23- חייב או רוצה?

שאיפה. נשיפה. שאיפה ושוב נשיפה. חייב לרוץ עוד סיבוב. אין כוח, אבל חייבים. שאיפה...

יום חמישי. חייבים לרוץ היום. כמו שבשני חייבים לרוץ. פעמיים בשבוע. ככה קיבלתי על עצמי. חשוב לרוץ ולשמור על כושר.

כך הייתי נוהג בעבר. היו תקופות בהם קיבלתי על עצמי לרוץ מרחק מסוים מספר פעמים בשבוע. באותן תקופות זה היה חוק שלא הפרתי ויהי מה. גשם, שלג, חום וקור. כל מזג אוויר לא היה עוצר אותי. אין עצלות כלל. ידעתי שברגע שאני אעצור ואבטל ריצה אחת, אז מה שקבעתי הוא לא מוחלט וכל השגרה הזאת והשמירה על הכושר תלך לטמיון. ברגע שאזלזל בזה פעם אחת, אמשיך לזלזל עוד ועוד ולבסוף לא ארוץ כלל. כדי שתקופה כזאת תגמר הייתי צריך להיות חולה ומרותק למיטה (שזה לא קורה לי הרבה) ואז ברגע שלא רצתי פעם אחת או שבוע אחד- כל הקביעה שקיבלתי על עצמי איבדה את משמעותה ולא המשכתי לרוץ.

אך היו תקופות אחרות שזמן רב לא רצתי בכלל ולא קבעתי לעצמי ריצה קבועה, כי ידעתי שאם אקבע משהו- אני אעמוד בו. לא התעצלתי לרוץ חד פעמית, אך ידעתי שזה יתמשך לתקופה של שמירה על כושר. כל המאמצים והזיעה של כל הריצות שאעשה עמדו לנגד עיני והרתיעו אותי מלרוץ.

כך היה פעם. תקופת ריצות מאולצות ותקופת עצלות.

לפני כשבועיים יצאתי לדרך חדשה. דרך שאינה שייכת לתקופת הריצות המאולצות וגם לא לעצלות. החלטתי שאני רץ בלי להתחייב. רץ לכיף. כי אני נהנה לרוץ. ואם היום לא בא לי לרוץ, אז היום לא ארוץ. ואם מחר ומחרתיים אתעצל לרוץ, אז גם לא ארוץ. נכון שצריך, אבל זה לא חובה. אני ארוץ רק כשארצה לרוץ. לכיף. בלי למדוד זמני ריצה. בלי להתחייב למרחק מסוים ובלי להתחייב למספר פעמים בשבוע.

בינתיים זה הולך לי מצוין. לפעמים אני רץ אפילו כל יום ולמרחקים לא קטנים. ולא פחות חשוב: זה לא נתפס בעיני כמעמסה, אלא כפעילות מהנה!

באופן כללי, בהרבה דברים בשנים האחרונות שיניתי את אורחות חיי מאילוצים עצמיים לרצון. אני מכיר את עצמי כעקשן לא קטן ואדם עקבי. הייתי עושה הרבה דברים שקיבלתי על עצמי וחשבתי שהם חשובים וצריכים להיעשות. בשנים האחרונות התחלתי לעשות גם את הדברים שצריכים להיעשות מתוך רצון ותחושת הנאה. פעמים רבות שמתי את ההנאה בתור הכוח המניע, במקום לשים את ההכרח והצורך ככוח המניע.

יש לכל צד יתרונות וחסרונות. העשייה מתוך ההכרח מביאה לעקביות ולדיוק. אך אולי העשייה מרצון מביאה לעקביות לאורך זמן וחוסר שחיקה. האם הרגשת המחויבות מדרבנת את האדם לתוצאות יותר טובות, או שמא ההנאה במעשים היא הדוחפת את האדם להישגים היותר טובים?

אך גם אם עשייה מרצון עדיפה על עשייה מתוך מחויבות וכפייה עצמית, לא תמיד זה נכון להתחמק מכפייה עצמית. ישנם דברים שהם מחויבויות בסיסיות שאינן ניתנות להזנחה אפילו פעם אחת. מחויבויות שאדם לא יכול לומר עליהן, הפעם אין לי חשק ואיני רוצה לעשותם.

