גם בפעמים שהפחד מהכישלון באמת מוצדק והכישלון עלול להוריד אותנו ממצבנו הנוכחי ויש לנו מה להפסיד, אנו צריכים לא לפחד אלא להיות זהירים. לפעמים הזהירות תוביל אותנו למסקנה שהסיכון יותר מדי גדול והנזק שעלול להיגרם הוא עצום לעומת רווח מינורי יחסית במקרה של הצלחה, אך אנו צריכים להגיע למסקנה זו מתוך מחשבה וזהירות ולא מתוך פחד. פעמים רבות, ברגע שננטרל את הפחד נראה שהסיכון אינו כה גדול ומאיים כמו שחשבנו והרווח במקרה שנצליח גדול עשרות מונים.
אך הפחד הוא משתק. הוא גורם לנו להירתע ולברוח. הוא גורם לנו לפספס את ההזדמנויות הכי גדולות של החיים.
אל תוך העולם הדתי ובדגש על העולם החרדי, נכנס גם הפחד מכישלון החטא. אנשים שרוצים להשתלב בתוך ארגון או חברה מסוימת ולהשפיע שם מעצמם נרתעים מכך עקב חששם להיגרר למוסכמות ולבעיות ההתנהגותיות והתורניות שבאותה חברה, בצורה בלתי מבוקרת (בהנחה שהם מבינים שכן יש מה ללמוד מכל חברה, בצורה מבוקרת). בתחומים מסוימים הפחד הזה משתק קהילות וחברות שלמות.
תמיד פחד זה יוצדק בהסברים מנומקים מדוע בטוח תיכשל בחטאים ותיפול במידה ותסתכן ותלך לשם, אך בסופו של דבר, זה מונע מפחד. מדוע אני חושב שזה פחד ולא זהירות? בגלל שלהיכשל בחטא נחשב בעיניהם כדבר שלא יעשה. אך ההפך הוא הנכון.
"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קוהלת ז', כ'). כולנו חוטאים לפעמים. אין זה בסדר לחטוא וצריך להימנע מזה כמה שאפשר, אך גם אין לפחד מזה יותר מדי. הפחד מהחטא שנוצר בחברה הדתית שיתק חלקים רבים בחברה בתחומים רבים. כתוצאה מכך הרבה מהדברים שהיו יכולים להיעשות ולקדם את המדינה ואת העולם לא נעשו. כמו בכישלון רגיל, כך גם בכישלון החטא אנו צריכים להיזהר, אך לא לפחד. לקחת סיכונים מחושבים, אך גם לקחת סיכונים כשצריך. לא לחטוא בכוונה, אך לקחת סיכונים מחושבים שאנו עלולים להיכשל.
החברה החרדית וחלקים נרחבים מהחברה הדתית לאומית פיתחו והעצימו את מושג יראת השמיים יתר על המידה, כשאת אהבת ה' הם השאירו מאחור. הדבר גרם לכך שאנשים ראו את הבעיות שיכולות להיווצר עקב לקיחת הסיכון שבמהלכים חיוביים, יותר מאשר את התוצאות החיוביות עצמם. הדגשת חומרת החטא גרמה לפחד מנטילת סיכונים ושיתוק מהלכים והתקדמות חיובית הן בחיי הפרט והן ברמה הלאומית.
צריכים אנו לעורר את חיי הכוסף לחיים טובים ומלאים בעשייה חיובית. לעודד אנשים לקום ולפעול ולשאוף למקסימום, הן בתרומה שלהם לסובב אותם והן בחייהם האישיים. לעורר כוסף לחיי קדושה, על פני סלידה מחיי טומאה. להעביר מסר שאם כל זה שאנו נמנעים מלחטוא, אנו חוטאים לפעמים ואין לנו מה להילחץ מזה למרות החומרה שבחטא, אלא אנו צריכים להתקדם ולהשפיע טוב בעולם. נכון שבטוח ניפול לפעמים, אך מכל נפילה נקום ונהיה עוד יותר חזקים ויותר חכמים מאשר לפני הנפילה.
והעיקר, לא לפחד כלל!
יו"כ. היום הקדוש ביותר בשנה. כולם עומדים בתפילה בחרדת קודש. משהו מציק לי בעין, זז מהר לימיני. אה כן, זה הבחור שלידי שמתנדנד במהירות. קדימה- אחורה. קדימה- אחורה. עיניים עצומות. כל כולו שקוע בתפילה. אנחנו מתקרבים לתפילת מוסף. הנה הגיע שעתו הגדולה של חזן המוסף. "הנני העני ממעש נרעש ונפחד..." קולו של החזן רועד. הוא ממשיך בתפילתו אט אט. קולו משתנק כשהוא מגיע למילים "ונא אל תפשיעם בחטאותי...". הוא נעצר. בוכה.
