. הרמ"א טען שבמקרה בו היין על השולחן לפניו בעת הברכה על היין הראשון- לא צריך לברך (כמו שאני אמרתי). העליתי חיוך על פני. כנראה שצדקתי. אך לפני שפסקנו הלכה, קראתי את המשנה ברורה. המשנה ברורה הביא עוד מספר דעות שאומרות שצריך לברך. ואז המשנה ברורה הביא דעה של הלחם משנה שאם היין החדש נמצא בבית בעת הברכה על היין הראשון, זה נחשב כאילו היין החדש "לפניו" ממש ומונח על השולחן ולכן לא צריך לברך. ואז פסק המשנה ברורה: ספק ברכות להקל. יש מחלוקת בין הפוסקים, לכן יש פה ספק ולכן צריך להקל ולא לברך. אחי ניצח בדיון.
שבוע לאחר מכן, בעת קריאת התורה בשבת האחרונה, נזכרתי באירוע שבו התלבטנו על ברכת "הטוב והמטיב" ונזכרתי במקביל אליו גם באירוע שהיה בישיבה. ואז חשבתי: ומה אם נלך ע"פ ההיגיון של הרב שילה עוד צעד קדימה. הרי רוב הפוסקים חשבו שצריך לברך. דעת הלחם משנה הייתה נראית הרבה פחות סבירה (מדוע שנאמר שאם היין היה בבית אז זה נחשב כאילו זה לפניו?). הרי סביר היה הרבה יותר לפסוק שצריך לברך! המשנה ברורה ראה ספק קטן, ואמר שאם כך צריך ללכת ע"פ הכלל שאם יש ספק בברכות- אז מקלים. אבל האם על כל ספק קטן אנו צריכים ללכת לכלל זה ולהימנע מלברך?! דמותו של הרב שילה ונחרצותו עלו בדמיוני. הרי ההלכה ברורה מספיק כדי לפסוק לברך! למה לברוח?! למה להישאר בספק?! לא על כל ספק קטן נראה את עצמנו מסופקים, אלא נלך ע"פ מה שההיגיון אומר לנו ללכת! אם משהו נראה הגיוני- לך על זה! בכל הכוח! זו היא דמותו של הרב שילה, למרות ראיית עולם מורכבת עם שיקולים לכאן ולכאן, כשהתשובה ההגיונית נוטה לכיוון אחד צריך ללכת בתקיפות ולתמוך בה!
אין הדבר בא לידי ביטוי רק בברכות. ישנם עוד כללי הכרעות בספקות, כגון ספק דרבנן להקל וספק דאורייתא להחמיר. תמיד יש ספק קטן, הרי גם במקרה ברכת "הטוב והמטיב" נוכל להסתפק עד כמה קרוב היין ומתי צריך לברך. ואם יש חנות יין קרובה? או רכב שאפשר לנסוע איתו? [ביום חול כמובן] אולי זה מספיק קרוב שייחשב "לפניו"? בסופו של דבר כמעט ולא יימצא מצב בו נברך "הטוב והמטיב" וברור שלא זו הייתה כוונת הגמרא.
אנו צריכים לבדוק כל נושא לגופו ולהכריע ע"פ המקורות ההלכתיים ושכלנו ללא מורא. רק במקרים בהם יש ספק שאין אנו יודעים איזו דעה עדיפה, צריך ללכת אחר כללי הספקות. ככלל, העולם ההלכתי במאה האחרונה הכניס עצמו למעין "ענווה" מוגזמת. "ענווה" שאנו לא יודעים איך לנהוג ולכן כל הזמן נסתפק. נחשוש שמא נחטא, שמא נוציא שם ה' לבטלה ונברך לשווא. שמא נקל בהלכה ונחטיא את הרבים. לצערי, אנו רואים יותר ויותר מקרים בהם רבנים עומדים מול מגוון רחב של פוסקים המקלים עם מיעוט מחמירים ואף שדעת המחמירים פחות הגיונית (לדוגמא: פחות מסתדרת עם לשון הגמרא)- הם מחמירים, כי הרי גם המחמירים הקודמים היו חכמים ולכן יש ספק שחס וחלילה נטעה ונחטא.