רבי אליעזר במשנה אומר שמי שמתפלל את כל תפילותיו בקביעות, אז הוא נשחק ואינו מתפלל מתוך רצון וחשק והוא אינו מתחנן לאל בתפילתו. עקב כך, היה אמורא שרצה שלא להתפלל פעם אחת כדי שיצא משגרת התפילות ויתגעגע להתפלל. אך לא יכל לעשות זאת כיוון שהוא מחויב להתפלל שלוש פעמים ביום.

מדוע קבעו חז"ל מחויבות להתפלל שלוש פעמים ביום? נכון שיש צורך שכל אדם ידבר עם בוראו, אך למה שלא יעשו זאת מרצונם החופשי?

האם חז"ל רצו לעגן דבר שצריך להיעשות ולחייב לעשותו, כי אחרת הוא לא היה נעשה? האם תפיסת עולמם הוא שצריך לכפות דברים על עצמי? האם אותו אמורא בא לומר שאין זה נכון לכפות כך, אך כיוון שכבר זה נכפה ועכשיו זה חובה אז הוא ישאר כפות לחובה זאת? או שמא בדעתו שטוב היה לכפות זאת, רק שהוא בא להדגיש את החסרונות?

ואולי אין דעת חז"ל נוחה מכפייה עצמית ונדרים על מעשים טובים, אלא שבהנהגת הציבור נצרכת לפעמים כפייה? ודעת אותו אמורא מסכימה עם חז"ל, אך אומרת שאין זו הדרך הנכונה לאנשים פרטיים ואדם פרטי לא צריך לקבוע לעצמו עוד מחויבויות?

מה צריך להיות הכוח המניע: כפייה עצמית, רצון או שילוב של שניהם? ואם שילוב: מתי וכמה מכל דבר צריך לבוא לידי ביטוי?

22- געגועים לבית המקדש

חרדת קודש. התרגשות עוברת בקהל. כמצפים לראות מה יעלה בסופו.

"מה נהדר. אמת, מה נהדר". התרגשות אין סופית. הוא הצליח. הוא יצא בשלום. "אמת, מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קודשי הקודשים, בשלום בלי פגע".

כך כל שנה, בתפילת יום הכיפורים בבית הכנסת.

השיר שאנו אומרים בתפילת יום כיפור אומר שאי אפשר לתאר את השמחה והתלהבות שהייתה בזמן שהכהן הגדול היה יוצא מקודשי הקודשים בסוף עבודתו בבית המקדש ביום כיפור. השמחה בידיעה שה' סלח לנו על חטאינו ונמצא יחד איתנו, שוכן בתוכנו.

אבל השאלה שאני שואל היא: באמת, מה נהדר? איך אנו יודעים כמה זה היה נהדר? למה מתלהבים בתפילת יום הכיפורים בימינו כששרים על בית המקדש? הכהן נכנס, יוצא. קורבן כזה וקורבן אחר. כל זה זר לנו. אנו איננו מכירים את המציאות הזאת. ומדוע שנתלהב מכך? איך אנו צריכים לרצות ולכסוף אל דבר שאין אנו יודעים מה הוא ומעולם לא ראינו אותו?

מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. ואנו שלא ראינו שמחה זו מימינו, איך נתגעגע אליה? איך נתגעגע לבית המקדש?

אם היה לי משהו שחשתי בו ועכשיו הוא איננו, אני יכול להתגעגע אליו. אני יכיר במשמעותו רק אחרי שיעלם לי ואתגעגע אליו, ארצה שיחזור. אך אם מעולם לא חשתי בו, איך ארגיש געגוע כלפיו?

כדי לעורר כסיפה, רצון, ערגה ושקיקה אל דבר מסוים צריך להיות געגוע אליו. הגעגוע הוא הבסיס לכל אלו. הוא הבסיס ליחסים עמוקים רצוניים ומתמשכים בין בני אדם. כך גם נהוג להסביר את מצוות נידה שבין אדם לאשתו. יצירת זמנים של קירוב וזמנים של ריחוק. זמנים של ריחוק שבהם לומדים להעריך את הקיים בשגרה ע"י החיסרון. זמנים של ריחוק וגעגוע המגבירים את זמני הקרבה והאהבה. כך גם בכל מאכל הערב לחיך או בכל דבר פיזי כלשהו האהוב עלינו וכך גם ביחסי האנוש עם האנשים שבחיינו.

הגעגוע הוא הבסיס לרצון להיקשר ולהתחבר אל דבר או אדם אחר. והוא מושג ע"י זמנים בהם אנו חשים באותו הדבר או האדם וזמנים בהם הוא חסר לנו.

