לפני כשלושה חודשים, מישהי שקראה את הבלוג שלי אמרה לי שלא מוזכר בו מספיק שם ה'. היא ניסתה לומר לי בעדינות שזה מעיד על חוסר ביראת השמיים שלי. היא טענה שצריך להגות באל כל הזמן ולדבר אך ורק על הקב"ה.
ישנן שתי שאלות הניתנות להישאל על כך:
א. א. מדוע צריך לירא מהקב"ה? אם שני אנשים עושים את אותם המעשים הטובים, מה זה מעניין מה הם חשו ומאיזה מניעים הם עשו את מעשיהם הטובים? הרי בתוצאה הסופית שניהם עשו אותו דבר?
ב. ב. האומנם זה מעיד על חוסר ביראת האל? האם האדם צריך להזכיר ולדבר על הקב"ה על כל צעד ושעל?
חז"ל מדגישים את חשיבות יראת שמיים במסכת שבת דף ל"א עמוד א' :
"אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי, אי יראת ה' היא אוצרו- אין, אי לא- לא (= ולמרות כל זאת, אם יש לו יראת שמיים- זכה בדין. ואם אין לו- הפסיד)."
לכאורה יכול אדם לחיות חיים מוסריים וטובים, לעזור לכל הסובבים אותו ולעשות מעשים טובים בכל רגע ורגע, אך כיוון שבתוך תוכו לא הרגיש יראה מהאל- הוא יחשב כחוטא ויפסיד בדין של מעלה.
ישנם מספר אלמנטים שמתחשבים בהם בדין. אדם שלא קבע מספיק עיתים לתורה, לא ישר מרשיעים אותו. יכולות להיות לו עוד זכויות שיחפו על כך, ישנם עוד קריטריונים שעל פיהם דנים. אך אפילו אם יש לו את כל הקריטריונים האחרים להיחשב צדיק- אם אין לו יראת שמיים הוא מפסיד בדין. יראת שמיים הוא הכי חשוב, אף יותר מכל הקריטריונים האחרים גם יחד. לכאורה, ניתן לחשוב מכאן שאם אנו רוצים לצאת אנשים טובים וצדיקים אנו צריכים להשקיע את כל כולנו ולרכז את מאמצינו בדבר החשוב מכולם- יראת שמיים.
אך חז"ל ממשיכים שם וממשילים את יראת
ה' לשמרים: "משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין (כמות גדולה של חיטה) לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון (כמות מזערית של חומר משמר)? אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העליתה."
המעשים הטובים נמשלים לתבואה ויראת ה' נמשלת לחומטין (חומר משמר). כל המעשים והתבואה שבעולם לא שווה כלום ללא אותו חומר משמר. היא תתקלקל בלעדיו. לכן אדם שכל מעשיו הם טובים, אך אין לו יראת ה'- כמי שאין לו כלום.
אך במשל זה אנו רואים עוד נקודה. אנו רואים שעיקר הנפח והזמן מושקע לא ביראת שמיים, אלא במעשים. כמויות אדירות של מעשים טובים וחיטה אנו צריכים להעלות לעולמנו. אנו גם רואים שיראת ה' היא לא המטרה אלא האמצעי, אמצעי חשוב שאי אפשר בלעדיו. המעשים הטובים הם התבואה שהעולם אוכל ומכך העולם נעשה שבע וטוב. ויראת ה' היא המאפשרת לנו להמשיך במעשינו הטובים.
לא תמיד רואים את החומר המשמר בתוך הררי התבואה. אך הוא שם וחשוב שיהיה שם לעד.
רבים מהפסיכולוגים ומהאנשים בכלל נוטים לייחס לאחרים מניעים כאלו ואחרים למעשיהם, לטובה או לרעה. אז אומנם, מניעיו של כל אדם הם חשובים. אך כשאני צריך לשפוט אדם, אעדיף להתייחס למעשיו ולא לכוונותיו ומחשבותיו שרק האל יודע.
בע"ה, אני מקווה שאמשיך להשביע את העולם בחיטה. ואת קב החומטין שנמצא עמוק בתוכי אינני מרגיש הכרח להחצין. מספיק שהוא בתוכי, בתקווה שאשאיר ואשמור אותו בתוכי לעד.
חחחח, מאיפה היא הביאה את זה... :-)
השבמחקמה הקשר אם הזכרת או לא, וכל מי שקורא את הפוסטים שלך יכול לתאר לעצמו שאתה ירא שמים מאוד.
אחלה פוסט!
איזה פלצנית, ה' ישמור. גם אני אהבתי את הפוסט אבל הפוסטים קצת ארוכים אז אני מודה לא קראתי עד הסוף.
השבמחקוואו חומש, הזכרת
השבמחקה' בתגובה שלך! איזו ייראת שמיים... פששששששש...
:-)