הדבר גם נכון בכלל בכל החלטה בחיים. עולמנו מלא בספקות, אך אנו צריכים להכריע אותם. תמיד צריך להישאר בפרופורציות. אנשים רבים מאבדים פרופורציות כשמופיע לפניהם ספק קטן. ספק כזה שמוציא אותם מאיזון לגמרי. ניתן לראות זאת בעיקר בהחלטות גורליות. שתי דוגמאות: אדם שכל חייו היה בטוח באמונתו ביהדות ובאל, פוגש קושיה שאיננו מצליח לענות עליה. ישנם אנשים שיזכרו את כל הסיבות מדוע הם מאמינים ביהדות ובאל ויראו שאמנם יש ספק, אך רב הוודאי על הספק. האור גובר על החושך. אבל ישנם אנשים שכל הזמן יחשבו על הספק עד שידמו בדעתם שללא תשובה לספק זה אין הם יכולים להמשיך באמונתם. הם חייבים לדעת הכל בוודאות, ללא שום ספק. ואז הם בוחרים בדרך הכי פחות הגיונית אפילו כנגד דעותיהם שלהם וההוכחות שהם האמינו בהם עד כה. זה לא שכל ההוכחות והסתירות כנגד אתאיזם אצלם נהרסו, אלא שהם כבר לא רואים אותם ורק מתרכזים בספק האחד ההוא. דוגמא נוספת היא אדם המפחד להתחייב ולהתחתן עקב ספקות קטנים. הוא אמנם אוהב את ארוסתו והכל מצביע לטובת נישואים, אך ישנו ספק קטן ואז הוא חוטף "רגליים קרות" (או שלא במודע או שהוא חושב שהוא צריך להיות בטוח ב-100%).
רק במקרי ספקות בהם כלל לא נדע איך להכריע נשתמש בכללים המתאימים לספק (מעין כלל שאומר: עדיף לטעות כך ולא הפוך). אך לפני שאנו מגיעים למסקנה שכזאת: נבחן את השיקולים השונים בעיניים פקוחות ובראש פתוח, כל ספק וכל וודאי, ואז נכריע. וכשנכריע, שום אדם לא יערער את ביטחוננו. שום אדם לא יסיט אותנו. נאבק על דעתנו עד טיפת הדם האחרונה. זהו עולם של ספקות, אבל גם של הכרעות חד משמעיות.
חשיבה מעמיקה, נהניתי לקרוא
השבמחקהרב עובדיה יוסף הלך לקצה השני ופוסק "ספק ברכות להקל" בכל מקרה, אפילו נגד דעת השו"ע ומאה אחרונים. אתה הולך על הקו ההגיוני יותר.
הערה קטנונית: התייחסת לרב שילה בלשון עבר. יחד עם ההשוואה לרב גורן זצ"ל, עולה השאלה... (בתור תיקון - להתקשר לשאול מה דעתו! :)
גלעד שלום,
השבמחקאמירה יפה מאד.
לרב שלי בעניינים שכאלו קוראים Karl Popper. והוא, כפילוסוף של המדע, טען שהדרך לברר את המציאות, היא על ידי טענה והפרכה. או ניחוש והפרכה. אנו משערים מה החוקיות שבדבר, ומנסים אותה במציאות, ורואים אם היא עובדת.
נראה לי די ברור שקשה לנו להבחין בתוצאות השונות של סוגיית הברכה על היין, על המציאות. אני משער שלא נראה הבדל בין ההתנהגויות השונות.
זאת הסיבה, שאני באופן אישי, אינני פונה לחז"ל בנושאי הלכה, אלא לתורה, לנ"ך ולטעמי המצוות. אני משער מהן טעמי המצוות של התורה, לאור חזון הנביאים, ופועל על פיהן. אז אני בוחן את התוצאות. אם התוצאות מקדמות אותי, את משפחתי, את הקהילה בה אני חי וכיוב'.