אלא שבית המקדש גם כן חסר לנו ואנו יכולים להרגיש בחסרונו. לא כי ראינו אותו ואנו מתגעגעים אל מה שהיה. אלא כיוון שבית המקדש והפעולות הנעשות בו הם פעולות סמליות המדברות על דברים המקושרים אלינו ונמצאים חזק בתוך עולם רגשותינו ומאווינו. הרגשת האשמה כשאנו חוטאים ועושים מעשים רעים. הרגשת המחילה והסליחה כשמישהו מוחל לנו או שאנו חוזרים בתשובה מדבר שעשינו. הרגשת השמחה והקירבה אל ה' כשאנו שלמים עם עצמנו ומעשינו ועוד ועוד.

כל הרגשות האלו הם חלק ממערך חיינו וכשאנו רוצים לדמיין ולהתקרב אל ההרגשה שהייתה בבית המקדש אנו צריכים לקחת את כל הרגשות שאנו מכירים ולהבין שמדובר בהעצמה ענקית של הרגשות הכי חזקים וטובים שיש בנו.

בנוסף, כל הרגשות הללו הנמצאים בעבודת ה' הפרטית שלנו נכנסים בבית המקדש לכלל האומה ואנו מרגישים את אותם הרגשות המשותפות לנו ולחברנו ולכל עם ישראל (דבר שפחות מורגש בבתי הכנסת). עבודת ה' וההיסחפות הרגשית אל ה' שהרבה יותר קשה להשגה בציבור בימינו הייתה בבית המקדש. תחת בית מקדש אחד כשכל העם הולך לשם ומאוחד שם בעבודת ה'. אין זה בא לפסול או להחליף את עבודת ה' הפרטית של כל אחד, אלא ליצור חוויה משותפת של עבודת ה' בציבור.

הגעגועים אל רגשות השיא של השמחה, השלמות העצמית והקרבה אל ה' בחיינו עוזרים לנו לרצות את מה שהיה בבית המקדש, למרות שלא היינו שם. לכסוף ולערוג ולדבר בשקיקה על המחזה המופלא שכהן גדול יוצא מקודשי הקודשים ועוונות כולנו מתכפרים ואנו נהפכים שלמים יותר, טובים יותר, מטוהרים יותר ושמחים בעבודת ה'.

אמת. מה נהדר!

21- על חומות ופרצות, שימור וחידוש, סגירות ופתיחות

שבוע שעבר רבים מעמנו צמו את צום י"ז תמוז. צמנו על היום שבו נפרצו חומות ירושלים.

מה הם חומות? מה מסמלות החומות? בעבר הערים היו מוקפות חומה וכיום הם מפורזות. עובדה זו נובעת ממספר הבדלים עצומים בין ימינו לימי קדם: החשיבות בהגנה ע"י חומה בעבר, התפתחות מהירה יותר של העיר ועוד. אך ההבדל שבין עיר בצורה לעיר מפורזת ממחיש הרבה יותר מהשינויים הפיזיים האלו שבין התקופות. הוא ממחיש את ההבדל המהותי תפיסתי בין העבר להווה.

מצד אחד שימור וערים קטנות ואינטימיות בהן כולם מכירים את כולם. להיכנס לעיר הוא לא דבר של מה בכך וכל שינוי קטן מורגש. שינויים אלו הם מעטים ובדר"כ אין כל חדש תחת השמש.

מצד שני ערים גדולות ומפורזות בהן אין גבולות. כל רגע שונה ממשנהו וכל הזמן מתחדשים דברים. מרוב החידושים והגודל אנשים לא מכירים את רוב העיר וגם לא מכירים אחד את השני. קל מאוד להיכנס וגם קל להיבלע ולהיעלם בתוך העיר ללא זהות וללא שאף אחד יכיר אותך.

מצד אחד שמרנות ושמירה על הסטטוס קוו ועל המסורת. גבולות ברורים בל יעבורו.

מצד שני חדשנות וחוסר גבולות.

אלפיים שנה אחרי פריצת חומות ירושלים וחורבן העיר הם נפרצו שוב. אך הפעם לכיוון השני, לכיוון משכנות שאננים. הפעם זאת הייתה פריצה לא של הרס וחורבן אלא של בנייה והתחדשות.