אני מביט בתקרה. בוהה. מסתכל מידי פעם בשעון. טוב, בכי. הבנו. והלאה... מתי הוא מסיים? שוב, באיזו שעה מסתיים הצום? באמת שניסיתי לא לחשוב על מתי מסיימים. ניסיתי להתרכז בתפילה, להתכוון. שנה שעברה התנדנדתי כל כך מהר כמו הבחור שלידי וניסיתי להיות צדיק יותר. להתכוון יותר. אבל אין יותר. אין יותר ניסיונות. אין יותר פוזות. מה לעשות, זה פשוט לא אני.
ואם הייתי במקום החזן הייתי בוכה? כנראה שלא. לא מרגיש צורך לבכות. פשוט לא מרגיש כלום. חסר תחושה. האם חטאות החזן יותר מחטאותי? כנראה שלא. בטח חטאתי יותר ממנו. אבל הוא בוכה ואני לא! ואיפה יראת השמיים שלי! והבחור שלידי, צדיק שכמותו, מתפלל כה בכוונה ומה יהיה איתי?!
שנה שעברה התנדנדתי כמוהו. אפילו הזלתי דמעות מזויפות. הכל היה בלוף. בלוף אחד גדול! בטח גם הוא מבלף. עאלק צדיק, גם כן. והחזן? הוא באמת בוכה? אולי הוא מנסה בכוח לבכות? אולי זה לא בא לו בטבעיות והוא סתם משחק אותה? דווקא נשמע אמין... ואולי לא?
מה לעשות, אני לא צדיק. גם לא בסדר. אתם יודעים מה, אפילו קצת רשע.
אבל אתה יודע מה? מעכשיו אני דוגרי.
נכון, אני לא צדיק. אני גם לא מנסה לעשות פוזות של צדיק. נכון ששגיתי, טעיתי ואפילו חטאתי ואני מצטער על מה שעשיתי ולא רוצה לעשות אותם שוב. אבל וואלק לא יורדת לי דמעה כשאני חושב על זה. אני לא כל כך מרגיש "נרעש ונפחד" כשאני בא אליך. אבל אני אוהב אותך ורוצה בטובתך. אתה עוזר לי ונותן לי כוחות להמשיך ולעשות טוב. אתה תמיד נמצא איתי, גם כשאני לא בסדר ותומך בי. אני יודע שאני פשפש קטן לעומתך, אבל עדיין לא מרגיש שאני כל כך מפחד ממך. כי אני יודע שכמו שאני אוהב אותך אתה אוהב אותי הרבה יותר. אני מרגיש קרוב אליך ויכול לדבר איתך מתי שבא לי. אתה תמיד שם. תמיד מקשיב וקרוב. אני יודע שאתה גם רוצה בקירבתי.
אז אם אתה אוהב אותי ואני אוהב אותך, אז בוא נלך אחד לקראת השני. בוא תעזור לי ברצונות הטובים שלי. עזור לי להצליח בחיים ועזור לי להתקרב אליך, כי אני רוצה בקרבתך. עזור לי לבוא לקראתך ולתקן את שגיאותי ולכפר על חטאותי. עזור לי להשתפר כי אני ממש רוצה. נכון שאני לא בוכה ולא יורדת לי דמעה כשאני חושב על הדברים הרעים שעשיתי, אבל אני דוגרי איתך.
אני לא מבטיח כלום, אבל אשתדל להשתפר ואעבוד על עצמי. וגם אתה תעזור לי.
בשיא הדוגריות,
גלעד
לעילוי נשמת אליסף חיים שנהרג היום בתאונת דרכים
קודם נבאר מה הם "כסה" ו"עשור". כסה הוא הזמן בו הירח "מתכסה" לגמרי ונעלם, בראש חודש. עשור הוא היום העשירי בחודש. בין כסה לעשור זה בין ראש השנה שבתחילת החודש לבין יום כיפור שביום העשירי לחודש תשרי.
הבדל רב יש בתוכן התפילות שבין ראש השנה ליום כיפור. יום כיפור אינו הזדמנות נוספת למפספסים את ראש השנה, אלא יום שונה בתכלית. בראש השנה אנו מתפללים על מלכות ושלטון ה' בעולם. מסירים אנו את תשומת הלב מכך שאנו נידונים ומבטלים את עצמנו למטרה הנעלה של המלכת ה' וקידוש שם שמיים בעולם. ביום כיפור אנו מבקשים סליחה ומחילה על מעשינו הרעים. ביום כיפור אנו מתמקדים בפרט הקטן ומתחננים על נפשנו.
