19- שחיקת השאיפות

"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש" (סוף סוף אני מצטט את קהלת)

שגרה. היום הוא כמו אתמול ומחר יהיה כמו היום. שום דבר לא ישתנה. אין לאן לשאוף.

ישנה טענה ששלמה כתב את ספר שיר השירים כשהיה בחור (ומאוהב), את משלי שהיה מבוגר (וחכם) ואת קהלת כשהיה זקן (ועייף). ע"פ טענה זו, כך אפשר להבין את ההבדל בין סגנונות הכתיבה בכל ספר וספר.

משפט שכזה מאפיין רבים מהמבוגרים בימינו: "אתה עוד צעיר. חושב שהכל אפשרי. חושב שאפשר לתקן ולשפר תמיד. אך כשתגדל תבין". מכירים את טענת ה"כשתגדל תבין"? טענה ידועה. אני נוהג לומר לאנשים (וגם לקטנים ממני כשאני שומע את בני גילי אומרים להם מילים אלו) שאם אומרים להם "כשתגדל תבין", סימן שאין להם תשובה טובה. בכל מקרה, לעניינינו, הם ממשיכים ואומרים "כשתגדל תבין שלא הכל מושלם ולפעמים זה מה שיש ועם זה צריך לחיות. צריך להשלים עם המציאות".

הם חושבים שלהם יש ניסיון רב שנים וכיוון שהם חוו כל כך הרבה כישלונות, הם למדו על בשרם שאי אפשר לתקן וצריך פשוט להשלים עם המציאות. הצעירים שעוד לא סבלו ונכשלו רבות עוד שאפתנים וחושבים שאפשר לשנות.

"כי שבע יפול צדיק וקם". פסוק ממשלי, כששלמה עוד לא היה זקן ומיואש. כאן שלמה מבוגר וכבר נפל פעמים רבות (כמו כל אדם). אך כל אותם נפילות לא מייאשות אותו. הוא יודע ששאיפותיו הגדולות יכולות להתממש וכל אותם כישלונות שהוא חווה הם רק קשיים בדרך להצלחה הגדולה. זה נכון תמיד: בין אם זו הצלחה בשיפור מידותיך, בחיי הזוגיות, בעבודה ובכל שאר השאיפות בחיים. כל אדם, אפילו צדיק, נופל לפעמים. אך החוכמה היא לקום ולהמשיך הלאה ולא לוותר.

אין חכם כבעל ניסיון. ניסיון המבוגרים והזקנים הוא דבר חשוב וכדאי להקשיב להם. אך לא תמיד כדאי לעשות כדבריהם. החכם לא תמיד צודק. אך הרבה פעמים ניתן ללמוד מהם דבר מה. למשל, אם מבוגר אומר לך שדבר מסוים אינו אפשרי ורבים ניסו ולא הצליחו- אתה יכול להבין שכנראה הדבר קשה לביצוע. הרבה מבוגרים ניסו, נכשלו והתייאשו. הם לא תמיד מצליחים לממש את שאיפותיהם בחייהם ובגיל שכזה הם נוטים יותר לייחס את הכישלונות לאי יכולתם ולכך שזה בלתי אפשרי, מאשר לנסות שוב ושוב עד שיצליחו.

אני מאחל לכולנו: "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך" ו"שתישאר צעיר לנצח"...

איזה כיף!

שבוע שעבר סיימתי ללמוד את כל התנ"ך חמש פעמים. התחלתי לפני כמעט חמש שנים ללמוד קצת כל יום ועכשיו סיימתי. אני ממליץ לכולכם ללמוד את ספרי התנ"ך ולהפיק מהם את המירב.

בע"ה אקיים מסיבת סיום תנ"ך שבה אני מתכנן לתת דבר תורה על לימוד התנ"ך מתקופת הנביאים הראשונים ועד ימינו.

18- אתה החלוץ

א': "זה רעיון ממש טוב. אולי אתחיל לקדם אותו..."

ב': "מה נראה לך שלא חשבו על זה לפניך? מה, אתה הראשון שחשב על זה בעולם?

הדבר כבר נעשה ע"י אחרים ואם לא, זה בגלל שהם ראו שזה לא יעיל ואי אפשר לעשות את הרעיון הזה."

דו שיח מוכר? האם מצאתם את עצמכם בעבר בדו שיח זה? ואם כן, באיזה צד הייתם?

