יום ראשון, 30 באוגוסט 2009

28- יופי ואופי


בשבת שמעתי דרשה של רב השכונה שלי שבה הוא דיבר על פרשיית "אשת יפת תואר" שבפרשה. בפרשייה מסופר על חייל לאחר המלחמה שרואה בשבי אישה יפה שבויה וחושק בה. התורה אומרת לו שיכניס אותה לביתו וייתן לה להחליף שמלתה ולהתאבל על הוריה שמתו במלחמה ורק אחר כך, אם עדיין ירצה בכך, יישא אותה לאישה.

הפירוש היותר ידוע לפרשייה הוא הפירוש של חז"ל שבמהלך האבלות שלה היא נראית יותר מנוולת וכך הוא יתעשת ויתחרט ולא ירצה להתחתן איתה. התורה ידעה שברגע שיצריו גועשים בתוכו והוא חושק בה, קשה לומר לו שאסור. לכן התורה התירה לו ונתנה לו זמן שבו היא מתאבלת ונראית פחות יפה בעיניו במטרה שאולי יתחרט.

הרב הביא עוד פירוש של הרמב"ם שטוען שכל הסיבה היא אחרת לגמרי. חז"ל דיברו על יצרו הרע של האדם ושכל הפרשייה מתעסקת בעולמו הפנימי של החייל.

הרמב"ם אומר שהפרשייה מדברת על התנהגות אנושית כלפי השבויה. אישה זו, שמשפחתה נספתה במלחמה, צריכה זמן לעכל את הדברים ולהתאבל כמו בן אדם. נכון שיצרך חושק בה ורוצה אותה, אך אתה צריך לראות שמאחורי אותה "אשת יפת תואר" יש גם בת אדם עם רגשות משלה. הסיבה לכך שאינך יכול לשאת אותה מיד לאישה ואתה צריך לתת לה זמן אבל והתרגלות למציאות החדשה היא אנושיות והתחשבות בזולת.


חשבתי לעצמי על שילובם של הפירושים.

ישנה חשיבות לדאגה לפליטי העם שכבשת. אפשר לקחת דוגמה ממלחמת הנקמה במדיין. במלחמה זו העם הורג את הזכרים ומשאיר את הנשים. משה גוער על העם שהשאיר את הנשים הרעות, שהרי בגלל שהן פיתו אנשים מישראל לשכב עימן והחטיאו אותם המלחמה פרצה. אותן נשים רעות הם הרגו והשאירו את הנשים הטובות שלא ידעו משכב זכר. אותן נשים נלקחו בשבי של המלחמה. באותה תקופה, אי לקיחת נשים אלו בשבי והשארתן מאחור כשכל עמם נהרג הייתה אופציה לא מוסרית. הן לבדן לא יכלו להגן על עצמן ולדאוג לעצמן ולכן היה זה לטובתן להילקח בשבי ולהיהפך לשפחות.

כאן נכנסת לתמונה הפרשייה שלנו, פרשיית "אשת יפת תואר". נכון שלהיהפך לשפחה, במקום להישאר מאחור זה עדיף, אך יש אופציה יותר טובה. אופציה שיכולה להעמיד את האישה על מסלול טוב ולבסס את חייה מחדש. אותה אישה שנשבתה נחשקת ע"י אדם מישראל. כאן התורה נותנת לה זמן להתאבל על העבר ולחשוב על עתידה. האם היא מעוניינת להתגייר ולהינשא לאיש זה ולשקם את חייה מחדש. להקים בית ומשפחה ולהתחיל חיים חדשים לאחר שכל עמה נהרג.

אך בד בבד, באותו החודש, אותו האדם גם רואה מישהי קצת אחרת ממי שהוא ראה בהתחלה בשבי. היא כבר לא סתם אובייקט אלא אדם שמתאבל, חש ומתלבט. היא מתנהגת כך ומתנהגת אחרת. אם עדיין הוא מעוניין לאחר שהוא כבר מכיר אותה אישית ולא רק חיצונית ואוהב אותה גם כאדם- אזי עכשיו אין זה רק יצר הרע אלא גם יצר הטוב. וגם היצר הרע שרצה את יופייה בהתחלה משמש לרצונו הטוב להינשא עם אישה טובת אופי זאת. במהלך אותו חודש הוא צריך לברר האם היצר הרע היה רע (והיא אישה רעה ויפה) או טוב מאוד (והיא אישה טובה ויפה).