בראש השנה אנו מתפעלים מגדולתו העצומה של האל ועליונותו על כל העולם שברא. ביום כיפור אנו מתעסקים בעצמנו ובשפלות חטאינו. באפסותנו וקטנותנו לעומת גדולת הקב"ה.
אך אפשר גם להסתכל על כך בזווית קצת אחרת. עם כל שפלות חטאינו ואפסותנו, אנו לא מתחננים על עצמנו בראש השנה, אנו לא דואגים לכך אלא דואגים להמלכת ה' בעולם. יש לנו תפקיד חשוב ואנו נצרכים לצורך המלכתו בעולם.
יתרה מכך, כשאנו מתפללים ומבקשים על מלכות ה' בעולם אנו מבקשים על חיזוק הקשר שבין האל אלינו. אנו מדגישים את הדומה בינינו לבין האל, את הדבר שבאמצעותו אנו מקושרים אליו. הדבר העיקרי בנו, צלם הא-לוקים שהאל טבע בנו.
בראש השנה בה אנו מדברים על גדולת ה' אנו יכולים לראות דרך כך את הגדולה שהאל טבע בנו. אנו יכולים להעריך את היכולות שבנו ואת גדולתנו דרך המקור לגדולתנו- האל.
אי אפשר לבוא לתפילות של יום כיפור בלי הפנמה של המסר של ראש השנה. ביום כיפור אנו מתמקדים בעוונותינו וחטאינו, אך יחד עם זאת צריכים אנו לזכור שזה לא אנחנו באמת. במהותנו אנו אנשים טובים, אנשים שיש בהם צלם א-לוקים. החטאים הללו לא קשורים לחלק המהותי שלנו אלא חיצוניים לנו ונובעים ממעידות וסטיות ממי שאנחנו באמת. רק כשנכיר בגדולתנו ובטוב ליבנו, רק אז נוכל לבוא ולטפל במעידות שלנו מתוך חוסן נפשי והערכה עצמית טובה.
החלטתי לנצל את התקופה האחרונה שלי בישיבה גם ללימוד לקראת התואר במשפטים שאלמד בעברית. בררתי וקראתי אודות יחס ההלכה היהודית למשפט בישראל. האם חוקי מדינת ישראל מחייבים הלכתית את אזרחי המדינה? האם אדם שזוכה בממון בבית משפט וגובה אותו מהאדם השני הוא גזלן? או שמא לקח את הכסף המגיע לו בצדק וביושר?
*ישנם הרבה דרכים לתמיכת המשפט בישראל ע"י ההלכה היהודית. בגמרא מובאים כל מיני סוגי מקרים בהם קובעים תקנות המחייבים הלכתית את כולם, למרות שאינם מעוגנים בהלכה ואף לפעמים סותרים אותה. מלך יכול לתקן תקנות כראות עיניו, הסכמות של קהילה מחייבות את החברים הגרים בה, מנהגים הנהוגים בקהילה מהווים פעמים רבות מקור לפסיקה הלכתית למרות שאין מקורם מההלכה היהודית. הגמרא מבינה שלשם תקינות מהלך החיים ותקינות החברה, צריכים לפעמים לחוקק חוקים המתאימים לאותה התקופה ויוצרים סדר חברתי תקין. ניתן לראות את חז"ל עושים זאת פעמים רבות.
אך כל אותם דרכי חקיקה מסויגים בתנאי חשוב ביותר. כל אלה הם בתנאי שחקיקה מיוחדת זו באה מתוך הכרה בעולם ההלכה היהודית. מקור הסמכות לחוקק חוקים ולחרוג מדיני תורה היא התורה עצמה. אם השלטון מכיר במקור הסמכות שלו- הקדוש ברוך הוא, אזי ה' נותן לו הרשאה לחרוג לעיתים מתורתו על מנת ליצור עולם מסודר ומתוקן יותר וליצור תקנות המתאימות לתקופה.
כשהשלטון מכיר במקור סמכותו לשלוט, במי שהעולם שלו, אז השלטון אכן רשאי לשלוט והאל מעביר את העולם לרשותו. כמו בפרי, שלפני שהאדם מברך הפרי הוא של האל ("לה' הארץ ומלואה") ואם הוא אכל בלי ברכה אז הוא מעל ברכוש של ה'. אבל כשהאדם מברך, הפרי נעשה שלו ("והארץ נתן לבני אדם")**. האדם צריך להכיר במי שהכל שלו וכשהוא מכיר בכך, הוא מקבל את הרשות לידו לעשות בחפץ כרצונו.