אני מצאתי את עצמי פעמים רבות, לאחר שעולה לי רעיון לפרויקט רציני, משוחח שיחה זו כשאני צד א'. התשובה לשאלות אלו הומחשה לי בשבוע שעבר.

שבוע שעבר נסעתי באוטובוס מהישיבה לביתי ברמות. לאחר שעברתי עם האוטובוס את מחסום רמות ראיתי שריפה ממש צמוד לכביש הראשי ברמות, מטר מהכביש. חשבתי לעצמי: האש כבר דולקת מספר דקות. כמה אנשים עברו בדקות אלו בכביש ראשי זה? הרי כל מי שעבר את הכביש ראה את השריפה. מאות נהגים ונוסעים ראו את השריפה. בטוח מישהו דיווח למכבי אש.

אלא שאז הסתכלתי על הנוסעים באוטובוס (ישבתי בספסל האחורי וראיתי את כולם) והבנתי ע"פ זה כמה אנשים התקשרו: 0. חלק מאנשי האוטובוס התעלמו, אך רוב הנוסעים הסתכלו בהשתאות על הדליקה. התגובות היו מגוונות: "ואוו, איזה מגניב". "אוי, שריפה". "מקווה שיצליחו להשתלט עליה" ועוד ועוד. תגובה אחת הייתה חסרה: מישהו שירים את הפלאפון שלו ויצמיד אותו לאוזן. אחד שיתקשר למכבי אש.

המשנה אומרת "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". כלומר, כשאף אחד לא מתנהג כמו "איש". כשאף אחד לא תופס אחריות. אתה חייב לתפוס אחריות ולעשות את מה שצריך לעשות.

במקרה זה, זה לא היה מסובך להיות ה"איש". מיד הרמתי טלפון למכבי אש והודעתי להם על הדליקה. הם לא ידעו עליה קודם.

פעמים רבות נתקלתי במקרים שכאלו. בצורה זו התחלתי להתעסק לפני שנים רבות בהריסת מבנים בלתי חוקיים במזרח ירושלים. בדווים הקימו צריפים מול רמות ושמעתי הרבה אנשים מתלוננים על כך שרשויות החוק אינם אוכפות את החוק נגדם. ביררתי למי צריך להתלונן ושלחתי מכתבים ותמונות ואט אט התחלתי לעקוב קבוע אחר הבניה הערבית באזור. אותם צריפים נהרסו לבסוף, יחד עם עוד הרבה מבנים אחרים.

כך גם קרה עם תוואי גדר ההפרדה הקרובה לרמות. באותה תקופה כבר התחלתי ללמוד בישיבה. בתור תלמיד ישיבה רציתי להתעסק, באותה תקופה, בעיקר בלימוד בישיבה ולא להיגרר לנושאים אחרים שיפריעו ללימוד. כך גם היה הלחץ בישיבה: ללמוד ולא להתעסק בשום דבר אחר. אך קיימתי את "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" וידעתי ש"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", לא יכולתי להתעלם והקמתי וועד תושבים והגשנו עתירה לבג"ץ.

פעמים רבות אנשים מתלוננים על משהו או חושבים על רעיון מסוים. אך האם הם עושים אותו? רוב האנשים לא מבצעים את רעיונותיהם. הם פסיביים. התשובה שלי היא:

א': "אולי אני הראשון שחשב על הרעיון ואולי לא. אבל בינתיים, ככל הידוע לי, אף אחד עוד לא עשה אותו.

גם מי שהמציא את הפאוץ היה יכול לאמר: 'המצאה כה פשוטה. בטוח מישהו חשב על זה קודם'. אך הוא לא אמר כך. הוא הלך ורשם על כך פטנט שלא היה רשום לפניו והרוויח על כך מיליונים".

יש לכם רעיון? אל תתעלמו ממנו. אל תתרצו תירוצים. העולם חיכה לרעיון שלכם. חיכה למעשים שלכם. צאו לדרך...

17- חוצפה

ברוח הפוסט הקודם, אכתוב גם עכשיו על תגובה שלילית אחרת לבלוג שלי.

נאמר לי שצריך הרבה חוצפה כדי לכתוב את מה שאני כותב. שצריך הרבה חוצפה כדי לכתוב בכלל. מי אני שאכתוב דברים ואפיץ אותם לכולם. אני לא רב גדול ולא רב בכלל. עוד לא ישבתי עשרות שנים ולמדתי תורה בישיבה ועוד לא למדתי מספיק כדי להפיץ דברים שכתבתי מדעתי לרבים.