אך פריצת הגבולות בזמננו לא הייתה רק של בניה והתחדשות אלא היו בתוכה גם אלמנטים של הרס וחורבן המורשת והעבר. ערעור של היסודות ופריצה וחילול של הפנים. ניסיון לשאוט קדימה בחזון התנ"ך, אך תוך כדי זריקת מורשת, הלכות וכללי היהדות.

שתי פריצות הם: פריצה פנימה ופריצה החוצה. פריצת החומות פנימה היא הריסת הגרעין ושבירת היסודות. פריצת החומות החוצה היא התפתחות, חדשנות והתקדמות קדימה על בסיס העבר.

החדשנות ופריצת הגבולות צריכה להיות על בסיס המורשת, פריצה כלפי חוץ ולא פריצה של הפנים.

בקום המדינה עוד לא היה ברור אם תל אביב תהיה עיר הבירה או ירושלים. אם העיר החדשה, העיר ללא עבר, תהיה עיר הבירה או ירושלים העתיקה ובעלת המסורת. אך גם כשירושלים הייתה עיר הבירה זו הייתה ירושלים החדשה ללא העיר העתיקה. אט אט שבנו אל המסורת, אל העבר והמורשת. אט אט האנטי יהדות שהיה בשנותיה הראשונות של הציונות דעך והגיע צמאון גדול. בששת הימים חזרנו לירושלים, למורשת ולמסורת.

אך מאבק זה בין ישן וחדש נמשך עד היום.

אם נאמר בהכללה גסה: החרדים הם השמרנים השומרים בקנאות על הבסיס והעבר. החילונים הם החדשנים פורצי הגבולות, אך בחדשנותם הם ערערו על מורשת העבר ורצו להקים עתיד חדש ללא עבר.

הדתיים הלאומיים- חלקם נוטה לחרדים וחלקם נוטה לחילונים. מעטים הם האנשים היודעים לשלב בין השימור לחדשנות.

והלוואי ואהיה אחד מאותם מעטים...

20- קשרים משפחתיים

למדנו השנה בישיבה בלוד מסכת קידושין. מאחורי כל הלכה וכל דיון הלכתי בגמרא יש רעיון ומסר ערכי שהגמרא רוצה להביע. מניתוחים של המסכת שעשינו השנה ראינו שמסרים אלו מועברים לא רק באגדות ובסיפורים שבגמרא, אלא גם בדיון ההלכתי עצמו.

לרוב בישיבות אנשים לומדים גמרא כשהם מתמקדים בפלפול ובהכרעות ההלכתיות שבגמרא. אך במקרים רבים הם מפסידים את המסר שהגמרא רוצה להביע. בישיבתנו אנו התמקדנו יותר במסרים הערכיים השזורים לאורך כל חלקי המסכת וראינו את אמירותיה העמוקות של הגמרא בנוגע לקשרים משפחתיים.

בפרק הראשון שבו התמקדנו, הגמרא פותחת ביחסי בעל ואשתו ובהמשך היא עוברת לקשרי דם משפחתיים. התבקשנו בסוף השבוע לכתוב מעין סיכום של מסכת קידושין. אביא את מה שכתבתי. בחיבור זה ישנם רמיזות רבות לכל מיני אמירות ומקורות אחרים בתורה, רובם די מפורסמים, אך גם מי שלא יכיר יבין את החיבור.

קשר / גלעד ישראלי

קשר

קשר שלא ניתן לברוח ממנו

קשר שלא רוצים לברוח ממנו

קשר שניתן לברוח אליו

קשר שרוצים לברוח אליו

קשר שלא טוב היות האדם בלעדיו

קשר דם

או קשר בשר אחד

קשר בלתי ניתן לבחירה

או קשר בחירת ליבו

קשר שלא בחרנו אך לא נחליפו

או קשר שבחרנו ואין בלתו

קשר של חובות וזכויות

וקשר חיובים הלכתיים

קשר השקעה וטיפוח

וקשר קירבה ושקיקה

קשר הקשרים

קשר משפחתי

19- שחיקת השאיפות

"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש" (סוף סוף אני מצטט את קהלת)

שגרה. היום הוא כמו אתמול ומחר יהיה כמו היום. שום דבר לא ישתנה. אין לאן לשאוף.

ישנה טענה ששלמה כתב את ספר שיר השירים כשהיה בחור (ומאוהב), את משלי שהיה מבוגר (וחכם) ואת קהלת כשהיה זקן (ועייף). ע"פ טענה זו, כך אפשר להבין את ההבדל בין סגנונות הכתיבה בכל ספר וספר.