לאור הכרה זו אנו מבינים את החשיבות בתורת ה' ואת האמת שבתורה והדבקות בה. עקרונות התורה אינם משתנים, אך הפרקטיקה והתאמת העקרונות למציאות העכשווית נתונה ליצירתיות האדם וליוזמתו. כך הדבר בשלטון בישראל וכך גם הדבר אצל האדם הפרטי.
בייחוד בזמן שכזה, זמן גאולה, אנו נדרשים לתעוזה וליוזמה גדולה ועצומה. אנו נדרשים לפעול ולעשות ולפרוץ גבולות עשייה חדשים. כל זאת מתוך הכרה באל הנותן לנו את הכוחות והסמכות לפעול וליצור פה בארצנו.
"ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו"- אכן אנו בכוחנו פועלים ועושים חיל, אך יחד עם זאת אנו זוכרים שהכל מאת ה' ומטרתנו בעשייתנו היא יצירת עולם מתוקן וטוב יותר בדרכי ה'.
*מבוסס על המאמר "החקיקה במדינת ישראל בראי ההלכה: יצירתיות אנושית וגבולותיה" של הרב מיכאל בריס, ראש מכון "משפטי ארץ". מתוך הספר "משפטי ארץ. דין, דיין ודיון".
**ע"פ תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף ל"ה, עמוד א'.
שבוע שעבר הייתי נוכח בשיחה אודות כיסוי ראש לנשים נשואות. אחד הטיעונים שנאמרו הוא שאישה ששמה כיסוי ראש מראה את עצמה כדתייה צדיקה ויש בזה ממידת הגאווה ולכן עדיף שלא לשים כיסוי ראש.
מעבר לכך שאת אותו טיעון אפשר לומר גם על הנחת כיפה לבנים (ואיני חושב שטוענת הטענה חושבת כך), עצם המחשבה שגאווה זו רעה היא טעות. אני חולק על כך שהנחת כיסוי ראש מציגה את עצמך כצדיקה, אך מסכים שהיא מציגה את האישה כדתייה כשם שהנחת כיפה מציגה את האיש כדתי. הנחת כיסוי ראש והנחת כיפה וכל סממן דתי אחר מציג את אורח החיים הדתי ואכן מבדיל אותך מהשאר ואומר שאתה שונה ומיוחד. אין זה אומר שאתה צדיק יותר, אף אחד מאיתנו אינו בוחן כליות ולב, אך בנקודות מסוימות הדתי צודק באורח חייו והחילוני טועה. זה מבליט את אורח החיים הדתי שלדעתי, חשוב להתגאות בו. בהנחת הכיפה שעל ראשי אני משדר שאורח חיים זה הוא הנכון ולדעתי כך צריכים לנהוג כל היהודים. אינני לוחץ על אף אחד לחזור בתשובה ואם האדם השני אינו רוצה לשמוע את דעתי אינני אומר לו אותה. זכותו של כל אדם לבחור את אורח חייו וזכותו לטעות בדרכו, אך במידה והוא יתעניין באורח חיי אשמח להסביר לו.
גאווה שכזו הבאה להעלות את הנושא למודעות הציבור הינה ברוכה וטובה. חשוב לי שהמודעות לאורח החיים הדתי תגבר, בין אם הדבר יביא לחזרה בתשובה או התקרבות מסוימת אל הדת ובין אם לא. אין זו גאווה רעה, אלא גאווה שעליה נאמר הפסוק "ויגבה ליבו בדרכי ה'" (דברי הימים ב' פרק י"ז פסוק ו'). גאווה זו אינה אומרת שאני צדיק ואין לי במה להשתפר, אלא שמצאתי אורח חיים ודרך מוסר המובילה אותי ואת כל מי שילך בדך זו לחיים טובים ומוסריים יותר. גאווה זו אמורה למשוך אחרים לדרך התורה. כל אדם המוערך ע"י סביבתו כאדם טוב (וטוענת הטענה היא בהחלט בן אדם מצוין) ומפגין ומתגאה באורח חייו הדתי, מגדיל את החיבה לדת ישראל.