כך לאט לאט אני מגלה בממש, את טעמי המצוות ופעול על פיהן, בצורה ישירה.
וכן, גם אז, אני כל הזמן מנסה לבדוק האם טעיתי. זה לא מפריע לי לעשות ולפעול. נהפוך הוא. ככל שעובר הזמן, וטעמי הדברים הולכים ומתבהרים לי ביתר בהירות, כך יכולת העשיה שלי הולכת וגדלה.
ח.ק.
השבמחקכתבתי: "הרב מתאפיין בתקיפות רבה, תקיפות ששומעים רק בסיפורים על הרב גורן זצ"ל." אני אגלה לך סוד, כמעט וכתבתי בהתחלה "הרב התאפיין ב..." ומיד התאוששתי וכתבתי "הרב מתאפיין ב...". אין פה לשון עבר. הרב שילה עדיין חי ולא התייחסתי אליו בלשון אדם שנפטר, ח"ו.
אני לא חושב שדעתו משנה. הלכתי ע"פ היגיון שהסקתי מדבריו. יכול להיות שהוא אינו מסכים, אך ההיגיון נשאר ועומד גם בלעדיו. בכל מקרה, יכול להיות מעניין לשאול אותו. אולי הוא יאמר משהו מחכים.
טל,
אני מזדהה ביותר עם ההליכה שלך אחר טעמי המצוות בתורה ובנ"ך. אני גם נוהג לעשות כך. אבל כל זאת לא במקום חז"ל, אלא כבסיס אליהם. שתי סיבות (השנייה היא המהותית יותר):
א. כמו במקרה הזה, ישנם מקרים רבים שלא תמצא כלל התייחסות בתורה למצווה. גם ערכים כלליים שניתן לחלץ מהפסוקים לא יספקו תשובה עד כדי כך ספציפית (מברכים כשהיין החדש כבר בארון או לא? איפה הגבול המדויק?).
ב. הלכה כשמה כן היא, הולכת. "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט." התורה בנויה לשם כך שהיא תתפתח ותשתנה ע"פ מה שעם ישראל מחליט. כמובן שהכל על בסיס התורה שבכתב, אבל על בסיס התורה שבכתב ניתן לומר הרבה פרשנויות והרבה פרטים שלא רמוזים בתורה כלל. ולא סתם זה ככה, מלכתחילה יש רצון שעם ישראל יקבע את ההלכה ויתאים אותה לכל תקופה ותקופה.
הי גלעד, פוסט יפה.
השבמחקמשהו שקצת הפריע לי, ה"הקלה" במקרה של ספק ברכות היא לא בריחה או התחמקות כמו שהצגת אותה בהשוואה לדוגמאות של אתאיסט או רגליים קרות. לומר שם ה' לבטלה זה משהו חמור שהעונש עליו "מות יומת". זה לא משהו שהולך לפי היגיון אישי שהאדם הקטן יחליט מתי בעיניו ראוי לומר שם ה'.
אני לא חושבת שבהלכה מסוג זה צריך ללכת לפי היגיון-אישי, כי יש כל מיני סוגים של היגיון.
לדוגמא, בסעיף אחר בשו"ע על "שהחיינו" כתוב שמברכים על בגדים חדשים, אבל לא אם זה חלוק או בגד לא חשוב. אפילו אם עני ששמח בהם, שמבחינה הגיונית ראוי שיברך - נפסק שלא יברך. לא "מוזילים" חלילה את הברכה ויש כללים מתי צריך לברך ומתי לא.
כתוב שאפילו אם קנית כלים חדשים אבל אתה עשיר ולא שמח בהם במיוחד, אל תברך.
ה"לא!" של הרב שילה בעיני לא היה כלל גורף בענייני הלכות -ברכות-, אלא בענייני הלכה - שלא כל פעם שאתה לא יודע זה אומר שזה ספק. ממש כמו שכתבת. אבל אני חושבת שאם הרמ"א פסק בפירוש למקרה הזה שלא מברכים, והשאר לא ממש סתרו אותו אלא פשוט לא ציינו את המקרה,
אז אין פה ספק: שיש פה ספק! :-) אם הרמ"א אומר שיש ספק אז יש, ונהגתם נכון.