משפט שכזה מאפיין רבים מהמבוגרים בימינו: "אתה עוד צעיר. חושב שהכל אפשרי. חושב שאפשר לתקן ולשפר תמיד. אך כשתגדל תבין". מכירים את טענת ה"כשתגדל תבין"? טענה ידועה. אני נוהג לומר לאנשים (וגם לקטנים ממני כשאני שומע את בני גילי אומרים להם מילים אלו) שאם אומרים להם "כשתגדל תבין", סימן שאין להם תשובה טובה. בכל מקרה, לעניינינו, הם ממשיכים ואומרים "כשתגדל תבין שלא הכל מושלם ולפעמים זה מה שיש ועם זה צריך לחיות. צריך להשלים עם המציאות".

הם חושבים שלהם יש ניסיון רב שנים וכיוון שהם חוו כל כך הרבה כישלונות, הם למדו על בשרם שאי אפשר לתקן וצריך פשוט להשלים עם המציאות. הצעירים שעוד לא סבלו ונכשלו רבות עוד שאפתנים וחושבים שאפשר לשנות.

"כי שבע יפול צדיק וקם". פסוק ממשלי, כששלמה עוד לא היה זקן ומיואש. כאן שלמה מבוגר וכבר נפל פעמים רבות (כמו כל אדם). אך כל אותם נפילות לא מייאשות אותו. הוא יודע ששאיפותיו הגדולות יכולות להתממש וכל אותם כישלונות שהוא חווה הם רק קשיים בדרך להצלחה הגדולה. זה נכון תמיד: בין אם זו הצלחה בשיפור מידותיך, בחיי הזוגיות, בעבודה ובכל שאר השאיפות בחיים. כל אדם, אפילו צדיק, נופל לפעמים. אך החוכמה היא לקום ולהמשיך הלאה ולא לוותר.

אין חכם כבעל ניסיון. ניסיון המבוגרים והזקנים הוא דבר חשוב וכדאי להקשיב להם. אך לא תמיד כדאי לעשות כדבריהם. החכם לא תמיד צודק. אך הרבה פעמים ניתן ללמוד מהם דבר מה. למשל, אם מבוגר אומר לך שדבר מסוים אינו אפשרי ורבים ניסו ולא הצליחו- אתה יכול להבין שכנראה הדבר קשה לביצוע. הרבה מבוגרים ניסו, נכשלו והתייאשו. הם לא תמיד מצליחים לממש את שאיפותיהם בחייהם ובגיל שכזה הם נוטים יותר לייחס את הכישלונות לאי יכולתם ולכך שזה בלתי אפשרי, מאשר לנסות שוב ושוב עד שיצליחו.

אני מאחל לכולנו: "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך" ו"שתישאר צעיר לנצח"...

איזה כיף!

שבוע שעבר סיימתי ללמוד את כל התנ"ך חמש פעמים. התחלתי לפני כמעט חמש שנים ללמוד קצת כל יום ועכשיו סיימתי. אני ממליץ לכולכם ללמוד את ספרי התנ"ך ולהפיק מהם את המירב.

בע"ה אקיים מסיבת סיום תנ"ך שבה אני מתכנן לתת דבר תורה על לימוד התנ"ך מתקופת הנביאים הראשונים ועד ימינו.

18- אתה החלוץ

א': "זה רעיון ממש טוב. אולי אתחיל לקדם אותו..."

ב': "מה נראה לך שלא חשבו על זה לפניך? מה, אתה הראשון שחשב על זה בעולם?

הדבר כבר נעשה ע"י אחרים ואם לא, זה בגלל שהם ראו שזה לא יעיל ואי אפשר לעשות את הרעיון הזה."

דו שיח מוכר? האם מצאתם את עצמכם בעבר בדו שיח זה? ואם כן, באיזה צד הייתם?

אני מצאתי את עצמי פעמים רבות, לאחר שעולה לי רעיון לפרויקט רציני, משוחח שיחה זו כשאני צד א'. התשובה לשאלות אלו הומחשה לי בשבוע שעבר.