רבינו בחיי, בספרו "חובות הלבבות" שער ו' פרק ט', עוסק בגאווה מצד השפעתה על המתגאה. הוא מחלק את הגאווה לגאווה גופנית וגאווה רוחנית ואת הגאווה הרוחנית הוא מחלק לגאווה רוחנית עצמית וגאווה רוחנית בדרכו המוסרית. את הגאווה הגופנית והגאווה הרוחנית העצמית הוא מגנה ואילו את הגאווה הרוחנית בדרך ה' הוא משבח. הגאווה הרוחנית בדרך ה' מראה לאדם את ערכו הטוב של עצמו ובד בבד מראה לו שיש לו עוד הרבה פסגות רוחניות- מוסריות לכבוש וממחישה לו את השמחה בעבודת ה' ומקומו בעולם.
שנזכה להתגאות בדרכינו הטובות...
בשבת שמעתי דרשה של רב השכונה שלי שבה הוא דיבר על פרשיית "אשת יפת תואר" שבפרשה. בפרשייה מסופר על חייל לאחר המלחמה שרואה בשבי אישה יפה שבויה וחושק בה. התורה אומרת לו שיכניס אותה לביתו וייתן לה להחליף שמלתה ולהתאבל על הוריה שמתו במלחמה ורק אחר כך, אם עדיין ירצה בכך, יישא אותה לאישה.
הפירוש היותר ידוע לפרשייה הוא הפירוש של חז"ל שבמהלך האבלות שלה היא נראית יותר מנוולת וכך הוא יתעשת ויתחרט ולא ירצה להתחתן איתה. התורה ידעה שברגע שיצריו גועשים בתוכו והוא חושק בה, קשה לומר לו שאסור. לכן התורה התירה לו ונתנה לו זמן שבו היא מתאבלת ונראית פחות יפה בעיניו במטרה שאולי יתחרט.
הרב הביא עוד פירוש של הרמב"ם שטוען שכל הסיבה היא אחרת לגמרי. חז"ל דיברו על יצרו הרע של האדם ושכל הפרשייה מתעסקת בעולמו הפנימי של החייל.
הרמב"ם אומר שהפרשייה מדברת על התנהגות אנושית כלפי השבויה. אישה זו, שמשפחתה נספתה במלחמה, צריכה זמן לעכל את הדברים ולהתאבל כמו בן אדם. נכון שיצרך חושק בה ורוצה אותה, אך אתה צריך לראות שמאחורי אותה "אשת יפת תואר" יש גם בת אדם עם רגשות משלה. הסיבה לכך שאינך יכול לשאת אותה מיד לאישה ואתה צריך לתת לה זמן אבל והתרגלות למציאות החדשה היא אנושיות והתחשבות בזולת.
חשבתי לעצמי על שילובם של הפירושים.
ישנה חשיבות לדאגה לפליטי העם שכבשת. אפשר לקחת דוגמה ממלחמת הנקמה במדיין. במלחמה זו העם הורג את הזכרים ומשאיר את הנשים. משה גוער על העם שהשאיר את הנשים הרעות, שהרי בגלל שהן פיתו אנשים מישראל לשכב עימן והחטיאו אותם המלחמה פרצה. אותן נשים רעות הם הרגו והשאירו את הנשים הטובות שלא ידעו משכב זכר. אותן נשים נלקחו בשבי של המלחמה. באותה תקופה, אי לקיחת נשים אלו בשבי והשארתן מאחור כשכל עמם נהרג הייתה אופציה לא מוסרית. הן לבדן לא יכלו להגן על עצמן ולדאוג לעצמן ולכן היה זה לטובתן להילקח בשבי ולהיהפך לשפחות.
כאן נכנסת לתמונה הפרשייה שלנו, פרשיית "אשת יפת תואר". נכון שלהיהפך לשפחה, במקום להישאר מאחור זה עדיף, אך יש אופציה יותר טובה. אופציה שיכולה להעמיד את האישה על מסלול טוב ולבסס את חייה מחדש. אותה אישה שנשבתה נחשקת ע"י אדם מישראל. כאן התורה נותנת לה זמן להתאבל על העבר ולחשוב על עתידה. האם היא מעוניינת להתגייר ולהינשא לאיש זה ולשקם את חייה מחדש. להקים בית ומשפחה ולהתחיל חיים חדשים לאחר שכל עמה נהרג.
אך בד בבד, באותו החודש, אותו האדם גם רואה מישהי קצת אחרת ממי שהוא ראה בהתחלה בשבי. היא כבר לא סתם אובייקט אלא אדם שמתאבל, חש ומתלבט. היא מתנהגת כך ומתנהגת אחרת. אם עדיין הוא מעוניין לאחר שהוא כבר מכיר אותה אישית ולא רק חיצונית ואוהב אותה גם כאדם- אזי עכשיו אין זה רק יצר הרע אלא גם יצר הטוב. וגם היצר הרע שרצה את יופייה בהתחלה משמש לרצונו הטוב להינשא עם אישה טובת אופי זאת. במהלך אותו חודש הוא צריך לברר האם היצר הרע היה רע (והיא אישה רעה ויפה) או טוב מאוד (והיא אישה טובה ויפה).
