32- "יראת שמיים" ודוגריות

יו"כ. היום הקדוש ביותר בשנה. כולם עומדים בתפילה בחרדת קודש. משהו מציק לי בעין, זז מהר לימיני. אה כן, זה הבחור שלידי שמתנדנד במהירות. קדימה- אחורה. קדימה- אחורה. עיניים עצומות. כל כולו שקוע בתפילה. אנחנו מתקרבים לתפילת מוסף. הנה הגיע שעתו הגדולה של חזן המוסף. "הנני העני ממעש נרעש ונפחד..." קולו של החזן רועד. הוא ממשיך בתפילתו אט אט. קולו משתנק כשהוא מגיע למילים "ונא אל תפשיעם בחטאותי...". הוא נעצר. בוכה.

אני מביט בתקרה. בוהה. מסתכל מידי פעם בשעון. טוב, בכי. הבנו. והלאה... מתי הוא מסיים? שוב, באיזו שעה מסתיים הצום? באמת שניסיתי לא לחשוב על מתי מסיימים. ניסיתי להתרכז בתפילה, להתכוון. שנה שעברה התנדנדתי כל כך מהר כמו הבחור שלידי וניסיתי להיות צדיק יותר. להתכוון יותר. אבל אין יותר. אין יותר ניסיונות. אין יותר פוזות. מה לעשות, זה פשוט לא אני.

ואם הייתי במקום החזן הייתי בוכה? כנראה שלא. לא מרגיש צורך לבכות. פשוט לא מרגיש כלום. חסר תחושה. האם חטאות החזן יותר מחטאותי? כנראה שלא. בטח חטאתי יותר ממנו. אבל הוא בוכה ואני לא! ואיפה יראת השמיים שלי! והבחור שלידי, צדיק שכמותו, מתפלל כה בכוונה ומה יהיה איתי?!

שנה שעברה התנדנדתי כמוהו. אפילו הזלתי דמעות מזויפות. הכל היה בלוף. בלוף אחד גדול! בטח גם הוא מבלף. עאלק צדיק, גם כן. והחזן? הוא באמת בוכה? אולי הוא מנסה בכוח לבכות? אולי זה לא בא לו בטבעיות והוא סתם משחק אותה? דווקא נשמע אמין... ואולי לא?

מה לעשות, אני לא צדיק. גם לא בסדר. אתם יודעים מה, אפילו קצת רשע.

אבל אתה יודע מה? מעכשיו אני דוגרי.

נכון, אני לא צדיק. אני גם לא מנסה לעשות פוזות של צדיק. נכון ששגיתי, טעיתי ואפילו חטאתי ואני מצטער על מה שעשיתי ולא רוצה לעשות אותם שוב. אבל וואלק לא יורדת לי דמעה כשאני חושב על זה. אני לא כל כך מרגיש "נרעש ונפחד" כשאני בא אליך. אבל אני אוהב אותך ורוצה בטובתך. אתה עוזר לי ונותן לי כוחות להמשיך ולעשות טוב. אתה תמיד נמצא איתי, גם כשאני לא בסדר ותומך בי. אני יודע שאני פשפש קטן לעומתך, אבל עדיין לא מרגיש שאני כל כך מפחד ממך. כי אני יודע שכמו שאני אוהב אותך אתה אוהב אותי הרבה יותר. אני מרגיש קרוב אליך ויכול לדבר איתך מתי שבא לי. אתה תמיד שם. תמיד מקשיב וקרוב. אני יודע שאתה גם רוצה בקירבתי.

אז אם אתה אוהב אותי ואני אוהב אותך, אז בוא נלך אחד לקראת השני. בוא תעזור לי ברצונות הטובים שלי. עזור לי להצליח בחיים ועזור לי להתקרב אליך, כי אני רוצה בקרבתך. עזור לי לבוא לקראתך ולתקן את שגיאותי ולכפר על חטאותי. עזור לי להשתפר כי אני ממש רוצה. נכון שאני לא בוכה ולא יורדת לי דמעה כשאני חושב על הדברים הרעים שעשיתי, אבל אני דוגרי איתך.

אני לא מבטיח כלום, אבל אשתדל להשתפר ואעבוד על עצמי. וגם אתה תעזור לי.

בשיא הדוגריות,

גלעד

31- מה בין כסה לעשור?

לעילוי נשמת אליסף חיים שנהרג היום בתאונת דרכים

קודם נבאר מה הם "כסה" ו"עשור". כסה הוא הזמן בו הירח "מתכסה" לגמרי ונעלם, בראש חודש. עשור הוא היום העשירי בחודש. בין כסה לעשור זה בין ראש השנה שבתחילת החודש לבין יום כיפור שביום העשירי לחודש תשרי.