שבוע שעבר נסעתי באוטובוס מהישיבה לביתי ברמות. לאחר שעברתי עם האוטובוס את מחסום רמות ראיתי שריפה ממש צמוד לכביש הראשי ברמות, מטר מהכביש. חשבתי לעצמי: האש כבר דולקת מספר דקות. כמה אנשים עברו בדקות אלו בכביש ראשי זה? הרי כל מי שעבר את הכביש ראה את השריפה. מאות נהגים ונוסעים ראו את השריפה. בטוח מישהו דיווח למכבי אש.

אלא שאז הסתכלתי על הנוסעים באוטובוס (ישבתי בספסל האחורי וראיתי את כולם) והבנתי ע"פ זה כמה אנשים התקשרו: 0. חלק מאנשי האוטובוס התעלמו, אך רוב הנוסעים הסתכלו בהשתאות על הדליקה. התגובות היו מגוונות: "ואוו, איזה מגניב". "אוי, שריפה". "מקווה שיצליחו להשתלט עליה" ועוד ועוד. תגובה אחת הייתה חסרה: מישהו שירים את הפלאפון שלו ויצמיד אותו לאוזן. אחד שיתקשר למכבי אש.

המשנה אומרת "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". כלומר, כשאף אחד לא מתנהג כמו "איש". כשאף אחד לא תופס אחריות. אתה חייב לתפוס אחריות ולעשות את מה שצריך לעשות.

במקרה זה, זה לא היה מסובך להיות ה"איש". מיד הרמתי טלפון למכבי אש והודעתי להם על הדליקה. הם לא ידעו עליה קודם.

פעמים רבות נתקלתי במקרים שכאלו. בצורה זו התחלתי להתעסק לפני שנים רבות בהריסת מבנים בלתי חוקיים במזרח ירושלים. בדווים הקימו צריפים מול רמות ושמעתי הרבה אנשים מתלוננים על כך שרשויות החוק אינם אוכפות את החוק נגדם. ביררתי למי צריך להתלונן ושלחתי מכתבים ותמונות ואט אט התחלתי לעקוב קבוע אחר הבניה הערבית באזור. אותם צריפים נהרסו לבסוף, יחד עם עוד הרבה מבנים אחרים.

כך גם קרה עם תוואי גדר ההפרדה הקרובה לרמות. באותה תקופה כבר התחלתי ללמוד בישיבה. בתור תלמיד ישיבה רציתי להתעסק, באותה תקופה, בעיקר בלימוד בישיבה ולא להיגרר לנושאים אחרים שיפריעו ללימוד. כך גם היה הלחץ בישיבה: ללמוד ולא להתעסק בשום דבר אחר. אך קיימתי את "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" וידעתי ש"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", לא יכולתי להתעלם והקמתי וועד תושבים והגשנו עתירה לבג"ץ.

פעמים רבות אנשים מתלוננים על משהו או חושבים על רעיון מסוים. אך האם הם עושים אותו? רוב האנשים לא מבצעים את רעיונותיהם. הם פסיביים. התשובה שלי היא:

א': "אולי אני הראשון שחשב על הרעיון ואולי לא. אבל בינתיים, ככל הידוע לי, אף אחד עוד לא עשה אותו.

גם מי שהמציא את הפאוץ היה יכול לאמר: 'המצאה כה פשוטה. בטוח מישהו חשב על זה קודם'. אך הוא לא אמר כך. הוא הלך ורשם על כך פטנט שלא היה רשום לפניו והרוויח על כך מיליונים".

יש לכם רעיון? אל תתעלמו ממנו. אל תתרצו תירוצים. העולם חיכה לרעיון שלכם. חיכה למעשים שלכם. צאו לדרך...

17- חוצפה

ברוח הפוסט הקודם, אכתוב גם עכשיו על תגובה שלילית אחרת לבלוג שלי.

נאמר לי שצריך הרבה חוצפה כדי לכתוב את מה שאני כותב. שצריך הרבה חוצפה כדי לכתוב בכלל. מי אני שאכתוב דברים ואפיץ אותם לכולם. אני לא רב גדול ולא רב בכלל. עוד לא ישבתי עשרות שנים ולמדתי תורה בישיבה ועוד לא למדתי מספיק כדי להפיץ דברים שכתבתי מדעתי לרבים.