מדי שנה אנו שומעים בתקשורת על מאות מקרים בהם מוגשים כתבי אישום כנגד כל מיני אנשים. מדי פעם, חלק מהאנשים המואשמים מתאבדים עקב הבושה. אצל חלקם מתברר בדיעבד שהיו זכאים. אך גם אם תזוכה במשפט, הציבור והתקשורת כבר שפטו אותך כאשם עוד לפני שהתחיל המשפט. לא ידברו על כך בתקשורת כמו שדיברו כשהועלו החשדות נגדך. לא יסתכלו עליך יותר כמו בעבר. לצערי, אנשים רבים החליטו כפתרון לשים קץ לחייהם.
לא תמיד אנו שומעים על מקרים אלו. לפעמים הם מוזכרים בחדשות בחטף בכתבה של 30 שניות ולרוב כלל אינם מוזכרים. התקשורת זוכרת טוב מאוד לדבר על מעשיהם הרעים שלכאורה הם עשו, אך לא זוכרת לדווח על זיכויים. זוכרת להאשים אותם ולסלוד מהם עוד לפני יריית הפתיחה במשפט, לשחק את עצמם מזועזעים מהמוות שלכאורה נגרם על ידם, אך שוכחת אותם כשחייהם ניטלים בבחירתם.
אך פתאום, השבוע התקשורת לא שכחה. במהדורת החדשות של יום חמישי היא הקדישה להתאבדות טופז כ-45 (!!!) דקות מתוך שעה. כאילו אין בעיות אחרות במדינה. כאילו העולם עצר מלכת. זו היא לא החלטה של שינוי מדיניות בנוגע לחשודים המתאבדים. אלא זו החלטה טבעית הנובעת מתפיסת עולמם. תפיסת עולם שהיטיב לבטא אותה דודו טופז בעצמו...
טופז כתב פעם חיבור על כך שביום השביעי האל ברא את "האנשים המיוחדים". כלומר, יש את האנשים הרגילים (אני, אתה וכו') ויש את האנשים המיוחדים (אנשי התקשורת, הבידור ועוד). אז כשלאחד מאותם אנשים "מיוחדים" קורה משהו כזה, כל עולם התקשורת נעמד דום. כי הוא אחד מאיתנו. הוא לא כמו הרופא שהאשימו אותו האשמות שווא והתאבד ובסוף התברר שיצא זכאי. זה סתם אדם פשוט, רגיל. אלא הוא "מיוחד". נכון שהודה בכך שהתכוון להתנקש ולרצוח אנשים, אבל הוא "מיוחד"!
כנראה, גם, שבגלל אותה תפיסת עולם הוא התאבד. כשתפיסת עולמו התמוטטה והוא הפסיק להיות מאותם "מיוחדים". כשהוא גילה שהוא נפל להיות אדם רגיל ואף יותר גרוע מהצ'חצ'חים של הליכוד. כשגלי האהדה לאדם "מיוחד" זה הפכו לגלי סלידה וגועל- חייו איבדו את משמעותם והוא התאבד.
אני, לעומת זאת, מאמין שכולם באו מאדם הראשון. לא היו שלוש ביצים שמהם יצאו כל מיני אנשים שונים (טובים יותר ופחות, ישנה אמונה שטוענת כך) ולא נבראו אנשים "מיוחדים" ביום השביעי. כל אחד הוא יחיד ומיוחד. כל אחד, בתחומו, נושא פוטנציאל עצום בתוכו. יש אנשים שמממשים יותר מהפוטנציאל שלהם ויש שפחות, אבל כולם מיוחדים. אדם לא נולד להצלחה אלא יוצר אותה בכוחות עצמו שהאל נתן לו. וכמו שהוא מתפתח ועולה ומצליח, גם אחרי שהוא נופל הוא תמיד יכול לקום ולעלות שוב.
מי שמאמין שנולד מיוחד מכולם. מי שמאמין בדטרמיניזם ושגורלו כך לעולם- אינו רואה איך הוא יכול לשנות את עצמו ולעלות שוב אחרי שהוא נופל.
אך מי שמאמין שעלה לגדולה, בעזרת ה', במאמציו הרבים ושדמו אינו יותר אדום מדמם של אחרים- גם כשהוא למטה רואה הוא שיש מיוחדות סמויה מן העין ועתידה היא להתגלות שוב.