תשובתי האוטומטית הייתה שכתוב שבדור הגאולה "חוצפה יסגא", כלומר: בדור הגאולה תרבה החוצפה. בדור הגאולה אנשים יעזו פנים ויהיו חוצפנים. הוא ענה לי שזה דבר רע שקורה בדור הגאולה. אנו שמחים שמגיעה הגאולה, אך יחד איתה אנו נסבול מחוצפה שתהיה. אמרתי לו שההפך הוא הנכון. לא סתם בדור הגאולה תהיה חוצפה. אלא שהחוצפה חשובה בשביל להביא את הגאולה. בלי שאנשים יהיו חוצפנים הגאולה לא תוכל לבוא. זה חשוב וצריך שאנשים יעזו ויהיו חוצפנים.

החוצפה מונעת מאנשים מלשמוע לדברי אנשים החכמים מהם. אדם חכם יכול להזהיר אותך מנפילה בה אתה עלול ליפול ואתה לא תקשיב לו. יש לך דעה משלך ואתה תתחצף אליו ותיפול במה שהוא הזהיר אותך. אתה יכול אף למרוד במסורת המנחה אותך בדרך ישרה ובניסיון של דורות על גבי דורות המנחה אותך בדרך הטובה. אלו צדדיה השליליים של החוצפה.

אך ללא חוצפה לא היינו מגיעים לשום מקום. המוני היהודים שעלו לפני השואה (שהם מעט לעומת הכמות שנשארה), לא היו עולים אם היו מקשיבים להוראות הרבנים באותה תקופה. כמו בתקופת הגמרא שר' זירא עלה ארצה בניגוד לדעת רבו, רבי יהודה. לא היינו מקימים את המדינה כנגד כל האיומים מצד מדינות ערב וכנגד כל ההפצרות מצד העולם כולו. לאור ההיסטוריה של קום המדינה ואף לאחר קום המדינה, ברור הקשר שחז"ל קשרו בין חוצפה לגאולה. אי אפשר שתבוא הגאולה ללא החוצפה, היא מרכיב הכרחי בגאולה. כדי לעשות צעדים כאלה גדולים ולקדם את העולם אנו צריכים תעוזה ואומץ. אנו צריכים חוצפה.

אך אנו רואים שכשהחוצפה מופנית אל ההורים והרבנים, כמו בחלק מהעליות ארצה עד ימינו (במקרים רבים צעירים עולים בניגוד לדעת הוריהם), אנשים גם זורקים הרבה פעמים לגמרי את החינוך שקיבלו. ישנה חוצפה כנגד ההורים. אנשים עוזבים את הדת. אנשים עוזבים את דרך הישר ואף פעמים מתדרדרים לפשיעה. אז לכאורה אנו רואים שהחוצפה טובה במקומות מסוימים ובמקומות אחרים אסור להשתמש בה.

אלא גם במקומות שתוצאותיה של החוצפה היו שליליות, החוצפה עצמה הייתה דבר חיובי ואם היינו מכלכלים נכון את צעדינו היינו יכולים להגיע למקומות רחוקים וטובים הרבה יותר איתה. אנשים לא קיבלו את מה שהוריהם אמרו להם כמובן מאליו. דרגתם גדלה, הם נהפכו למשכילים ודרשו סיבות עמוקות יותר כדי להמשיך ולהישמע להוריהם ולמסורת אותה הם לימדו בבית. דרישה זו, המלווה בחוצפה ורצון להבין ולהיות עצמאי ולעשות כרוחך היא דרישה טובה. היא דרישה לעשות את הדברים לא כמצוות אנשים מלומדה, אלא מתוך הזדהות עמוקה. אך הדור הקודם לא השכיל לעלות מדרגה יחד עם הדור הצעיר ולהסביר לעומק מדוע אנו עושים ומקיימים את המסורת. מה ההיגיון והשמחה שעומדת מאחוריה.