יום שבת, 22 באוגוסט 2009

27- האנשים המיוחדים


מדי שנה אנו שומעים בתקשורת על מאות מקרים בהם מוגשים כתבי אישום כנגד כל מיני אנשים. מדי פעם, חלק מהאנשים המואשמים מתאבדים עקב הבושה. אצל חלקם מתברר בדיעבד שהיו זכאים. אך גם אם תזוכה במשפט, הציבור והתקשורת כבר שפטו אותך כאשם עוד לפני שהתחיל המשפט. לא ידברו על כך בתקשורת כמו שדיברו כשהועלו החשדות נגדך. לא יסתכלו עליך יותר כמו בעבר. לצערי, אנשים רבים החליטו כפתרון לשים קץ לחייהם.

לא תמיד אנו שומעים על מקרים אלו. לפעמים הם מוזכרים בחדשות בחטף בכתבה של 30 שניות ולרוב כלל אינם מוזכרים. התקשורת זוכרת טוב מאוד לדבר על מעשיהם הרעים שלכאורה הם עשו, אך לא זוכרת לדווח על זיכויים. זוכרת להאשים אותם ולסלוד מהם עוד לפני יריית הפתיחה במשפט, לשחק את עצמם מזועזעים מהמוות שלכאורה נגרם על ידם, אך שוכחת אותם כשחייהם ניטלים בבחירתם.

אך פתאום, השבוע התקשורת לא שכחה. במהדורת החדשות של יום חמישי היא הקדישה להתאבדות טופז כ-45 (!!!) דקות מתוך שעה. כאילו אין בעיות אחרות במדינה. כאילו העולם עצר מלכת. זו היא לא החלטה של שינוי מדיניות בנוגע לחשודים המתאבדים. אלא זו החלטה טבעית הנובעת מתפיסת עולמם. תפיסת עולם שהיטיב לבטא אותה דודו טופז בעצמו...

טופז כתב פעם חיבור על כך שביום השביעי האל ברא את "האנשים המיוחדים". כלומר, יש את האנשים הרגילים (אני, אתה וכו') ויש את האנשים המיוחדים (אנשי התקשורת, הבידור ועוד). אז כשלאחד מאותם אנשים "מיוחדים" קורה משהו כזה, כל עולם התקשורת נעמד דום. כי הוא אחד מאיתנו. הוא לא כמו הרופא שהאשימו אותו האשמות שווא והתאבד ובסוף התברר שיצא זכאי. זה סתם אדם פשוט, רגיל. אלא הוא "מיוחד". נכון שהודה בכך שהתכוון להתנקש ולרצוח אנשים, אבל הוא "מיוחד"!

כנראה, גם, שבגלל אותה תפיסת עולם הוא התאבד. כשתפיסת עולמו התמוטטה והוא הפסיק להיות מאותם "מיוחדים". כשהוא גילה שהוא נפל להיות אדם רגיל ואף יותר גרוע מהצ'חצ'חים של הליכוד. כשגלי האהדה לאדם "מיוחד" זה הפכו לגלי סלידה וגועל- חייו איבדו את משמעותם והוא התאבד.

אני, לעומת זאת, מאמין שכולם באו מאדם הראשון. לא היו שלוש ביצים שמהם יצאו כל מיני אנשים שונים (טובים יותר ופחות, ישנה אמונה שטוענת כך) ולא נבראו אנשים "מיוחדים" ביום השביעי. כל אחד הוא יחיד ומיוחד. כל אחד, בתחומו, נושא פוטנציאל עצום בתוכו. יש אנשים שמממשים יותר מהפוטנציאל שלהם ויש שפחות, אבל כולם מיוחדים. אדם לא נולד להצלחה אלא יוצר אותה בכוחות עצמו שהאל נתן לו. וכמו שהוא מתפתח ועולה ומצליח, גם אחרי שהוא נופל הוא תמיד יכול לקום ולעלות שוב.

מי שמאמין שנולד מיוחד מכולם. מי שמאמין בדטרמיניזם ושגורלו כך לעולם- אינו רואה איך הוא יכול לשנות את עצמו ולעלות שוב אחרי שהוא נופל.

