יום שישי, 27 במרץ 2009

6- השקפת עולם ביקורתית

אני כותב בהקשר למה שטל ירון כתב בבלוג שלו "מבט פילוסופי", בפוסט "פילוסופיה- שמחה ועצב", בנושא הביקורתיות. שם טל כותב על כך שהביקורתיות קידמה אותנו למקומות פילוסופיים ומדעיים שלא היינו מגיעים אליהם לולא ביקורת זו. טל גם טען שלכל דבר אנו צריכים להתייחס אליו בביקורתיות ולא לקחת כמובן מאליו. כמו כן, גם את אמונתנו בדברי חז"ל.

זה מזכיר לי רב בישיבת אור עציון, שכל פעם לאחר שהוא אומר טענה מספר כלשהו כולם מהנהנים בראש בהסכמה. הוא תמיד מחזיר להם ואומר שלא יאמינו לו שיבדקו בעצמם. שיבדקו, יקשו, ינסו לסתור. בקיצור, שיהיו ביקורתיים.
חז"ל בעצמם עודדו את הביקורת והדיון. רבי יוחנן היה מעלה טענות וריש לקיש, תלמידו, היה תמיד מקשה עליו קושיות כשרבי יוחנן עונה תשובות. כך כמו פינג פונג, הם היו מתוכחים ודנים. לאחר שמת ריש לקיש בא רבי אלעזר בן פדת במקומו. כל דבר שרבי יוחנן היה אומר- היה רבי אלעזר תומך ומביא סימוכין. הצטער רבי יוחנן ואמר שהוא לא מחליף ראוי לריש לקיש. אני צריך שיגידו לי שאני צודק? אני יודע שאני צודק. ריש לקיש היה מקשה 24 קושיות ואני עונה 24 תשובות. מתוך כך היינו מגיעים למסקנות הרבה יותר טובות. (תלמוד בבלי, בבא מציעא דף פ"ד עמ' א'- סיפור מרתק).
בפסח אנו מלמדים את ילדינו לשאול שאלות. אל תקבלו מידע סתם כך כמו תוכי. תשאלו. תקשו. תחקרו.

בביקורתיות אנו מרוויחים כפליים:
אנו מרוויחים מכך שאנו מבינים את עומק הדברים בחיינו. ללא הביקורתיות היינו נתקעים בהבנה לא עמוקה ולפעמים אף מוטעית מיסודה. הרמב"ם כותב על כך. הוא מביא שלוש סוגי אנשים בהבנה של חז"ל:
  • הסוג הראשון מבין את חז"ל כפשוטם. מה שהם אומרים- זה מה שהם התכוונו. גם כשחז"ל מספרים על דברים שאינם מציאותיים והגיוניים, זה מה שקרה באמת. הם מנטרלים את הביקורתיות שלהם כלפי חז"ל וכשדבר לא נראה להם שהוא הגיוני- ההיגיון של עצמם טועה.
  • הסוג השני מבין את חז"ל כפשוטם, עקב הסברי הסוג הראשון. הם מלגלגים על חז"ל וטוענים שחז"ל דיברו שטויות ודברים שלא עולים על הדעת.
  • הסוג השלישי מבקר את חז"ל וטוען שהדברים כפשוטם אינם הגיוניים. הוא מבין את חז"ל כדרש וכמשלים. חז"ל לא באו לספר סיפורים אמיתיים, אלא לומר משלים. הסוג השלישי מבין את המסר שמאחורי המשל ולא סתם קרא סיפור חסר מסר (לא כמו הראשון).

חוש הביקורת של הסוג השלישי גרם לו להבין את דברי חז"ל וכוונתם. ביקורתם גרמה לבירור המסר. הסוג הראשון לא הבין כלל את דברי חז"ל ורק שמע סיפורים ללא הבנת המסר שמאחוריהם. לא רק שהם לא הבינו, אלא גם גרמו לכפירת הסוג השני בדברי חז"ל.

