א': "זה רעיון ממש טוב. אולי אתחיל לקדם אותו..."
ב': "מה נראה לך שלא חשבו על זה לפניך? מה, אתה הראשון שחשב על זה בעולם?
הדבר כבר נעשה ע"י אחרים ואם לא, זה בגלל שהם ראו שזה לא יעיל ואי אפשר לעשות את הרעיון הזה."
דו שיח מוכר? האם מצאתם את עצמכם בעבר בדו שיח זה? ואם כן, באיזה צד הייתם?
אני מצאתי את עצמי פעמים רבות, לאחר שעולה לי רעיון לפרויקט רציני, משוחח שיחה זו כשאני צד א'. התשובה לשאלות אלו הומחשה לי בשבוע שעבר.
שבוע שעבר נסעתי באוטובוס מהישיבה לביתי ברמות. לאחר שעברתי עם האוטובוס את מחסום רמות ראיתי שריפה ממש צמוד לכביש הראשי ברמות, מטר מהכביש. חשבתי לעצמי: האש כבר דולקת מספר דקות. כמה אנשים עברו בדקות אלו בכביש ראשי זה? הרי כל מי שעבר את הכביש ראה את השריפה. מאות נהגים ונוסעים ראו את השריפה. בטוח מישהו דיווח למכבי אש.
אלא שאז הסתכלתי על הנוסעים באוטובוס (ישבתי בספסל האחורי וראיתי את כולם) והבנתי ע"פ זה כמה אנשים התקשרו: 0. חלק מאנשי האוטובוס התעלמו, אך רוב הנוסעים הסתכלו בהשתאות על הדליקה. התגובות היו מגוונות: "ואוו, איזה מגניב". "אוי, שריפה". "מקווה שיצליחו להשתלט עליה" ועוד ועוד. תגובה אחת הייתה חסרה: מישהו שירים את הפלאפון שלו ויצמיד אותו לאוזן. אחד שיתקשר למכבי אש.
המשנה אומרת "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". כלומר, כשאף אחד לא מתנהג כמו "איש". כשאף אחד לא תופס אחריות. אתה חייב לתפוס אחריות ולעשות את מה שצריך לעשות.
במקרה זה, זה לא היה מסובך להיות ה"איש". מיד הרמתי טלפון למכבי אש והודעתי להם על הדליקה. הם לא ידעו עליה קודם.
פעמים רבות נתקלתי במקרים שכאלו. בצורה זו התחלתי להתעסק לפני שנים רבות בהריסת מבנים בלתי חוקיים במזרח ירושלים. בדווים הקימו צריפים מול רמות ושמעתי הרבה אנשים מתלוננים על כך שרשויות החוק אינם אוכפות את החוק נגדם. ביררתי למי צריך להתלונן ושלחתי מכתבים ותמונות ואט אט התחלתי לעקוב קבוע אחר הבניה הערבית באזור. אותם צריפים נהרסו לבסוף, יחד עם עוד הרבה מבנים אחרים.
כך גם קרה עם תוואי גדר ההפרדה הקרובה לרמות. באותה תקופה כבר התחלתי ללמוד בישיבה. בתור תלמיד ישיבה רציתי להתעסק, באותה תקופה, בעיקר בלימוד בישיבה ולא להיגרר לנושאים אחרים שיפריעו ללימוד. כך גם היה הלחץ בישיבה: ללמוד ולא להתעסק בשום דבר אחר. אך קיימתי את "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" וידעתי ש"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", לא יכולתי להתעלם והקמתי וועד תושבים והגשנו עתירה לבג"ץ.
פעמים רבות אנשים מתלוננים על משהו או חושבים על רעיון מסוים. אך האם הם עושים אותו? רוב האנשים לא מבצעים את רעיונותיהם. הם פסיביים. התשובה שלי היא:
א': "אולי אני הראשון שחשב על הרעיון ואולי לא. אבל בינתיים, ככל הידוע לי, אף אחד עוד לא עשה אותו.
גם מי שהמציא את הפאוץ היה יכול לאמר: 'המצאה כה פשוטה. בטוח מישהו חשב על זה קודם'. אך הוא לא אמר כך. הוא הלך ורשם על כך פטנט שלא היה רשום לפניו והרוויח על כך מיליונים".
יש לכם רעיון? אל תתעלמו ממנו. אל תתרצו תירוצים. העולם חיכה לרעיון שלכם. חיכה למעשים שלכם. צאו לדרך...
אני מצאתי את עצמי הרבה פעמים בצד ב'.
השבמחקאם זה היה רעיון כל כך פשוט וקל לביצוע אז בדרך כלל כבר היו עושים אותו קודם. בדרך כלל הסיבה שבגללה לא ביצעו את הרעיון היא שהרעיון אינו ישים או שהוא ממש קשה לביצוע.
אדם צריך להכיר במגבלויות שלו. אם לא נדע מה גבולות היכולות שלנו אז נעשה דברים שמעבר ליכולותינו ונכשל בהם. עדיף להתמקד בדברים ובדרכים היותר מקובלות שהניסיון של האחרים מוכיח שזה אפשרי. להתמקד בדברים שאתה יודע שהם בתוך גבולות היכולת שלך.
חיים,
השבמחקמצטער על התגובה המאוחרת.
המגבלויות הפסיכולוגיות של כמעט כל האנשים הם הרבה לפני המגבלויות האמיתיות שלהם. אנשים לא יודעים להכיר מספיק ביכולות שלהם. בדרך כלל מה שאתה חושב שהוא מחוץ לגבולות היכולת שלך ובגלל זה אתה לא עושה אותו- נמצא ביכולתך ואתה לא מבצע אותו בגלל חוסר בהערכת היכולות שלך.
השיטה שלך יכולה לגרום לאנשים לחיות חיים טובים ולהגיע לתוצאות נחמדות. אך ע"פ שיטה זו אדם לא יכול להגיע רחוק ולהשפיע הרבה. אנו צריכים להשפיע כפי יכולותינו ולתרום את המקסימום. לא להתפשר על פחות.
גם מה הפחד הגדול מכישלונות? מכישלונות לומדים ומשתפרים, נופלים וקמים שוב. הם לא סוף העולם. עדיף לקחת 5 פרויקטים ענקיים ולהיכשל ב-4 מהם ולהצליח באחד. אותו פרויקט אחד יהיה השפעה עצומה הרבה יותר מכל הדברים שאתה ואחרים עושים בדר"כ והשבילים המוכרים שעוד הרבה דרכו בהם בעבר. זאת תהיה פריצת דרך חדשה ויציאה של העולם ממה שהוא היה רגיל אליו.