כולנו אנשים מיוחדים. אל תוותרו לעצמכם והמשיכו תמיד. גם אם תפלו, קומו ובנו את עצמכם מחדש.
"כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה' אור לי"
היו שלום אנשים מיוחדים!
ים. ים סוער וגועש. כזה שמאיים להטביע אותך בכל רגע.
תופס את הדלי ומוציא מים מסירתי הקטנה. חותר קדימה. מנסה לשרוד את הסערה. מנסה לנוע קדימה, לחתור.
רחוק מאוד, מעבר לאופק ישנה ספינה גדולה. ענקית. אינני רואה אותה אבל יודע אני שהיא שם. רחוק. בעתיד. שם אהיה אני אחרי שאחתור ואשרוד ואגיע אליה. אז אני אהיה הספינה הגדולה. גם שם הים סוער, אך הספינה שטה ללא חשש, בבטחה. כה גדולה היא, שכל גל שבעולם לא יסיט אותה ממסלולה. יתרה מכך, לאחר שהגלים פוגעים בחרטומה הם משתטחים מאחוריה. מלפניה גלים גועשים ומאחוריה שובל שקט של קצף מרגיע. בכל מקום שהיא עוברת היא מתקנת הכל, מעלימה את הגלים הרעים והשוצפים. מתקנת ומשפרת כל מקום שהיא עוברת בו, בדרכה להקיף את העולם. לא תמיד זה קל ולפעמים אף קשה מאוד, אך אני כבר ספינה גדולה ומסוגל להתמודד מול הסכנות.
אך זה העתיד. כרגע, בהווה, אני רק סירה קטנה. אין הרבה זמן לחשוב על העתיד. צריך להוציא את המים מהסירה, לחתור קדימה. להתמיד ולעולם לא לוותר.
כמה זמן יכולה לשרוד סירה קטנה באמצע האוקיינוס? כמה זמן? לא לנצח. אם הייתי ממשיך כל חיי להיות סירה קטנה בתוך הים הגועש, הייתי טובע בסופו של דבר. אם לא הייתי יודע שבסוף אגיע אל מעבר לאופק ואהפוך לספינה גדולה, לא היה טעם להיאבק.
סירות אחרות כבר בחרו בדרך אחרת. הם שטות באגמים ובימות קטנות. שטות בנחלים הרגועים והרחבים. אין הם מתקנות הרבה ואין הם שוברות גלים רשעים. רק שטות ברוגע וכך מעבירות את חייהם. אין להן שאיפות גדולות להיות ספינות ולשוט בים הסוער. אין הן רוצות להיאבק בגלים האלו. טוב להן איפה שהן.
אך אני איני כזאת. אני איאבק וכמעט שאטבע. אני אתן את כל כוחי ואגיע רחוק. כרגע הגלים נראים יותר מאיימים ממני ונראה שכמעט ואיני מנמיך אותם. השובל שמאחורי סירתי קצר ביותר, עקב איטיות התקדמותי, וגם הוא כמעט ונבלע לגמרי באין ספור הגלים הגועשים ושוצפים סביבי. אך אינני נכנע. כי יודע אני את העתיד. בטוח אני שאהיה ספינה גדולה ואז נראה אותם. לולא ביטחון זה כבר הייתי מזמן אובד וטובע. הביטחון הזה נותן לי את הכוח להחזיק את הראש מעל המים. יתרה מכך, הוא נותן לי את הכוח לחתור ולהתקדם ולא לוותר.
אבל מתי? מתי כבר אגיע אל מעבר לאופק? מתי כבר אהיה הספינה הגדולה הזאת? נמאס! נמאס לי מההווה הזה! נמאס!
שונא את ההווה! מצפה לעתיד...
בספר אלטנוילנד של הרצל, אותו אני קורא עכשיו, מסופר על שני אנשים המואסים בחיים בעולם של סוף המאה ה-19 ובוחרים להסתגר עד סוף ימיהם באי בודד. לאחר כ-20 שנה הם יוצאים לראות מה השתנה בעולם ועוברים דרך ארץ ישראל בה עברו בדרכם לאי הבודד. בהגיעם לארץ הם מגלים להפתעתם ארץ בנויה ומפותחת, הפוכה מהארץ השוממת אותה ראו לפני 20 שנה.
בנימין זאב הרצל מתאר בספרו את חזונו לבניית המדינה ("החברה החדשה" בלשונו), את מה שיהיה בה ואת הדרך בה היא תבנה. בחלק הרביעי בספרו, בפרק השלישי הוא מתאר את הקמת המדינה ע"י יוסף לוי הבונה את החברה החדשה יחד עם סגניו כאדם הבונה חברה תעשייתית מוצלחת.