אך מי שמאמין שעלה לגדולה, בעזרת ה', במאמציו הרבים ושדמו אינו יותר אדום מדמם של אחרים- גם כשהוא למטה רואה הוא שיש מיוחדות סמויה מן העין ועתידה היא להתגלות שוב.

כולנו אנשים מיוחדים. אל תוותרו לעצמכם והמשיכו תמיד. גם אם תפלו, קומו ובנו את עצמכם מחדש.

"כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה' אור לי"

היו שלום אנשים מיוחדים!

יום שבת, 15 באוגוסט 2009

26- הספינה שעדיין סירה




ים. ים סוער וגועש. כזה שמאיים להטביע אותך בכל רגע.

תופס את הדלי ומוציא מים מסירתי הקטנה. חותר קדימה. מנסה לשרוד את הסערה. מנסה לנוע קדימה, לחתור.

רחוק מאוד, מעבר לאופק ישנה ספינה גדולה. ענקית. אינני רואה אותה אבל יודע אני שהיא שם. רחוק. בעתיד. שם אהיה אני אחרי שאחתור ואשרוד ואגיע אליה. אז אני אהיה הספינה הגדולה. גם שם הים סוער, אך הספינה שטה ללא חשש, בבטחה. כה גדולה היא, שכל גל שבעולם לא יסיט אותה ממסלולה. יתרה מכך, לאחר שהגלים פוגעים בחרטומה הם משתטחים מאחוריה. מלפניה גלים גועשים ומאחוריה שובל שקט של קצף מרגיע. בכל מקום שהיא עוברת היא מתקנת הכל, מעלימה את הגלים הרעים והשוצפים. מתקנת ומשפרת כל מקום שהיא עוברת בו, בדרכה להקיף את העולם. לא תמיד זה קל ולפעמים אף קשה מאוד, אך אני כבר ספינה גדולה ומסוגל להתמודד מול הסכנות.

אך זה העתיד. כרגע, בהווה, אני רק סירה קטנה. אין הרבה זמן לחשוב על העתיד. צריך להוציא את המים מהסירה, לחתור קדימה. להתמיד ולעולם לא לוותר.

כמה זמן יכולה לשרוד סירה קטנה באמצע האוקיינוס? כמה זמן? לא לנצח. אם הייתי ממשיך כל חיי להיות סירה קטנה בתוך הים הגועש, הייתי טובע בסופו של דבר. אם לא הייתי יודע שבסוף אגיע אל מעבר לאופק ואהפוך לספינה גדולה, לא היה טעם להיאבק.

סירות אחרות כבר בחרו בדרך אחרת. הם שטות באגמים ובימות קטנות. שטות בנחלים הרגועים והרחבים. אין הם מתקנות הרבה ואין הם שוברות גלים רשעים. רק שטות ברוגע וכך מעבירות את חייהם. אין להן שאיפות גדולות להיות ספינות ולשוט בים הסוער. אין הן רוצות להיאבק בגלים האלו. טוב להן איפה שהן.

אך אני איני כזאת. אני איאבק וכמעט שאטבע. אני אתן את כל כוחי ואגיע רחוק. כרגע הגלים נראים יותר מאיימים ממני ונראה שכמעט ואיני מנמיך אותם. השובל שמאחורי סירתי קצר ביותר, עקב איטיות התקדמותי, וגם הוא כמעט ונבלע לגמרי באין ספור הגלים הגועשים ושוצפים סביבי. אך אינני נכנע. כי יודע אני את העתיד. בטוח אני שאהיה ספינה גדולה ואז נראה אותם. לולא ביטחון זה כבר הייתי מזמן אובד וטובע. הביטחון הזה נותן לי את הכוח להחזיק את הראש מעל המים. יתרה מכך, הוא נותן לי את הכוח לחתור ולהתקדם ולא לוותר.

אבל מתי? מתי כבר אגיע אל מעבר לאופק? מתי כבר אהיה הספינה הגדולה הזאת? נמאס! נמאס לי מההווה הזה! נמאס!

שונא את ההווה! מצפה לעתיד...