הבדל רב יש בתוכן התפילות שבין ראש השנה ליום כיפור. יום כיפור אינו הזדמנות נוספת למפספסים את ראש השנה, אלא יום שונה בתכלית. בראש השנה אנו מתפללים על מלכות ושלטון ה' בעולם. מסירים אנו את תשומת הלב מכך שאנו נידונים ומבטלים את עצמנו למטרה הנעלה של המלכת ה' וקידוש שם שמיים בעולם. ביום כיפור אנו מבקשים סליחה ומחילה על מעשינו הרעים. ביום כיפור אנו מתמקדים בפרט הקטן ומתחננים על נפשנו.

בראש השנה אנו מתפעלים מגדולתו העצומה של האל ועליונותו על כל העולם שברא. ביום כיפור אנו מתעסקים בעצמנו ובשפלות חטאינו. באפסותנו וקטנותנו לעומת גדולת הקב"ה.

אך אפשר גם להסתכל על כך בזווית קצת אחרת. עם כל שפלות חטאינו ואפסותנו, אנו לא מתחננים על עצמנו בראש השנה, אנו לא דואגים לכך אלא דואגים להמלכת ה' בעולם. יש לנו תפקיד חשוב ואנו נצרכים לצורך המלכתו בעולם.

יתרה מכך, כשאנו מתפללים ומבקשים על מלכות ה' בעולם אנו מבקשים על חיזוק הקשר שבין האל אלינו. אנו מדגישים את הדומה בינינו לבין האל, את הדבר שבאמצעותו אנו מקושרים אליו. הדבר העיקרי בנו, צלם הא-לוקים שהאל טבע בנו.

בראש השנה בה אנו מדברים על גדולת ה' אנו יכולים לראות דרך כך את הגדולה שהאל טבע בנו. אנו יכולים להעריך את היכולות שבנו ואת גדולתנו דרך המקור לגדולתנו- האל.

אי אפשר לבוא לתפילות של יום כיפור בלי הפנמה של המסר של ראש השנה. ביום כיפור אנו מתמקדים בעוונותינו וחטאינו, אך יחד עם זאת צריכים אנו לזכור שזה לא אנחנו באמת. במהותנו אנו אנשים טובים, אנשים שיש בהם צלם א-לוקים. החטאים הללו לא קשורים לחלק המהותי שלנו אלא חיצוניים לנו ונובעים ממעידות וסטיות ממי שאנחנו באמת. רק כשנכיר בגדולתנו ובטוב ליבנו, רק אז נוכל לבוא ולטפל במעידות שלנו מתוך חוסן נפשי והערכה עצמית טובה.

30- מקורות ומקוריות

החלטתי לנצל את התקופה האחרונה שלי בישיבה גם ללימוד לקראת התואר במשפטים שאלמד בעברית. בררתי וקראתי אודות יחס ההלכה היהודית למשפט בישראל. האם חוקי מדינת ישראל מחייבים הלכתית את אזרחי המדינה? האם אדם שזוכה בממון בבית משפט וגובה אותו מהאדם השני הוא גזלן? או שמא לקח את הכסף המגיע לו בצדק וביושר?

*ישנם הרבה דרכים לתמיכת המשפט בישראל ע"י ההלכה היהודית. בגמרא מובאים כל מיני סוגי מקרים בהם קובעים תקנות המחייבים הלכתית את כולם, למרות שאינם מעוגנים בהלכה ואף לפעמים סותרים אותה. מלך יכול לתקן תקנות כראות עיניו, הסכמות של קהילה מחייבות את החברים הגרים בה, מנהגים הנהוגים בקהילה מהווים פעמים רבות מקור לפסיקה הלכתית למרות שאין מקורם מההלכה היהודית. הגמרא מבינה שלשם תקינות מהלך החיים ותקינות החברה, צריכים לפעמים לחוקק חוקים המתאימים לאותה התקופה ויוצרים סדר חברתי תקין. ניתן לראות את חז"ל עושים זאת פעמים רבות.

אך כל אותם דרכי חקיקה מסויגים בתנאי חשוב ביותר. כל אלה הם בתנאי שחקיקה מיוחדת זו באה מתוך הכרה בעולם ההלכה היהודית. מקור הסמכות לחוקק חוקים ולחרוג מדיני תורה היא התורה עצמה. אם השלטון מכיר במקור הסמכות שלו- הקדוש ברוך הוא, אזי ה' נותן לו הרשאה לחרוג לעיתים מתורתו על מנת ליצור עולם מסודר ומתוקן יותר וליצור תקנות המתאימות לתקופה.

כשהשלטון מכיר במקור סמכותו לשלוט, במי שהעולם שלו, אז השלטון אכן רשאי לשלוט והאל מעביר את העולם לרשותו. כמו בפרי, שלפני שהאדם מברך הפרי הוא של האל ("לה' הארץ ומלואה") ואם הוא אכל בלי ברכה אז הוא מעל ברכוש של ה'. אבל כשהאדם מברך, הפרי נעשה שלו ("והארץ נתן לבני אדם")**. האדם צריך להכיר במי שהכל שלו וכשהוא מכיר בכך, הוא מקבל את הרשות לידו לעשות בחפץ כרצונו.