רווח שני. עקב הביקורתיות וההבנה היוצאת ממנה אנו מזדהים יותר עם מה שאנו מאמינים בו ולומדים אותו. כל הדברים שחונכנו עליהם מילדותנו לא נשארים כמצוות אנשים מלומדה (=עשיה מתוך הרגל) אלא נעשים מתוך רצון והזדהות. חינוך הוא איננו הקניית הרגלים לחיי ילדינו, זה אילוף. חינוך הוא יצירת הבנה והזדהות עם המוסר שאיתו אנו מחנכים את ילדינו. הזדהות עמוקה עוברת דרך ההבנה העמוקה והביקורתיות. הזדהות לא רק בגלל שכך אמרו. אלא כי אני רוצה ומבין למה זה נכון.




אך האם תמיד צריך ביקורתיות? האם צריך לקחת כל דבר בחיינו בתור ספק? אם עוד לא הבנתי את מערכת האיכול, אז מאיפה לי לדעת שאני צריך לאכול בשביל לשרוד? האם כל מה שאנו עושים עבר את תהליך הביקורתיות? האם צריך שיעבור?
נראה לי שהתשובה נעוצה בשאלה (תשובה שנעוצה בשאלה- הבנתם...) האם כל דבר אינו נכון עד שהוכח כנכון? או שמא כל דבר נכון עד שהוכח שאינו נכון?
תינוק לא יודע את כל ההסברים לכל דבר בעולם כבר מרגע הולדתו. האדם גודל כשהוא מקבל חינוך והרבה ידיעות ללא שעברו את סינון הביקורת. גם לא בכל שלב נכון להעביר וללמד דרך הביקורת. כשתינוק רוצה להכניס אצבע לשקע, אינני מסביר לו את הסכנות שבדבר. אני אוסר עליו. למה? הוא לא יכול להבין עדיין. זה אילוף, לא חינוך. לפעמים צריך גם לאלף.
כך כולנו ממשיכים לעשות דברים מסוימים כמצוות אנשים מלומדה, כאותו תינוק הנמנע מלהכניס אצבע אחר גערת הוריו. אנו קמים בבוקר ועושים הכל על אוטומט. אנו חיים על הרגלים ששזורים לכל אורך חיינו. אנו מקובעים לבחירות שעשינו בעבר וממשיכים בהם ללא חשיבה מחודשת.
אך אנו יכולים להשתנות. הבחירה בידינו. אט אט, אחד אחרי השני, אנו צריכים להעלות כל דבר בחיינו לביקורת. כך נוכל להשתפר בטעויות שעשינו ולהזדהות עם הדברים שצדקנו. הזדהות שתגרום לנו לעשות את מעשינו ביתר שאת וביתר עוז.
אי אפשר בוקר בהיר אחד לעצור את כל מהלך חיינו ולהעלות את כל חיינו לביקורת. אנו לא יכולים להתנהל ללא הרגלים, סדר וודאות (גם אם איננה מבוססת לוגית) מסוימת בחיים. אנו מתייחסים להרגלינו ואמונתנו כעל נכונים עד שהוכח אחרת ולמה שלא הורגלנו אליו או מאמינים בו כלא נכונים עד שהוכח אחרת.
השינוי או לחילופין הביסוס בחיי האדם נעשה בהדרגה.
עכשיו, קדימה. תהיו ביקורתיים כלפי. תחקרו, תקשו, תשאלו שאלות ותפתחו דיון...

יום שישי, 20 במרץ 2009

5- הגשמה עצמית

אריק ברמן בשירו, הגשמה עצמית, נוגע בנקודה מאוד פופולרית בחברה בה אנו חיים היום.



"אני עולה לירושלים למסיבה המי ומית
אני הולך לרחוץ ידיים בביצה המקומית
אני אשים פתק או שניים בחומה הא-לוהימית
אבל לא לשם שמיים אלא לשם הגשמה עצמית"
פה הוא מתאר את ההחתירה להתקדמות במעמד ופרסום. הוא הולך למסיבה כי יהיו שם כל האנשים ה'חשובים' וכי הוא רוצה להתערות בביצה המקומית. הוא עולה לירושלים, איפה שהכנסת והפוליטיקה. הוא מגיע לכותל (החומה הא-לוהימית) ושם פתק. אבל הוא שם את הפתק לא כי הוא מתכוון לכך או כי הוא יהודי שמאמין בכך, אלא כדי להצטלם שם ושכולם יראו אותו (בסגנון המתמודדים לרה"מ לפני הבחירות). כדי להעצים את עצמו. לצבור כוח השפעה.