אנשים מצטנעים ואומרים שאין להם מספיק יכולת, ידע וכו'. החוצפה יכולה להוביל את האדם לחקור, להעז ולשאול, לחפש תשובות ולהתקדם בעולמו הרוחני, בידיעותיו הכלליות וביכולותיו (לא הביישן למד). בנוסף, החוצפה תעודד אנשים לחלוק אחד עם השני את ידיעותיהם ולהפיץ את אמירותיהם בפומבי. היא תעודד אנשים לעשות מעשים טובים וענקיים ולהשפיע על העולם.

אל תגידו, מה כבר אני יודע ומי אני בכלל. אמרו: יש לי עוד הרבה ללמוד ואמשיך ללמוד, אך גם יש לי עוד הרבה לומר ולעשות ושכל העולם ישמע.

16- קב חומטין

לפני כשלושה חודשים, מישהי שקראה את הבלוג שלי אמרה לי שלא מוזכר בו מספיק שם ה'. היא ניסתה לומר לי בעדינות שזה מעיד על חוסר ביראת השמיים שלי. היא טענה שצריך להגות באל כל הזמן ולדבר אך ורק על הקב"ה.

ישנן שתי שאלות הניתנות להישאל על כך:

א.      א. מדוע צריך לירא מהקב"ה? אם שני אנשים עושים את אותם המעשים הטובים, מה זה מעניין מה הם חשו ומאיזה מניעים הם עשו את מעשיהם הטובים? הרי בתוצאה הסופית שניהם עשו אותו דבר?

ב.      ב. האומנם זה מעיד על חוסר ביראת האל? האם האדם צריך להזכיר ולדבר על הקב"ה על כל צעד ושעל?

חז"ל מדגישים את חשיבות יראת שמיים במסכת שבת דף ל"א עמוד א' :

"אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי, אי יראת ה' היא אוצרו- אין, אי לא- לא (= ולמרות כל זאת, אם יש לו יראת שמיים- זכה בדין. ואם אין לו- הפסיד)."

לכאורה יכול אדם לחיות חיים מוסריים וטובים, לעזור לכל הסובבים אותו ולעשות מעשים טובים בכל רגע ורגע, אך כיוון שבתוך תוכו לא הרגיש יראה מהאל- הוא יחשב כחוטא ויפסיד בדין של מעלה.

ישנם מספר אלמנטים שמתחשבים בהם בדין. אדם שלא קבע מספיק עיתים לתורה, לא ישר מרשיעים אותו. יכולות להיות לו עוד זכויות שיחפו על כך, ישנם עוד קריטריונים שעל פיהם דנים. אך אפילו אם יש לו את כל הקריטריונים האחרים להיחשב צדיק- אם אין לו יראת שמיים הוא מפסיד בדין. יראת שמיים הוא הכי חשוב, אף יותר מכל הקריטריונים האחרים גם יחד. לכאורה, ניתן לחשוב מכאן שאם אנו רוצים לצאת אנשים טובים וצדיקים אנו צריכים להשקיע את כל כולנו ולרכז את מאמצינו בדבר החשוב מכולם- יראת שמיים.

אך חז"ל ממשיכים שם וממשילים את יראת

 ה' לשמרים: "משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין (כמות גדולה של חיטה) לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון (כמות מזערית של חומר משמר)? אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העליתה."

המעשים הטובים נמשלים לתבואה ויראת ה' נמשלת לחומטין (חומר משמר). כל המעשים והתבואה שבעולם לא שווה כלום ללא אותו חומר משמר. היא תתקלקל בלעדיו. לכן אדם שכל מעשיו הם טובים, אך אין לו יראת ה'- כמי שאין לו כלום.

אך במשל זה אנו רואים עוד נקודה. אנו רואים שעיקר הנפח והזמן מושקע לא ביראת שמיים, אלא במעשים. כמויות אדירות של מעשים טובים וחיטה אנו צריכים להעלות לעולמנו. אנו גם רואים שיראת ה' היא לא המטרה אלא האמצעי, אמצעי חשוב שאי אפשר בלעדיו. המעשים הטובים הם התבואה שהעולם אוכל ומכך העולם נעשה שבע וטוב. ויראת ה' היא המאפשרת לנו להמשיך במעשינו הטובים.

לא תמיד רואים את החומר המשמר בתוך הררי התבואה. אך הוא שם וחשוב שיהיה שם לעד.