יום שני, 10 באוגוסט 2009

25- ניהול

בספר אלטנוילנד של הרצל, אותו אני קורא עכשיו, מסופר על שני אנשים המואסים בחיים בעולם של סוף המאה ה-19 ובוחרים להסתגר עד סוף ימיהם באי בודד. לאחר כ-20 שנה הם יוצאים לראות מה השתנה בעולם ועוברים דרך ארץ ישראל בה עברו בדרכם לאי הבודד. בהגיעם לארץ הם מגלים להפתעתם ארץ בנויה ומפותחת, הפוכה מהארץ השוממת אותה ראו לפני 20 שנה.

בנימין זאב הרצל מתאר בספרו את חזונו לבניית המדינה ("החברה החדשה" בלשונו), את מה שיהיה בה ואת הדרך בה היא תבנה. בחלק הרביעי בספרו, בפרק השלישי הוא מתאר את הקמת המדינה ע"י יוסף לוי הבונה את החברה החדשה יחד עם סגניו כאדם הבונה חברה תעשייתית מוצלחת.


בפרקו זה, אפשר לראות תיאור של הרצל למנהל מוצלח. המנהל נותן לכל תת מנהל ולכל אדם הכפוף לו להתנהל כראות עיני עצמו. התערבות המנהל בעבודת האנשים העובדים תחתיו היא מינימלית. תפקיד המנהל הוא לתאם בין כל הנפשות הפועלות ולבקר את פעולותיהם בכלליות. אין המנהל צריך להיכנס לתוך הקישקע של כל עובד ועובד, אלא לתת לכל אחד לעשות ולפעול בתחומו כראות העובד. המנהל מתערב אך ורק במידה ועבודת העובד אינה תקינה ולשם כך הוא צריך לעקוב בכלליות אחר עבודת העובד. כדי שהחברה תתפקד צריך שהמנהל ידע לבזר את הסמכויות לאנשים המתאימים ולחלק את התפקידים כראוי. החברה תצליח במידה והמנהל ידע לתזמן טוב ולהכניס לתמונה כל עובד ועובד בזמנו ובמקומו, כמנצח המנצח על תזמורת בדיוק מושלם.

בפועל, מדינתנו לא הוקמה על זירי דפנה כמו שהרצל חזה, אלא על מגש של כסף. אך גם כשלא הולך חלק, עדיין הדברים נכונים. המנהל צריך גם לדעת להסתגל למצבים שאינם מתוכננים, להתגמש ולשנות תוכניות ודרכים כשהמטרה הראשונית נשארת.


ר' יהודה הלוי, בספרו "הכוזרי", מתאר את התנהלות האדם הפרטי כניהול מדינה ע"י מלך. במדינה המלך נותן לכל כוח וכוח את המקום המתאים לו ונותן לו להתפתח ולשגשג במקומו. כך גם האדם הפרטי לא צריך להשתיק ולדכא כוחות ויצרים הנמצאים בו אלא לתת לכל כוח את מקום הביטוי שלו ולתת לו לשגשג. לכל כוח ויצר באדם יש תפקיד והאדם צריך לדעת לתת לכל אחד את המקום והתזמון שלו ולדעת איך לשלב בין כל כוחותיו ויצריו.

גם כשכוח חורג ממקומו ופוגע בכוחות אחרים, צריך תמיד לזכור שעם כל ההיאבקות בו והצורך בהגבלתו, אין הוא כוח רע ואין לנו רצון למגרו.


בע"ה שנדע לתת לכל כוח בנו את מקומו ונמצה את עצמנו.

יום שלישי, 4 באוגוסט 2009

24- חג האהבה החיצונית

רק היום. רק היום. נסיעות לקבר ר' יונתן בן עוזיאל לסגולה לזיווג הגון. קראה המודעה. בואו בהמוניכם בט"ו באב, יום מיוחד לסגולה לזיווג הגון.

פעם היו נוהגים לעשות יותר מאמצים כדי למצוא זיווג הגון. לא היו סתם יושבים בבית ומחכים שחבר ישדך או שהקב"ה יפיל את החצי השני שלי מהשמיים. בט"ו באב היו הנערים יוצאים לכרמים שמחוץ לעיר ומסתכלים על הנערות שרוקדות. הן היו רוקדות וקוראות לנערים וכל נער היה בוחר לעצמו מישהי שמוצאת חן בעיניו. כן, שמעתם נכון. כך היה נהוג כמנהג שחז"ל ראו אותו בחיוב. בידיעת, באישור ובעידוד גדולי הרבנים של הדור.