"אני אוביל גדודים של נוער במלחמה הקיומית
יכתבו אלי בדואר, אני אחתום להם את שמי
לאסיר בבית הסוהר, לחולה הסופנית
אבל לא בשם הטוהר אלא בשם הגשמה עצמית"
פה רואים שהשאיפה שלו להגשמה עצמית מופנית אל דברים טובים. הוא עושה מעשים ציוניים. מוביל נוער אל מלחמה צודקת, קיומית. הוא מדרבן אסירים למוטב ומנחם חולה סופנית. הוא אפילו מנצל את הפרסום שצבר לשם עידודם בכך שהוא חותם להם בשמו (זאת גם הסיבה, כנראה, שהוא מקבל מכתבים כאלו מלכתחילה).
כל זאת הוא עדיין לא עושה כדי להועיל, לשם "טוהר", אלא בשביל הגשמה עצמית. כדי שהוא יראה לעצמו כמה טוב הוא. בשביל תחושת הסיפוק.


"איזו אישה פעם אמרה לי
שבכלל זה לא כדאי לי
אבל מה היא מבינה
אני עוד שנייה נוגע.
תשמור את החלומות לעצמך ולילות
שתוכל להתעורר, אחרת תשתגע"
כאן הוא מספר שהוא קיבל פעם אזהרה שלא כדאי להשקיע ולרדוף אחרי הגשמה עצמית. שזה רק יפגע בו.
הוא דוחה את העצה ואומר שהיא לא מבינה כיוון שהוא רואה את המטרה שהציב לעצמו כקרובה וחושק להגיע אליה. התאווה מדרבנת אותו להמשיך הלאה.
היא שבה ומזהירה אותו שאם הוא לא ירסן את עצמו הוא ישקע בתוך התאווה שלו להגשמה עצמית וירצה תמיד עוד ועוד בלי סוף. זה לא יגמר אחרי שהוא יגע במטרה הקרובה. הוא לא יוכל להתעורר מזה ולבסוף ישתגע במרדף למימוש עצמו.

"אני אבוא לתוכנית אירוח ואחייך לצלמים
המיגרופון לא יהיה פתוח, אבל יראו לי את הפנים
משמאלי סוכן ביטוח, לימיני איזו דוגמנית
היא תדבר על חיבור לרוח ועל הגשמה עצמית"
הוא מדבר על כך שנושא ההגשמה העצמית מפורסם ומקובל בציבור. מדברים עליו בתכנית אירוח. הדוגמנית, שמבטאת את השאיפות העצמיות הרדודות של אנשים (כמו הדוגמניות שאחרי שהם נבחרות מדברות על מה שהם הולכות לתרום) מדברת על הגשמה עצמית.


"אני אביא זמרת רקע, שתשיר לי בתקליט
אני אכתוב שיר על כדורגל, הפזמון כזה קליט
אערבב עם קומץ של רגש, שיר מולדת עממי
אבל לא בשם הדגל אלא בשם הגשמה עצמית"
הוא ממשיך לפעול ולהשפיע, אך לא בהכרח לצדדים טובים אלא נטרליים, כדורגל. אמנם עדיין יש קומץ ציונות (שיר עממי), אבל גם זה אינו בשם הדגל ולמען ציונות, אלא כדי להלהיב אנשים (כמו העובדה שזה קליט) שזה יצליח. לשם הגשמה עצמית.


כאן חוזר הפזמון על האזהרה של האישה אודות השקיעה בתאוות ההגשמה העצמית.



"אני אשיר שיר לשלום על הכיכר הלאומית

אני אצביע לשלום על הכיכר הלאומית

אני אצדיע לשלום על הכיכר הלאומית

אני אביא את השלום (כן)... הגשמה עצמית"

כאן הוא מדבר על מטרה נכספת ונשגבה מבחינה לאומית. מטרה עילאית של שלום שכולם לא הצליחו להשיג. גם כשהוא מנסה להציל את כל העם ולהביא את השלום- זה בשביל הגשמה עצמית.

עם זאת, חשוב לזכור שבשמה של הגשה עצמית הוא מתעתד לעשות דברים מדהימים וטובים. בסופו של דבר, גם אם מניעיו הם אגוצנטריים, המעשים שלו (אם באמת יצליח) יתרמו תרומה רבה לכל העם.