תשובתי האוטומטית הייתה שכתוב שבדור הגאולה "חוצפה יסגא", כלומר: בדור הגאולה תרבה החוצפה. בדור הגאולה אנשים יעזו פנים ויהיו חוצפנים. הוא ענה לי שזה דבר רע שקורה בדור הגאולה. אנו שמחים שמגיעה הגאולה, אך יחד איתה אנו נסבול מחוצפה שתהיה. אמרתי לו שההפך הוא הנכון. לא סתם בדור הגאולה תהיה חוצפה. אלא שהחוצפה חשובה בשביל להביא את הגאולה. בלי שאנשים יהיו חוצפנים הגאולה לא תוכל לבוא. זה חשוב וצריך שאנשים יעזו ויהיו חוצפנים.

החוצפה מונעת מאנשים מלשמוע לדברי אנשים החכמים מהם. אדם חכם יכול להזהיר אותך מנפילה בה אתה עלול ליפול ואתה לא תקשיב לו. יש לך דעה משלך ואתה תתחצף אליו ותיפול במה שהוא הזהיר אותך. אתה יכול אף למרוד במסורת המנחה אותך בדרך ישרה ובניסיון של דורות על גבי דורות המנחה אותך בדרך הטובה. אלו צדדיה השליליים של החוצפה.

אך ללא חוצפה לא היינו מגיעים לשום מקום. המוני היהודים שעלו לפני השואה (שהם מעט לעומת הכמות שנשארה), לא היו עולים אם היו מקשיבים להוראות הרבנים באותה תקופה. כמו בתקופת הגמרא שר' זירא עלה ארצה בניגוד לדעת רבו, רבי יהודה. לא היינו מקימים את המדינה כנגד כל האיומים מצד מדינות ערב וכנגד כל ההפצרות מצד העולם כולו. לאור ההיסטוריה של קום המדינה ואף לאחר קום המדינה, ברור הקשר שחז"ל קשרו בין חוצפה לגאולה. אי אפשר שתבוא הגאולה ללא החוצפה, היא מרכיב הכרחי בגאולה. כדי לעשות צעדים כאלה גדולים ולקדם את העולם אנו צריכים תעוזה ואומץ. אנו צריכים חוצפה.

אך אנו רואים שכשהחוצפה מופנית אל ההורים והרבנים, כמו בחלק מהעליות ארצה עד ימינו (במקרים רבים צעירים עולים בניגוד לדעת הוריהם), אנשים גם זורקים הרבה פעמים לגמרי את החינוך שקיבלו. ישנה חוצפה כנגד ההורים. אנשים עוזבים את הדת. אנשים עוזבים את דרך הישר ואף פעמים מתדרדרים לפשיעה. אז לכאורה אנו רואים שהחוצפה טובה במקומות מסוימים ובמקומות אחרים אסור להשתמש בה.

אלא גם במקומות שתוצאותיה של החוצפה היו שליליות, החוצפה עצמה הייתה דבר חיובי ואם היינו מכלכלים נכון את צעדינו היינו יכולים להגיע למקומות רחוקים וטובים הרבה יותר איתה. אנשים לא קיבלו את מה שהוריהם אמרו להם כמובן מאליו. דרגתם גדלה, הם נהפכו למשכילים ודרשו סיבות עמוקות יותר כדי להמשיך ולהישמע להוריהם ולמסורת אותה הם לימדו בבית. דרישה זו, המלווה בחוצפה ורצון להבין ולהיות עצמאי ולעשות כרוחך היא דרישה טובה. היא דרישה לעשות את הדברים לא כמצוות אנשים מלומדה, אלא מתוך הזדהות עמוקה. אך הדור הקודם לא השכיל לעלות מדרגה יחד עם הדור הצעיר ולהסביר לעומק מדוע אנו עושים ומקיימים את המסורת. מה ההיגיון והשמחה שעומדת מאחוריה.

אנשים מצטנעים ואומרים שאין להם מספיק יכולת, ידע וכו'. החוצפה יכולה להוביל את האדם לחקור, להעז ולשאול, לחפש תשובות ולהתקדם בעולמו הרוחני, בידיעותיו הכלליות וביכולותיו (לא הביישן למד). בנוסף, החוצפה תעודד אנשים לחלוק אחד עם השני את ידיעותיהם ולהפיץ את אמירותיהם בפומבי. היא תעודד אנשים לעשות מעשים טובים וענקיים ולהשפיע על העולם.

אל תגידו, מה כבר אני יודע ומי אני בכלל. אמרו: יש לי עוד הרבה ללמוד ואמשיך ללמוד, אך גם יש לי עוד הרבה לומר ולעשות ושכל העולם ישמע.