דווקא לי באופן אישי נשמע הגיוני שיין שיש לך בבית וידעת שהוא אצלך בבית זה כאילו מונח על שולחנך, זה לא אותו דבר כמו יין שנמצא במכולת ליד, אבל לא בחזקתך.
לדעתי הכלל הזה של הטוב והמיטיב ביין בסעודה מתאים בעיקר לאדם שמתארח.
אלו מחשבותי הצנועות
שכוייח' :-)
טל (שוטנשטיין, הפעם),
השבמחקקודם כל, נעלבתי מזה שקראת לי "אדם קטן"... ;-)
גם אי הזכרת שם ה' היא בעייתית. אנו לא רוצים להיחשב כגוזלים (כל האוכל בלא ברכה כאילו גזל מהקב"ה). גם יש מטרה חשובה לברכות- להיזכר כל הזמן ב-ה' ולהזכיר אותו. בעבר, הוזכר שם ה' הרבה יותר מכיום (ראי ערך, בועז והקוצרים או בכלל בכל כמה פסוקים בתנ"ך). כיום, הרבנים חוששים מהזכרת שם ה' לבטלה ובעקבות כך "מוחקים" את שם ה' מפינו וליבנו. אגב, אין פה "מות יומת". "מות יומת" למי שמזכיר שם ה' לבטלה מדבר על שם ה' המפורש (שאותו אנו לא יודעים היום) ולא את מה שאת אומרת בברכה. במילים אחרות, יש חשיבות רבה לנושא לשני הצדדים.
אין לנו כלים אחרים מלבד היגיון ומקורות. אי אפשר להתעלם משיקולי ההיגיון רק בגלל שיש עוד סוגי היגיון שאולי איננו רואים. אין לנו אלא מה שעיניו רואות. נפקח עיניים טוב ונכריע כפי כוח שכלנו. המקורות תומכים בלברך וההיגיון תומך בלברך. אז אני לא רואה פה ספק ממשי (מה קורה אם המקורות אומרים X וההיגיון אומר Y- שאלה מעניינת, יש מקום לדון בה מתישהו).
הרמ"א תמך לברך במקרה שלנו. רק אם היין החדש מונח על השולחן בעת הברכה על היין הראשון, אז לא מברכים. במקרה הזה, היין הטוב היה בארון בעת הברכה על היין הראשון. רק הלחם משנה חשב שבמקרה זה לא צריך לברך (ובעקבותיו, המשנה ברורה הגדיר זאת כספק. שימי לב שהמשנה ברורה לא אמר שהלחם משנה צודק והשאר טועים).
גם אם יש היגיון להבדיל בין יין שבבית ליין שבחוץ, עדיין יש היגיון להבדיל בין יין שעל השולחן ליין שאיפשהו בארון במטבח. הגיוני שכששותים את היין הראשון, הכוונה לפטור את מה שמול העיניים ומה שמתכוונים אליו. לא מה שלא ראינו ולא חשבנו עליו (אם התכוונת לפטור בברכה הראשונה גם את היין שבארון- אז לא צריך לברך לפי כל הדעות. לא על זה הדיון).
לגבי השו"ע שכתבת, יכול להיות לכך סיבה שלא יהיה מצב ש"נתת דבריך לשיעורים". כלומר, אנו מעדיפים לא לפסוק יותר מדי הלכות "אישיות" שאומרות לכל אחד לברך משהו אחר אלא הלכה אחידה לכולם. לכן, העני לא מברך כי כולם לא מברכים. אבל אם כולם היו בדרגה זו של העני, אז כולם היו מברכים "שהחיינו". לגבי העשיר שאינו מברך, זו ברכה של שמחה. אי אפשר לשקר. אם לא שמחים, אז לא מברכים.