"אני אשיר לך סרנדה, על המרפסת הדרומית

זו תהיה כזה בלדה, עם הלחן הממיס

שיוריד אותך למטה, את לא תרגישי בתרמית

ונסע אלי הביתה לקצת... הגשמה עצמית"

כאן מתוארת ההתדרדרות והנפילה המוסרית הקשה שלו. הוא שר שיר אהבה למישהי ומצליח לכבוש את ליבה באמצעות היכולות שלו. היא תמשך אליו. אך כל זאת לא בגלל שהוא באמת מרגיש כך כלפיה. זו היא "תרמית". היא באופוריה כאילו הוא אוהב אותה ובאמת יש פה משהו. היא מתמסרת אליו והולכת אליו לביתו. אך הוא מנצל אותה מינית בכך שהוא עושה את כל זה רק בשביל ההגשמה העצמית שלו. כדי להוכיח לעצמו שהוא יכול "להשיג את הבחורה".

תאוות ההגשמה העצמית שהובילה אותו כה רחוק וגרמה לכל כך הרבה דברים טובים והצלחות ניטרליות, גם הובילה אותו רחוק לאיזורים שפלים ורעים.


כאן האזהרה חוזרת על עצמה כשעכשיו היא נראית נכונה מתמיד. הוא באמת נגרר אחר רצון ההגשמה העצמית עד לשפל מוסרי.

הוא חוזר על הפזמון כשהוא משנה ואומר במקום "אשה פעם אמרה לי", "אמא פעם אמרה לי". האמירה האימהית שבאה לדאוג לבנה ומזהירה אותו מפני התדרדרות. בסופו של דבר הוא לא שמע לאימו ונפל...


אמירה זו של אריק ברמן בהחלט נכונה. אם כל המניעים שלך הם הגשמה עצמית, אז הגשמה עצמית יכולה גם ללכת לכיוונים שליליים. הגשמה עצמית היא רצון לכוח ולעוצמה. ואם אלו המניעים אז הגשמה עצמית מושגית גם במטרות לא מוסריות.

מצד שני, רצון זה הוא רצון טוב. איננו אמורים לברוח מכוח ועוצמה. הם דברים שבשביל שנשנה את העולם לטובה אנו זקוקים להם.

לכן הגשמה עצמית היא בהחלט יצר שצריך לתת לו מקום. אנו לא יכולים להשפיע ולשנות את העולם מתוך עדינות וענוות יתר, מתוך מחשבה שאנו קטנים ולא משמעותיים. אלא מתוך הרגשת עוצמה וכוח. אנו צריכים להרגיש את הרגשת העוצמה הזו ומותר ליהנות ממנה. אך תמיד צריך לזכור שכל מטרתנו היא בשביל לתרום ולתקן את עולמנו. אם כל הכוח שלך, בשורה התחתונה, נועד רק בשביל עצמך- אז אין לך סיבה להתקיים. פספסת את מטרת קיומך. המטרה היא התרומה והתיקון בעולם. יצר ההגשמה עצמית הוא אמצעי.

אם נזכיר זאת כל הזמן לעצמנו. נשלב בין ראיית מטרת חיינו לבין היצרים שלנו, וביניהם יצר ההגשמה העצמית, כאמצעים להשגת המטרה. נוכל להגיע רחוק ולכוון את צעדינו הענקיים לכיוון החיובי.

יום שישי, 13 במרץ 2009

4- ללא מעצורים

למרות כל היצרים והתשוקות שיש לנו (עליהם דיברנו בפוסט הקודם) יש לכולנו מעצורים. מעצורים אלו חשובים. לא תמיד אנו צריכים לומר את מה שאנו חושבים (משיקולים של פגיעה בזולת ועוד) ולא תמיד אנו צריכים ללכת אחר יצרנו. במיוחד בפעמים בהם הוא מושך אותנו לכיוונים לא מוסריים.
בעיני ובעיני רבים, אדם שהולך לפאב, בר או מועדון, משתכר ועושה שטויות, הוא אדם לא אחראי. הוא בורח מהמציאות בה הוא חי ומשחרר את המעצורים המגבילים אותו ופשוט פועל ללא בקרה עצמית. השכרות היא דבר מגונה הנעשה, בדר"כ, ע"י אנשים קשי יום הרוצים לברוח מן המציאות הקשה. רוצים לשכוח מהכל ולתת לעצמם להתפרץ ללא מעצורים.
אך יום אחד בשנה, אפשר לראות לא מעט אנשים רציניים ושקולים השותים לשוכרה. אנשים שלא היית חושב לרגע שהם ידרדרו למצב כזה.
היום הזה הוא פורים.

