גם בפעמים שהפחד מהכישלון באמת מוצדק והכישלון עלול להוריד אותנו ממצבנו הנוכחי ויש לנו מה להפסיד, אנו צריכים לא לפחד אלא להיות זהירים. לפעמים הזהירות תוביל אותנו למסקנה שהסיכון יותר מדי גדול והנזק שעלול להיגרם הוא עצום לעומת רווח מינורי יחסית במקרה של הצלחה, אך אנו צריכים להגיע למסקנה זו מתוך מחשבה וזהירות ולא מתוך פחד. פעמים רבות, ברגע שננטרל את הפחד נראה שהסיכון אינו כה גדול ומאיים כמו שחשבנו והרווח במקרה שנצליח גדול עשרות מונים.
אך הפחד הוא משתק. הוא גורם לנו להירתע ולברוח. הוא גורם לנו לפספס את ההזדמנויות הכי גדולות של החיים.
אל תוך העולם הדתי ובדגש על העולם החרדי, נכנס גם הפחד מכישלון החטא. אנשים שרוצים להשתלב בתוך ארגון או חברה מסוימת ולהשפיע שם מעצמם נרתעים מכך עקב חששם להיגרר למוסכמות ולבעיות ההתנהגותיות והתורניות שבאותה חברה, בצורה בלתי מבוקרת (בהנחה שהם מבינים שכן יש מה ללמוד מכל חברה, בצורה מבוקרת). בתחומים מסוימים הפחד הזה משתק קהילות וחברות שלמות.
תמיד פחד זה יוצדק בהסברים מנומקים מדוע בטוח תיכשל בחטאים ותיפול במידה ותסתכן ותלך לשם, אך בסופו של דבר, זה מונע מפחד. מדוע אני חושב שזה פחד ולא זהירות? בגלל שלהיכשל בחטא נחשב בעיניהם כדבר שלא יעשה. אך ההפך הוא הנכון.
"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קוהלת ז', כ'). כולנו חוטאים לפעמים. אין זה בסדר לחטוא וצריך להימנע מזה כמה שאפשר, אך גם אין לפחד מזה יותר מדי. הפחד מהחטא שנוצר בחברה הדתית שיתק חלקים רבים בחברה בתחומים רבים. כתוצאה מכך הרבה מהדברים שהיו יכולים להיעשות ולקדם את המדינה ואת העולם לא נעשו. כמו בכישלון רגיל, כך גם בכישלון החטא אנו צריכים להיזהר, אך לא לפחד. לקחת סיכונים מחושבים, אך גם לקחת סיכונים כשצריך. לא לחטוא בכוונה, אך לקחת סיכונים מחושבים שאנו עלולים להיכשל.
החברה החרדית וחלקים נרחבים מהחברה הדתית לאומית פיתחו והעצימו את מושג יראת השמיים יתר על המידה, כשאת אהבת ה' הם השאירו מאחור. הדבר גרם לכך שאנשים ראו את הבעיות שיכולות להיווצר עקב לקיחת הסיכון שבמהלכים חיוביים, יותר מאשר את התוצאות החיוביות עצמם. הדגשת חומרת החטא גרמה לפחד מנטילת סיכונים ושיתוק מהלכים והתקדמות חיובית הן בחיי הפרט והן ברמה הלאומית.
צריכים אנו לעורר את חיי הכוסף לחיים טובים ומלאים בעשייה חיובית. לעודד אנשים לקום ולפעול ולשאוף למקסימום, הן בתרומה שלהם לסובב אותם והן בחייהם האישיים. לעורר כוסף לחיי קדושה, על פני סלידה מחיי טומאה. להעביר מסר שאם כל זה שאנו נמנעים מלחטוא, אנו חוטאים לפעמים ואין לנו מה להילחץ מזה למרות החומרה שבחטא, אלא אנו צריכים להתקדם ולהשפיע טוב בעולם. נכון שבטוח ניפול לפעמים, אך מכל נפילה נקום ונהיה עוד יותר חזקים ויותר חכמים מאשר לפני הנפילה.
והעיקר, לא לפחד כלל!
מסכימה לגמרי.
השבמחקאבל המצב כל כך גרוע שכבר אפילו דברים כאלה אסור להגיד.
מייד ידביקו עליך תוויות של ליברלי יפה נפש (רחמנא ליצלן) ודתי לייט.
גם אני מסכים. ולמעשה הרב קוק זצ"ל כבר אמר כדברים האלה ממש, ובצורה נפלאה, במידות הראי"ה בערך יראה ואלו דבריו:
השבמחקד.
בתחלתה של הופעת יראת אלהים על האדם, הכללי והפרטי, מביאה היא אותו לידי שיעמום ובטלנות, הוא אובד את רצונו ואת עצמיות המהותיות שלו, מפני שנגעה כו היראה רק בצדדיה החיצוניים, לא הפכה את הפראות והרשעה הספוגה במהותו החמרנית, ובטבע הנפש הטמאה הגנוזה בעומק שמרי החיים האנושיים, והרי ההופעה האלהית, שהיא לגמרי ההיפוך מכל הרשעה והנבלה, היא מבטלת אותה, וממילא נעשה האדם חלוש החיים, והצבוריות נעשית לקויה, אין אומץ ואין חפץ קבוע לשכלול, להכשרתם של החיים החברתיים. אבל רוח האדם האמיץ. המכיר ע"פ נקודתו הפנימית, כי ההרגשה הזאת של יראת אלהים היא הכל. כל החיים וכל הטוב, לא יעזב את אוצרו, ובכל אשר יתענה, עינויים גשמיים ועינויים רוחניים, מכל אשר לא יוכל לכאורה להחזיק מעמד נגד החופש המודרני, נגד שאיפת הגדולה התרבותית של חיי הזמן, נגד היופי המקסים ונגד תפיסת החיים המרעשת, וגם לפעמים נגד המוסר והיושר הטבעיים, שלא יוכל בכל פעם להלום אותם אל הצורה של יראת אלהים ותוצאותיה בחיים כפי קליטתו ההסברית, כל אלה לא יכילו כח להפסיק את חוט החיים ואת אומץ ההסכמה, שרק ביראת אלהים מחסה עז לאדם, ויזכך אותה, ויטהרנה, יעלנה על פסגת המדע המבורר ויעטרנה בזיו המוסר הבריא, ישבצנה כהדר חיי העולם ותרבותו, וימלאנה במתק האהבה, רוחב הדעת, והנועם אשר לעדן העליון, ויחדש בה ובגללה את העולם ואת החיים, בצורה חדשה מלאה הוד ותפארת גדולה וגבורה, ואבן מאסו הבונים היה תהיה לראש פנה.
כן
השבמחק