רבים מהפסיכולוגים ומהאנשים בכלל נוטים לייחס לאחרים מניעים כאלו ואחרים למעשיהם, לטובה או לרעה. אז אומנם, מניעיו של כל אדם הם חשובים. אך כשאני צריך לשפוט אדם, אעדיף להתייחס למעשיו ולא לכוונותיו ומחשבותיו שרק האל יודע.

בע"ה, אני מקווה שאמשיך להשביע את העולם בחיטה. ואת קב החומטין שנמצא עמוק בתוכי אינני מרגיש הכרח להחצין. מספיק שהוא בתוכי, בתקווה שאשאיר ואשמור אותו בתוכי לעד.

15- כפייה דתית

"ויתיצבו בתחתית ההר" (פסוק ממעמד הר סיני),
אמר רב אבדימי בר (=בן) חמא בר (=בן) חסא:
מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית
ואמר להם אם אתם מקבלים התורה- מוטב
ואם לאו- שם תהא קבורתכם.
...
אמר רבא:
אף על פי כן הדור קבלוה (=חזרו וקיבלו אותה) בימי אחשורוש,
דכתיב: "קימו וקבלו היהודים"- קיימו מה שקיבלו כבר (במעמד הר סיני).
(תלמוד בבלי מסכת שבת דף פ"ח עמוד א')

רב אבדימי בגמרא במסכת שבת מציג את מעמד הר סיני כמעמד כפייתי מאיים המכריח את עם ישראל לקבל את התורה. אחריו רבא מפנה את המבט אל אירוע שהתרחש במגילת אסתר. לאחר שהיהודים ניצלו מהמן הם התחילו לקיים את המצוות שקיבלו במעמד הר סיני מתוך רצון, ללא כפיה. לא היה כבר שום איום ממשי עליהם וגם המן כבר נתלה ונראה שהם יכולים לעשות כרצונם. ובשלב זה הם מחליטים לקיים את המצוות ולהתחזק בתורה.
את מעמד הר סיני אנו ציינו בשבוע שעבר בשבועות. שבועות מציין את התורה שהיא מהותית לנו ואין אנו יכולים להיות עצמנו באמת בלעדיה. זה הוא דבר עקרוני לנו וחיינו היו ככלום אם עם ישראל לא היה מקבל את התורה.
את קבלת התורה החוזרת מרצון, לא כי אנחנו חייבים אלא כי אנחנו רוצים, אנו מציינים בפורים. פורים הוא הוצאה לידי ביטוי של הרצונות העמוקים והפנימיים הטובים שלנו. כיוון שבמהות אנו טובים אנו רוצים בקיום המצוות.

למדנו סוגית גמרא זו בישיבתי בשבועות וכל אחד העלה הסבר שונה לשאלה: מה היא אותה כפייה במעמד הר סיני? אתמקד ואביא את הסברי למרות שהסברי האחרים אינם נופלים מהסברי*.
למה נאמר בגמרא דווקא גיגית? זה לא סתם לחנוק ולהרוג את ישראל תחת ההר, אלא זו גיגית. לגיגית יש שקע בו עם ישראל יכול לחיות. אך האם חיים בצינוק הם כחיים ממש? כמלוא פוטנציאל החיים?
עם ישראל ראה במעמד הר סיני ניסים גלויים. הוא ראה קולות וברקים אדירים, שמע את קול ה'. חז"ל אף מסבירים את הפסוק "רואים את הקולות" (ראיית קולות במקום שמיעת קולות) כתופעה על אנושית שלא קיימת במושגינו. מי שרואה דבר שכזה אין לו יכולת להכחיש! זו היא אמת חד וחלק! כל עם ישראל השתכנע באמיתות התורה ובחובתנו לשומרה.
אך הם לא בהכרח עשו זאת מתוך הזדהות בדברי התורה ומתוך רצון, אלא מתוך אי יכולת להתכחש. אי היכולת להתכחש היא הכפייה. המצוות והתורה נתפסים כעול המוטל עלינו בעל כורחנו.
הגמרא לא אומרת שהקב"ה איים בכפיית הר כגיגית. הוא כבר כפה עלינו הר כגיגית. עם ישראל תפס את התורה כדבר מחניק ומחייב. כחיים בתוך גיגית סגורה שאינה נותנת מרחב ושמחה. האל לא היה צריך לומר איום מפורש להורגנו. מעצם המעמד המפחיד והמחייב נוצרה הכפייה.
כדי להשלים את התמונה מגיעה מגילת אסתר ויוצרת מהפך. היא גורמת לעם ישראל לשמור את התורה מתוך רצוך וחופשיות בחירה. מתוך שמחה.