דיברתי אתמול במהלך חתונה של חבר שלי על הנושא ותגובתו הראשונית לדבר הייתה הסתייגות. במבט ראשוני זה היה נראה בעיניו שטחי ורדוד. מה, על סמך הצורה בה היא רוקדת אדם בוחר לעצמו עם מי לצאת (בהנחה אנכרוניסטית שזה ליציאה ולא ישר לחתונה)? זהו?! אין משהו יותר עמוק? מה עם התאמה באישיות ובתכונות? האם הם מתאימים אחד לשני ומטרותיהם בחייהם הולכות בקנה אחד? זו היא חומריות שטחית שלכאורה אין אנו צריכים לתמוך בה ובטח שלא לעודד אותה.

בנוסף, הוא גם טען שמנהג זה התבטל עקב פריצות שבאה בעקבות מחולות אלו. רדידות זו פגעה בנוער ולכן תיקנו את המצב וביטלו את המנהג שבנות ישראל היו מחוללות בכרמים.


תשובתי הייתה שאין לנו לזלזל באותה חומריות "שטחית". הקב"ה ברא אותנו בני אדם ולא מלאכים. חומריים ורוחניים גם יחד ולא רק רוחניים. זה הוא אידיאלי. בני האדם יכולים להגיע למדרגה יותר גבוהה של השתמשות ויחס לכל עולם החומר והימצאות בתוך תוכו וכל זאת יחד עם עולם רוחני שמאוחד איתו כאחד.

אין אני חושב שחומריות ויצריות זו אמורה לשמש אותנו לבדה בשיקולי חיינו, אלא היא נדבך חשוב. בחירת בת/ בן הזוג, כמו כל בחירה בחיים, אמורה להישקל ממניעים טהורים ועמוקים. מניעים רוחניים ומניעי יצר טוב. אך יחד עם זאת, יש לתת מקום נכבד גם לשיקולי החומריות החיצונית ולא להתעלם מהם. יש לתת מקום לאותם שיקולי יצר הרע שאם הם באים לבדם הם רעים, אך אם הם באים יחד עם יצר הטוב, הם לא רק טובים אלא טובים מאוד (כמאמר חז"ל)!

בכל התחלה שבה אין שני הצדדים מכירים אחד את השני, גם אם זה בשידוך, הצד החומרי תופס מקום מרכזי. בין אם זה במודע ובין אם זה בתת מודע. אט אט, ההיכרות מעמיקה, הקשר הולך ומעמיק ומקבל רבדים רוחניים ונפשיים יותר. אין זה פסול, אלא זאת דרך העולם.

אם עם ישראל במהלך הדורות התקלקל ולא הצליח להבין את השילוב הזה בין החומריות לרוחניות ואיבד את רוחניותו ונפל לפריצות עקב כך, אז נכון היה לבטל מנהג זה. אך אין זה המצב האידיאלי. המצב האידיאלי הוא שבנות ישראל מחוללות בכרמים ובני ישראל מתחילים איתן. אין הם מתעלמים מרגשותיהם ויצריהם החומריים, אלא משלבים אותם יחד עם מחשבותיהם ושיקוליהם השכליים.

האם בימינו אנחנו במדרגה שניתן להחזיר מנהג זה לציבור הדתי לאומי (הציבור החילוני כבר נוהג מנהג זה בכל ימות השנה)? ולציבור החרדי? זאת שאלה טובה. אך לדעתי, כדי שנגיע לכך אנו צריכים לשדר יותר את האחדות והשילוב שבין הקודש לחול ולהראות את הטוב שבחול. להפסיק להחמיר יתר על המידה ולהראות שהחול אינו רק מאיים ומפחיד, אלא מהנה, טוב וטהור.


לנשואים ולרווקים התפוסים שבינינו- חג שמח!

לרווקים הפנויים שבינינו- מה אתם עושים מול המחשב? אתם לא אמורים להיות בכרמים איפשהו?!


חג אהבה שמח!