לאור הכרה זו אנו מבינים את החשיבות בתורת ה' ואת האמת שבתורה והדבקות בה. עקרונות התורה אינם משתנים, אך הפרקטיקה והתאמת העקרונות למציאות העכשווית נתונה ליצירתיות האדם וליוזמתו. כך הדבר בשלטון בישראל וכך גם הדבר אצל האדם הפרטי.

בייחוד בזמן שכזה, זמן גאולה, אנו נדרשים לתעוזה וליוזמה גדולה ועצומה. אנו נדרשים לפעול ולעשות ולפרוץ גבולות עשייה חדשים. כל זאת מתוך הכרה באל הנותן לנו את הכוחות והסמכות לפעול וליצור פה בארצנו.

"ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו"- אכן אנו בכוחנו פועלים ועושים חיל, אך יחד עם זאת אנו זוכרים שהכל מאת ה' ומטרתנו בעשייתנו היא יצירת עולם מתוקן וטוב יותר בדרכי ה'.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­*מבוסס על המאמר "החקיקה במדינת ישראל בראי ההלכה: יצירתיות אנושית וגבולותיה" של הרב מיכאל בריס, ראש מכון "משפטי ארץ". מתוך הספר "משפטי ארץ. דין, דיין ודיון".

**ע"פ תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף ל"ה, עמוד א'.

29- גאווה טובה

שבוע שעבר הייתי נוכח בשיחה אודות כיסוי ראש לנשים נשואות. אחד הטיעונים שנאמרו הוא שאישה ששמה כיסוי ראש מראה את עצמה כדתייה צדיקה ויש בזה ממידת הגאווה ולכן עדיף שלא לשים כיסוי ראש.

מעבר לכך שאת אותו טיעון אפשר לומר גם על הנחת כיפה לבנים (ואיני חושב שטוענת הטענה חושבת כך), עצם המחשבה שגאווה זו רעה היא טעות. אני חולק על כך שהנחת כיסוי ראש מציגה את עצמך כצדיקה, אך מסכים שהיא מציגה את האישה כדתייה כשם שהנחת כיפה מציגה את האיש כדתי. הנחת כיסוי ראש והנחת כיפה וכל סממן דתי אחר מציג את אורח החיים הדתי ואכן מבדיל אותך מהשאר ואומר שאתה שונה ומיוחד. אין זה אומר שאתה צדיק יותר, אף אחד מאיתנו אינו בוחן כליות ולב, אך בנקודות מסוימות הדתי צודק באורח חייו והחילוני טועה. זה מבליט את אורח החיים הדתי שלדעתי, חשוב להתגאות בו. בהנחת הכיפה שעל ראשי אני משדר שאורח חיים זה הוא הנכון ולדעתי כך צריכים לנהוג כל היהודים. אינני לוחץ על אף אחד לחזור בתשובה ואם האדם השני אינו רוצה לשמוע את דעתי אינני אומר לו אותה. זכותו של כל אדם לבחור את אורח חייו וזכותו לטעות בדרכו, אך במידה והוא יתעניין באורח חיי אשמח להסביר לו.

גאווה שכזו הבאה להעלות את הנושא למודעות הציבור הינה ברוכה וטובה. חשוב לי שהמודעות לאורח החיים הדתי תגבר, בין אם הדבר יביא לחזרה בתשובה או התקרבות מסוימת אל הדת ובין אם לא. אין זו גאווה רעה, אלא גאווה שעליה נאמר הפסוק "ויגבה ליבו בדרכי ה'" (דברי הימים ב' פרק י"ז פסוק ו'). גאווה זו אינה אומרת שאני צדיק ואין לי במה להשתפר, אלא שמצאתי אורח חיים ודרך מוסר המובילה אותי ואת כל מי שילך בדך זו לחיים טובים ומוסריים יותר. גאווה זו אמורה למשוך אחרים לדרך התורה. כל אדם המוערך ע"י סביבתו כאדם טוב (וטוענת הטענה היא בהחלט בן אדם מצוין) ומפגין ומתגאה באורח חייו הדתי, מגדיל את החיבה לדת ישראל.

רבינו בחיי, בספרו "חובות הלבבות" שער ו' פרק ט', עוסק בגאווה מצד השפעתה על המתגאה. הוא מחלק את הגאווה לגאווה גופנית וגאווה רוחנית ואת הגאווה הרוחנית הוא מחלק לגאווה רוחנית עצמית וגאווה רוחנית בדרכו המוסרית. את הגאווה הגופנית והגאווה הרוחנית העצמית הוא מגנה ואילו את הגאווה הרוחנית בדרך ה' הוא משבח. הגאווה הרוחנית בדרך ה' מראה לאדם את ערכו הטוב של עצמו ובד בבד מראה לו שיש לו עוד הרבה פסגות רוחניות- מוסריות לכבוש וממחישה לו את השמחה בעבודת ה' ומקומו בעולם.

שנזכה להתגאות בדרכינו הטובות...