____________________________________

באחד הסדנאות כתיבה בישיבתי, כל אחד מאיתנו התבקש לתאר את ההרגשה של אדם שנמצא במעמד הר סיני ע"פ תיאור זה של חז"ל ככפיית הר כגיגית. וזה מה שכתבתי:
לא אהנה יותר

לא אהנה יותר מלנסוע לים בשבת
גם לא מלאכול את הציזבורגר בסניף מקדונלדס הקרוב
או השרימפס אצל הסיני

מכל זה לא אהנה עוד
אבל אני רוצה
ממש רוצה אותם
אך אינני יכול

אינני יכול כי ראיתי אותו
את המחזה הגדול, הכביר
את הקולות והברקים
את ההר העשן

כל העולם כלא את נשימתו. נעצר. עמד
רוצה להמשיך בעיסוקיו, אך אינו יכול
האפשר להמשיך כרגיל, אחרי זאת?
האפשר ליהנות מהאסור?

רציתי לומר שכולם טועים
רציתי לומר שזה לא נכון
אך בעל כורחי
ראיתי עצמי כמלאך הרע העונה:
אמן אמן

מעכשיו אהיה המלאך הטוב-
אין ברירה, חייבים
אשמור המצוות- אין ברירה, חייבים
את כולם אשמור, את כל התרי"ג
ברמ"ח איברי ובשס"ה גידיי
זאת אעשה זה כבר ידוע

אך דבר אחד רק נשאר
דבר אחד שאקווה שאצליח
אקווה שאלמד לעשותו
כי זאת אף אחד לא יכול לכפותו:
שהתורה שאשמור- אהנה ואוהב

____________________________________________

*אביא בקצרה הסבר של אחד מחבריי:
ידידיה טען שזה כמו אב המחנך את בניו. בתחילה כשהם קטנים הוא כופה עליהם ציווים ומעשים (לומר תודה, לא לקפוץ לכביש וכו'). רק לאחר מכן, כשהם גדלים, הם מבינים בדיעבד מה היו הטעמים לציווים אלו, מזדהים איתם ועושים אותם מרצון.

14- אני המשיח

עמיר בניון בשירו "עומד בשער" מביע את צפייתו וכמיהתו למשיח:

"שמעתי שאתה חוזר את כל הדרך

ראיתי מלאכים עורכים שולחן לבן המלך

גם ראיתי סולם, געגועים יורדים ועולים

שמעתי רוחות שמלטפות את העלים

ראיתי אותך, זה לא חזיון תעתועים"

בבית הראשון, מביע עמיר בניון את ההתרגשות וההכנות לקראת בואו של המשיח. כל הדברים הללו הם נסתרים ושייכים לעולמות עליונים רוחניים שאינם בנראה, כגון המלאכים. מתוארים מעין סימנים רוחניים מקדימים לביאת המשיח: געגועים וכמיהה אליו, משב רוח הנושא איתו דברים המשכנעים את הזמר שזה אינו חזיון תעתועים.

"שמעתי שהים הכריז על יום שמח

ראיתי את הכוכבים והירח מרקדים

גם הם יודעים בחזרה להתגלגל

שמעתי שהשמש היא בעצם צל

ראיתי מגדל מזדעזע ונופל"

כאן הוא רואה שכל הבריאה שמחה לקראת ביאת המשיח. ביאת המשיח אמורה לשנות את העולם לטובה. גם התנ"ך מתאר לפעמים את הבריאה כדבר החש את מצב העולם ומראה שיקוף של מצב האנושות. אפשר גם לקחת דוגמא מבעלי החיים שמרגישים ראשונים שהולכת להיות רעידת אדמה ובורחים מהיער, רק שכאן זו תחושת הבריאה המקדימה דבר טוב.

אך החלק השני בבית מראה שיחד עם כל השמחה, גם מתגלה הבלוף הגדול של המצב העלוב הנוכחי. השמש שנראית לנו כמקור האור והטוב היא בעצם כמו צל, כלום לעומת האור הגדול שיהיה לעתיד לבוא. כל המגדלים הגדולים והעולם השיקרי וכל מה שנראה לנו חשוב, יתמוטט מחשיבותו כשנבין עד כמה הוא טפל ולא משמעותי. ואולי כוונתו לקריסה והתמוטטות ממש, הריסת הקיים על מנת לבנות בניין משמעותי וטוב בהרבה.