לשם מה זה? מדוע חז"ל עודדו דבר שכזה?
ברצוני לנסות לתת לכך תשובה.

כל השנה כולה השיכרות אינה רצויה. אדם צריך לכלכל את צעדיו מתוך שיקול דעת. אמנם הוא צריך לתת ביטוי חיובי לרגשותיו ויצריו, אך כל זאת מתוך מחשבה, שיקול דעת וניתובם אל דרך הטוב.
אך כל אדם מגביל את עצמו הרבה פעמים במקומות בהם אינו צריך להגביל את עצמו. כל מיני עכבות פסיכולוגיות מונעות ממנו לעשות דברים טובים ולתת ביטוי לרגשותיו החיוביים. אם מתוך ביישנות או לחץ חברתי ועוד.
לשם כך מגיע פורים.

מי שיודע שבשכרותו יעשה דברים רעים- שלא ישתכר. רוב האנשים לא חושבים על השכרות בהקשר עם דברים חיוביים, אך זה מכיוון שהם מכירים את השיכרות שבברים ושל האנשים המחפשים פריקת עול ובריחה מהמציאות. אך רבים מהאנשים, אם יהיו באווירה טובה ובסביבה הנכונה- יוציאו את המירב והטוב המוסתר שבהם החוצה. בפורים האדם יכול להסיר את העכבות ולהוציא את מה שבליבו. אני, לדוגמא, שנים רבות ניצלתי את פורים כדי לבקש מחילה מכל מי שאולי פגעתי בו ולא היה לי נעים לבקש ממנו מחילה. בפורים אנו מתעלים מעבר לרגשות הקטנוניות ויכולים להבין שסה"כ אנו רוצים איש בטובת רעהו וחפצים בקרבתו.

לאחר הפורים, אפשר לבחון את מה שקרה ולהבין את עצמנו יותר. להבין מה אנו צריכים יותר להוציא לידי ביטוי. ואם היו דברים פחות סימפטיים שהוצאנו- לדעת אותם על עצמנו ולדעת איך להרחיק דברים אלו מכיוונים רעים ולתעל אותם לטוב.
אז למה לא כל יום פורים? כי פורים הוא יום בשנה. יום של קריאת כיוון. במובן מסוים, של חשבון נפש. חז"ל אמרו שפורים כמו יום כיפור. כן כן, אותה שכרות והוללות, לכאורה, היא כמו היום שכולם צמים, שקולים, עושים חשבון נפש עמוק על כל השנה. ביום כיפור אנו עושים חשבון נפש על כל מה שעשינו ובפורים אנו עושים חשבון נפש על האישיות שלנו. מי אנו ולאן אנו נוטים. להכיר את עצמנו ולדעת לנהל את עצמנו בהתאם לכיוון המוסרי.
בהמשך השנה נמשיך להיות שקולים ופקחים ונכלכל את צעדינו לאור המסקנות שהסקנו בפורים.
אז נרים כוס יין לחיי חיים טובים יותר...

יום ראשון, 8 במרץ 2009

3- מלחמה ביצרים?! הצחקתם אותי…



“אני רודף אחר חוקיך, מחד.
מאידך תשוקתי אותי רודפת.
בוש ונכלם אבוא בשעריך”
בשיר “
אנה אפנה“ של ארז לב ארי, מציג הוא מאבק בין הרצון לטוב ולעבודת האל לבין תשוקותיו ויצריו. מצד אחד הוא חפץ בשמיעה למצוות האל ומצד שני הוא מרגיש שתשוקותיו רודפות אותו וגוררות אותו הרחק מהאל ומצוותיו. התוצאה היוצאת מכך היא שהאדם עובר עבירות וחוזר אל האל כשהוא מתבייש ונכלם ממעשיו. “איכה אלך אנה אפנה מפניך”- אין הוא מוצא מקום בו יוכל לספק את יצריו כיוון שאין הוא יכול לברוח מ”עיני” אלוקיו. בעצם, נוצר פער “בין הלכה למעשה”, בין מה שנכון בעיניו לעשות (ללכת אחר האל ומצוותיו) ובין מה שהוא חושק לעשות.