גם אם הסבר זה אינו נכון, זה לא סותר את ההסבר שלי אלא אומר שגישת השו"ע הייתה אחרת ואולי גם שהחשש המופרז מברכה לבטלה היה כבר אז (אבל לא צריך להגיע עד למסקנה הזו, כי אפשר להסביר אחרת).
סבבה שאת קוראת למחשבותייך "צנועות", כל עוד את לא נמנעת מלהביע אותם ולהחליט את מה שנראה לך כנכון. המשיכי כך.
"קטן" זה תלוי ביחס למה :-)
השבמחקלמה אתה אומר שאין לנו כלים? מה עם שאלת רב?
לומר שאין לנו כלים מלבד היגיון ומקורות זו לא קצת אמירה רפורמית?
לשם סיוג - אני באופן אישי מבינה היטב את האמירה הזאת (ע"ע כיסוי ראש) אבל משום מה תפסתי ממך אחרת.
אם כך, אז אנחנו "ילדים" מספיק גדולים ובוגרים להחליט לבד :-)
השבמחקהרפורמים לקחו אמירה שהייתה קיימת ביהדות ולקחו אותה למקומות שלא אליהם הייתה הכוונה. בעת שבה אין סנהדרין ואין הלכה אחידה, יש מספר דעות הלכתיות שכל אחד יכול לתמרן ביניהם. אני שאלתי רבנים. במקרה זה קוראים להם השו"ע, הרמ"א, המשנה ברורה, כל הרבנים שהמשנה ברורה הביא וביניהם הלחם משנה. הייתה מחלוקת והכרעתי כפי מה שנראה הגיוני והתבסס על מקורות (שו"ע, רמ"א ועוד. בניגוד למשנה ברורה ולחם משנה). בסופו של דבר צריך להכריע בין מקורות שונים, ואת ההכרעה הזאת אני משאיר להיגיון שלי (ולא להימורים של: בוא נהמר על הרב הזה ומה שהוא יגיד זה מה שאני אעשה [הימור בין רבנים חולקים]).
יש שיקול דעת אישי, בתוך תחום ההלכה הרחב.
ע"פ הרפורמים, כל אחד יכול להחליט כפי דעתו ללא שום מקורות. גם אם זה לא נאמר תמיד במפורש, כך הם נוהגים. הם מחליטים דברים בטיעונים שסותרים את התורה שבכתב ואת כל ההיגיון היהודי. הקונסרבטיבים ראו בלאגן זה והחליטו שהציבור צריך ללכת אחר הרבנים של הזרם הקונסרבטיבי (ולא כל אחד לעצמו). זו היא יצירת תחום מוגדר לגבולות ההלכה. זו אמירה שאני מאוד מזדהה איתה, אבל עם המקומות וההלכות שאליהם הם הגיעו בפועל אני לא מזדהה. לא זו הייתה כוונת התורה ולא זו הדרך הנכונה. זו אמירה כללית, צריך לדון בכל הלכה לגופה. אבל זה הרושם הכללי שלי.
האמירה שההלכה מתקדמת עם השנים, היא אמירה שמקורה באורתודוקסים. אך עקב כך שהרפורמים והקונסרבטיבים העלו אמירה זו על נס ועקב כך שחלק מהציבור האורתודוקסי נרתע מאמירה זו בגלל המקומות אליהם הגיעו הרפורמים והקונסרבטיבים- זה נתפס כאמירה אנטי- אורתודוקסית. זה דבר שאינו נכון. הרפורמים והקונסרבטיבים התקדמו למקומות לא טובים, אבל אין זה אומר שהיהדות לא מתקדמת עם הזמן.
אם אני הייתי את, הייתי מחפש מקורות שתומכים בדעותיי. אם לא הייתי מוצא- הייתי שם כיסוי ראש. אם הייתי מוצא- לא הייתי שם כיסוי ראש (נתעלם מזה שאני חושב שהגיונית זה טוב לשים כיסוי ראש. נראה לי שכבר דיברנו על זה בעבר, אפילו בבלוג זה).