"תבוא

אנחנו מחכים לך יותר מדי שנים

אנחנו השתגענו אין לנו יותר פנים

רק הולכים ומתכלים כל הזמן

אז תבוא"

הציפייה למשיח היא דבר מהותי בחיינו. אין לנו אישיות (פנים) של ממש בלעדיו. אין לנו אישיות טובה, אנו סתם משוגעים. אנו מאבדים את עצמנו, כיוון שאין אנו יכולים לדאוג לעצמנו ולהיות עצמאיים ולקדם את עצמנו.

"כן תבוא

לא נשארו כלים כדי שנוכל אותם לשבור

אנחנו לא יודעים מי פה הצלול

מי השיכור שתמיד נופל לבור, מן הסתם

אז תבוא, כן תבוא"

אנו כה הרסניים כלפי עולמנו ועצמנו שכבר כמעט ולא נשאר מה לשבור ולהרוס. אין לנו יכולת להבחין בין טוב לרע ומה הדרך הנכונה ואנו צריכים את המשיח שיגאל אותנו ויראה לנו את הדרך הנכונה. יראה לנו מי הצלול, כדי שלא ניפול יותר לבור.

"שמעתי שאתה ממש עומד בשער

ושכל שה תמים יוכל לגור ביער

ושמעתי שגם הלב הזה יותר לא ימות

דמיון יחתום הסכם שלום עם מציאות

כל הצלילים יהיו לשיר אחד פשוט"

הפער הכל כך גדול בין הפזמון לבין בית זה רק מדגיש את הצורך והכמיהה למשיח. המשיח מתואר כבמרחק נגיעה. וכשהוא יגיע הכל יתהפך בבת אחת מטוב לרע. יהיה עולם בטוח ולא יהיה יותר רוע לחשוש ממנו (השה שגר ביער). לא יהיה עוד צער וכל הדמיונות שלנו על עולם מושלם יהפכו למציאות. כל העולם המורכב בו אנו חיים, בו טוב ורע נמצאים בעירבוב יהיו למציאות פשוטה, טובה וטהורה.

(פזמון: תבוא

אנחנו מחכים לך...)

עמיר בניון מתאר פה את המהפך שיביא איתו המשיח ואת ההמתנה שלו והציפייה שלו אליו.

אך לא כל כך ברור שהמשיח המדובר בתורתנו הוא כפשוטו. דעות רבות ביהדות סוברות שמדובר בתקופה. תקופה בה העולם יגיע אל תיקונו ויהיה עולם מלא טוב. ע"פ זה, את תיקון העולם לא יביא אדם אחד ומיוחד אלא האנושות. העולם מתקדם ברמתו המוסרית ואט אט נעשה עולם מתוקן יותר. התקדמות זו מתרחשת כל הזמן ונעשית בכוחות משותפים של כל החיים על פני כדור הארץ.
תיאורו של עמיר בניון הוא תיאור פסיבי של ישיבה במקום והמתנה לביאת המשיח שיגאל את העולם. אך לדעתי צריכים אנו לא רק לשבת ולחכות שהעולם יגאל. צריכים אנו להיות אקטיביים ולגאול את העולם מהדברים הרעים שבו ולהוסיף אור וטוב. הדבר תלוי בנו ואנו יכולים לגאול את העולם. אנו יכולים להביא את הגאולה ולהיות דורו של משיח. ואם לא דורו של משיח, לפחות דור המקדם רבות את ביאת המשיח.

בכוחנו לעשות זאת, לא רק מבחינה מיסטית של תיקון מידותינו והאל יגאל את העולם עקב כך. אלא גם מבחינה מעשית, להילחם בטרור, בפשיעה וברוע. לקדם את החינוך הן בפן השכלתי והן בקידום ערכים ומוסר. לקדם את הטכנולוגיה, את הרפואה ועוד. יש לנו את הכוחות לעשות את כל אלו וכוחות אלו ניתנו לנו מהאל על מנת שנקדם את העולם ולא שרק נשב ונחכה שהעולם יגאל מאליו.
גם לא מספיק לדבר על מה האנושות צריכה לעשות או מה המדינה צריכה לעשות כדי לקדם את הגאולה. צריך גם לשאול מה אני יכול לעשות. מה אתה ואת יכולים לעשות.