“רודף אחר חוקיך
מאידך תשוקתי אותי שורפת
עזה כמוות איומה כנדגלות”
מילים אלו מקבילות לפתיחה אך מתארות התדרדרות חריפה הרבה יותר. הרדיפה אחר החוקים כבר פחות מזוהה עם ה”אני” שבהתחלה. התשוקה, מצד שני, לא רק רודפת אלא כבר מצליחה ושורפת. היא חזקה כמו מוות ואיומה. הוא הולך ומתרחק מאלוקים וכתוצאה מכך ישנם “הלילות הארוכים והבדידות והשנים”. ליבו פועם בחוזקה אל תשוקותיו (”והלב הזה שלא ידע מרגוע”). ישנם אלמנטים חזקים ואפלים: ים סוער, צללים, המושכים אותו הרחק מאלוקיו.

מתוך כל זאת מבצבצת לה הקריאה מעמקי נשמתו אל אלוקיו: “השיבני”. עזור לי לשוב אליך, אלוקי. כי אני כבר אינני יכול בכוחות עצמי לעשות זאת.

“לאן אלך אנה אפנה, כשעיניך מביטות בי
איכה אברח, איך לא אפנה”

האל מופיע בדמות ה’אח הגדול’. האל ומצוותיו שבהתחלה נתפסו כדבר שהוא רודף אחריו ורוצה בו, נתפסות עכשיו כדבר מחייב ומפחיד. איך אוכל לפנות ולברוח כשהמצפון והאל מביט בי ומבקר את מעשיי. מאידך, התשוקות שנתפסו בהתחלה כרודפות אותו הם המקומות שאליהם הוא רוצה לברוח עכשיו, אך מתקשה לעשות זאת בגלל ‘האח הגדול’ שמביט בו.
הוא מסיים את השיר במשפט “אני רודף אחר חוקיך”. הוא עדיין יודע שזאת היא המטרה. אך רגשותיו העזים נמצאים במקום אחר. הוא במאבק מתמיד בין סערות רגשותיו לבין הדברים שהוא מבין שהוא חייב לעשותם ורוצה בהם באיזשהו מקום בפנים.

כך מציג ארז לב ארי את ההתנגשות שבין היצרים והתשוקות לבין המוסר ומצוות האל. ברצוני להציג דרך שונה לגמרי.
דרך שעוברת בהבנה שלכל יצר וכוח בעולם יש מקום ותפקיד. התפיסה שהמוסר ועבודת האל היא דרך ההתנגדות אל התשוקות, היצרים והרצונות מביאה אל הרגשה שהמוסר הוא עול ומעמסה. במקום זאת, יש להבין שאנו צריכים להידבק במוסר דרך התאוות והתשוקות שלנו. להבין מהו התפקיד של התאוות שיש לכל אחד מאיתנו ולהשתמש בהם בשביל תפקיד זה.

אם יש לך יצר לעשות מעשה רע- צריך לראות ממה זה נובע. בסופו של דבר, אפשר לקחת את השורש של יצר זה ולתעל אותו אל דבר חיובי. הדגש בדרך זו הוא תיעול היצרים ולא מלחמה נגדם. פיתוח התאוות והיצרים והנאה מהם כשהם מתועלים לחיוב. אין שום דבר רע ביצרים גדולים וחזקים. ככל שהם יהיו יותר חזקים ומושכים- כך הם יוכלו להשפיע לטובה הרבה יותר, במידה וינותבו אל המקום הנכון.

כמובן שגם בדרך זו יש אלמנטים של מלחמה ובלימת היצר. אנו צריכים לחסום בפניו את הדרך אל הצדדים השליליים. אך היצר אינו רובץ ודוחף לפתוח פתח אל צדדים שליליים אלו, אלא זורם הלאה לכיוון המטרות החיוביות של אותו יצר.
זו היא דרך שמצריכה מחשבה והבנה של היצרים והתאוות שמניעים אותנו. ניתוח מעמיק והכוונה מודעת אל אפיקים חיוביים. אין זה אומר שמי שהולך יותר ע”פ דרך זו, אז אין לו שום היסוס וקשיים מוסריים בחיים. ישנם ותמיד יהיו קשיים, אך הכיף והתאווה, הרצון החזק והתשוקה יזוהו עם המוסר והחוקים וידחפו אותו רבות לכיוון החיובי.


לקריאת התגובות הראשונות: לחץ כאן

2- ההכשרה לחיים

“…אך כל זאת אינו לשווא. הרי בתור תינוק שזה עתה נולד ולא יודע לזחול, לא הייתי משנה את העולם. יכולותיי הולכות וגדלות ככל שהשנים חולפות. אני גדל פיזית ומוטורית, נפשית ומנטלית.
כך עברו להם 22 שנה. 22 שנות התפתחות. 22 שנות הכשרה לעולם הגדול. לקראת הטבעת חותמי בעולם.” (מתוך “סיפור חיי בפרט וחיי אדם בכלל”, הפוסט הקודם)


כה רבות השנים שהשקעתי ואשקיע בהכנה זו. חובה עלי לברר מה היא אותה הכנה. אילו “אימונים” אני צריך לעשות לעצמי ולאן אני פניי מועדות.

ובכן, ישנם שני מישורי הכנה והתפתחות: מוסרית רוחנית ושכלתנית פיזית.

המישור השכלתני פיזי מתחלק, כמובן, לשניים: פיזי ושכלתני. הפן הפיזי התפתח רבות ובעיקר בשנותיי הראשונות, בילדות. החל מלימודי זחילה, פעולות מוטוריות למיניהם, גדילה במימדים הפיזיים אך גם באימוני כושר גופני שבע”ה אמשיך לעשות כל חיי. הפן השכלתני מתפתח בעיקר בנערות. החל מפיתוח יכולות דיבור, חשבון, הבנת מושגים מופשטים, בי”ס, אוניברסיטה…

המישור המוסרי רוחני מתחלק, גם הוא, לשניים: מוסרי ורוחני. הפן המוסרי הוא פיתוח המצפון וידיעת החוק (במובן הרחב של המילה חוק). מה נכון ומה לא נכון לעשות. מה מוסרי ומה לא. הן ברמת הפרט והן ברמת החברה והעם. המוסר הוא דבר הטבוע באדם מלידה, אך דורש פיתוח. הפן הרוחני הוא העומק של החיים שלנו. הפנמה של מטרת חיינו. הבנה עמוקה של הדברים העומדים מאחורי מהלך חיינו, בעבודה, בחיי החברה שלנו וכו’. מה מטרת עמנו ומדוע הוא צריך לשאוף לכיוון זה. לא רק מה נכון ולא נכון, אלא מה הדבר המהותי העומד מאחורי זה. זו היא השקפת עולמנו.

השקפת העולם נותנת יכולת להסיק מסקנות מוסריות על מצבים עליהם לא נתנו את הדעת, כיוון שיש הבנה של הסיבות לדברים עליהם כבר נתנו את הדעת. אפשר, איפוא, לומר שהפן הרוחני הוא המהות שמאחורי חיינו ומאחורי המוסר. ראיה רוחנית מקנה יכולת שיפוטית עצמאית בין טוב לרע.

התפתחות במישור הפיזי- שכלי ללא התפתחות במישור המוסרי רוחני, עלולה להוביל לתוצאות הרסניות. לאדם כריזמטי, חזק וחכם עם יכולות רבות המנוצלות לרעה. אין וואקום. אדם איננו ניטרלי. כל אדם מורכב מטוב ורע. אדם שלא יצק אל עצמו תוכן מוסרי רוחני טוב- זו היא הזנחה של המוסר שאיתו נולד ובהכרח תוכן מוסרי מעוות ורע יכנס לתוכו וישלוט בו.

לעומת זאת, התפתחות במישור המוסרי רוחני ללא התפתחות במישור הפיזי שכלי, תגרום לכך שהאדם לא ימלא את יעודו בעולם. מערכת סגורה בה האדם מתעצם מוסרית ורוחנית ואינו מסוגל לפרוץ ולתרום לאחרים- היא לא מוסרית ומפספסת את המטרה שלשמה הוא נוצר.