במילים אחרות: אני המשיח. גם אתה וגם את המשיח. כולנו משיחים. יחד נקדם את העולם אל הגאולה המיוחלת!

13- פלורליזם

כמו כשדיברנו על הלומד מכל אדם שרואה שיש נקודה חיובית בכל אידיאולוגיה, כך גם אנו צריכים לחשוב כשאנו מגיעים לדון בפלורליזם. יהיו אנשים שיתמכו ויגדירו את עצמם כפלורליסטים. יהיו שיתנגדו ויגדירו שהם נגד פלורליזם. אך צריך להיות גם כן וגם לא פלורליסט. צריך לקחת את הנקודות החיוביות ולהמנע מהשליליות.

אז ממה מורכב הפלורליזם?
הוא מורכב מסובלנות שהיא קבלה של השונה והחולק על דעתך. קבלה שיש לו מקום בעולם ומותר לו לנהוג כדעתו.
הוא מורכב מאמירה שאין אמת אחת וכל מה שאנשים אומרים הוא אמת בעיניהם ואין הבדל בין הדעות השונות.

חז"ל אומרים שיש 70 פנים לתורה. יכולים לבוא מספר פרשנים ולפרש את הטקסט בהרבה פירושים שונים ואף מנוגדים וכולם יהיו צודקים במידת מה. כל אחד ידגיש פן מסוים אמיתי באותו הטקסט. אך אין אינסוף דעות נכונות, יש רק 70. אומנם אלו הרבה מאוד דעות, אך יש דעות שלא נכנסות אל תוך טווח הפנים שבתורה.

יש דעות שהאוזן לא סובלתם. גם בימינו אלו ישנם דעות שהוצאו מחוץ לחוק. לדוגמא קיצונית: לרוב, דעות ניאו נאציות לא יתקבלו כלגטימיות גם ע"י אנשים המגדירים את עצמם כפלורליסטים. אז נכון שלאמת יש 70 פנים ולא כל האמת נמצאת בדעה אחת ושיש עוד הרבה דעות אמיתיות, אך עדיין יש דעות שאינם אמת, שהם שיקריות ופוגעניות ואין להצדיקם, אע"פ שגם בהם יש נקודות אמת שאפשר לקחת מהם. אנו יכולים לדון ולהבין את ההנחות וחלקי האמת שנמצאים בדעות אלו, אך דעות אלו עצמם אינם לגיטימיות. אלו דעות אלימות שעלולות לגרור למעשים שאינם מוסריים בעליל.
בניגוד לדוגמא הקיצונית לעיל, ישנם דעות שאע"פ שהם שיקריות, אנו לא נלחם פיזית במדברים אותם ולא נחרימם אלא ניתן להם להתבטא ונאבק נגדם בטיעונים והסברים משלנו. זו היא מידת הסובלנות. אנו נסבול דעות אלו, גם אם אינם נכונות. לדוגמא: למרות שאני יודע שהאל קיים, לא אנדה את האתאיסטים. אסביר ואראה מדוע האל קיים ואנסה להוכיח את טעותם.

הבעיה העיקרית אצל טועני הפלורליזם היא שהם משתמשים בטענה זו כבריחה מכל דיון מעמיק, נוקב וביקורתי. האמירה שאין אמת (אע"פ שיש אמת, אך לא אחת) וכל אחד אומר את ה"אמת" שלו הובילה למסקנה שאין אדם שטועה. לכן גם אסור למתוח ביקורת ולצאת כנגד דעות הזולת.
ראיה זו מובילה אותנו לניטרול שכלנו ווויתור על כל דרך שלנו להשיג דברי אמת ולשכלל את תפיסת עולמנו. ישנם הרבה דעות נכונות שהם אמת ועוד הרבה דעות שאינם נכונות, אך יש בהם נקודות אמת וכדי לקחת מכולם את הטוב ולהשתכלל אנו צריכים להיות ביקורתיים. להקשות קושיות, לסתור דעות ונקודות ולהעלות תירוצים. להתווכח עם השני (מתוך נועם, כבוד וסובלנות) ולנסות להוכיח את צדקתו או טעותו.

בע"ה, שנזכה ע"י כך לקחת את כל הטוב מכל דבר ולהשכיל בכל דרכנו...