זו היא ההכנה וההתפתחות לעולם הגדול. התפתחות זו נמשכת כל החיים. תמיד יש לאן להתקדם ומה לשפר. בכל התחומים. בשנים הראשונות הדגש מושם על ההכנה וההתקדמות האישית. ככל שמתקדם הזמן האדם מממש יותר ויותר את הפוטנציאל שהוא צבר בחייו ומשפר את עולמנו. הפן הביצועי מעשי תופס יותר תאוצה. אך למען שימורו ופיתוחו של הפן המעשי, חובה להמשיך ולעבוד הן על הצד הפיזי שכלי והן על הצד המוסרי רוחני.


לקריאת התגובות: לחץ כאן

1- סיפור חיי בפרט וחיי אדם בכלל

רוצה לקרוא? מעניין? מה כל כך מעניין?

חיי די רגילים, שגרתיים. אך מצד שני יוצאי דופן, מיוחדים. אחרי הכל, כל אחד הוא עולם ומלואו, יחיד ומיוחד. לכל אחד טביעת אצבע בעולמנו המשותף וכל טביעת אצבע היא יחודית משל עצמה ואין עוד אף אחת אחרת כמוה בעולם.


חיים די משעממים, אך גם מאוד מעניינים.
די עצובים, אך מאוד שמחים.
די מבוזבזים, אך מאוד מנוצלים.
די אגואיסטיים, אך מאוד אלטרואיסטיים.


מי אני? מה חיי?
אני לא המקום בו נולדתי. לא החברה בה גדלתי, לא החינוך אותו קיבלתי ולא סך כל סביבתי וההשפעות שהופעלו עלי.
אני וחיי הם סך כל מעשיי ובחירותי. מה פעלתי ולאן כיוונתי את כוחותי.


יותר מעניין אותי זה לא מה עשיתי, אלא מה אעשה. בן 22 אנוכי היום ועוד לא נגעתי בקצה גבול קצהו של שאיפותיי הרבים. אמנם נכון, כל החיים עוד לפניי, אך הספקי אינו מספקני. בע”ה, כל זה עוד ישתנה. אני עוד אשנה את העולם ובגדול. ידוע לי כי אמרו זאת קודם לפניי, זה לא משנה. אני אשנה את העולם…


היכן נולדתי- כבר אמרתי שאינו משנה. הרי לא בחרתי בכך.


את שנתי הראשונה אינני זוכר. מן הסתם, למדתי לזחול, להתהפך ולהתיישב. את הברותיי הראשונות כבר הוצאתי מפי. אך עוד לא תיקנתי את העולם ובעיתונים עדיין לא שמעו על מעשיי.


בשנתי השנייה אולי כבר למדתי לדבר, ללכת ולאכול בעצמי. אל לכם לזלזל, זו התקדמות אישית מאוד חשובה. אך עדיין העולם עומד ומחכה לטביעת אצבעתי.


כך עבר יום ועוד יום. שנה אחר שנה.


אני משקיע ושוקע בעצמי, עולמי מאוד אגוצנטרי. אני מתקדם ולמד, הולך וגדל. והעולם מחכה…


אך כל זאת אינו לשווא. הרי בתור תינוק שזה עתה נולד ולא יודע לזחול, לא הייתי משנה את העולם. יכולותי הולכות וגדלות ככל שהשנים חולפות. אני גדל פיזית ומוטורית, נפשית ומנטלית.


כך עברו להם 22 שנה. 22 שנות התפתחות. 22 שנות הכשרה לעולם הגדול. לקראת הטבעת חותמי בעולם.


אך כל זאת אינו מדויק. מדי פעם בחיי היו הבזקים. ניצוצות קטנטנות מטביעת אצבעתי העתידית.
ניצוצות אלו הם מעשיי בעבר. הם עברי. מרחוק הם ניצוצות קטנים המבזיקים באפילה, אך מקרוב הם אש גדולה. אש שאורה מאיר מקצה העולם ועד קצהו. אינני מדבר רק על עולם אחד אלא על עולמות רבים. אנשים רבים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.


כל שיחה ששוחחתי וניחמתי או שימחתי אדם אחר. כל מילה טובה שזרקתי בהיסח דעת, היא אש גדולה, אבל ניצוץ קטנטן לעומת תיקון העולם המוטל עלי ושאני חפץ לעשותו. ניצוץ כל כך קטן ומיקרוסקופי עד שאינני זוכר את מירב הניצוצות שעברתי בחיי.


לקריאת התגובות: לחץ כאן