בפרקו זה, אפשר לראות תיאור של הרצל למנהל מוצלח. המנהל נותן לכל תת מנהל ולכל אדם הכפוף לו להתנהל כראות עיני עצמו. התערבות המנהל בעבודת האנשים העובדים תחתיו היא מינימלית. תפקיד המנהל הוא לתאם בין כל הנפשות הפועלות ולבקר את פעולותיהם בכלליות. אין המנהל צריך להיכנס לתוך הקישקע של כל עובד ועובד, אלא לתת לכל אחד לעשות ולפעול בתחומו כראות העובד. המנהל מתערב אך ורק במידה ועבודת העובד אינה תקינה ולשם כך הוא צריך לעקוב בכלליות אחר עבודת העובד. כדי שהחברה תתפקד צריך שהמנהל ידע לבזר את הסמכויות לאנשים המתאימים ולחלק את התפקידים כראוי. החברה תצליח במידה והמנהל ידע לתזמן טוב ולהכניס לתמונה כל עובד ועובד בזמנו ובמקומו, כמנצח המנצח על תזמורת בדיוק מושלם.
בפועל, מדינתנו לא הוקמה על זירי דפנה כמו שהרצל חזה, אלא על מגש של כסף. אך גם כשלא הולך חלק, עדיין הדברים נכונים. המנהל צריך גם לדעת להסתגל למצבים שאינם מתוכננים, להתגמש ולשנות תוכניות ודרכים כשהמטרה הראשונית נשארת.
ר' יהודה הלוי, בספרו "הכוזרי", מתאר את התנהלות האדם הפרטי כניהול מדינה ע"י מלך. במדינה המלך נותן לכל כוח וכוח את המקום המתאים לו ונותן לו להתפתח ולשגשג במקומו. כך גם האדם הפרטי לא צריך להשתיק ולדכא כוחות ויצרים הנמצאים בו אלא לתת לכל כוח את מקום הביטוי שלו ולתת לו לשגשג. לכל כוח ויצר באדם יש תפקיד והאדם צריך לדעת לתת לכל אחד את המקום והתזמון שלו ולדעת איך לשלב בין כל כוחותיו ויצריו.
גם כשכוח חורג ממקומו ופוגע בכוחות אחרים, צריך תמיד לזכור שעם כל ההיאבקות בו והצורך בהגבלתו, אין הוא כוח רע ואין לנו רצון למגרו.
בע"ה שנדע לתת לכל כוח בנו את מקומו ונמצה את עצמנו.
רק היום. רק היום. נסיעות לקבר ר' יונתן בן עוזיאל לסגולה לזיווג הגון. קראה המודעה. בואו בהמוניכם בט"ו באב, יום מיוחד לסגולה לזיווג הגון.
פעם היו נוהגים לעשות יותר מאמצים כדי למצוא זיווג הגון. לא היו סתם יושבים בבית ומחכים שחבר ישדך או שהקב"ה יפיל את החצי השני שלי מהשמיים. בט"ו באב היו הנערים יוצאים לכרמים שמחוץ לעיר ומסתכלים על הנערות שרוקדות. הן היו רוקדות וקוראות לנערים וכל נער היה בוחר לעצמו מישהי שמוצאת חן בעיניו. כן, שמעתם נכון. כך היה נהוג כמנהג שחז"ל ראו אותו בחיוב. בידיעת, באישור ובעידוד גדולי הרבנים של הדור.
דיברתי אתמול במהלך חתונה של חבר שלי על הנושא ותגובתו הראשונית לדבר הייתה הסתייגות. במבט ראשוני זה היה נראה בעיניו שטחי ורדוד. מה, על סמך הצורה בה היא רוקדת אדם בוחר לעצמו עם מי לצאת (בהנחה אנכרוניסטית שזה ליציאה ולא ישר לחתונה)? זהו?! אין משהו יותר עמוק? מה עם התאמה באישיות ובתכונות? האם הם מתאימים אחד לשני ומטרותיהם בחייהם הולכות בקנה אחד? זו היא חומריות שטחית שלכאורה אין אנו צריכים לתמוך בה ובטח שלא לעודד אותה.
בנוסף, הוא גם טען שמנהג זה התבטל עקב פריצות שבאה בעקבות מחולות אלו. רדידות זו פגעה בנוער ולכן תיקנו את המצב וביטלו את המנהג שבנות ישראל היו מחוללות בכרמים.
תשובתי הייתה שאין לנו לזלזל באותה חומריות "שטחית". הקב"ה ברא אותנו בני אדם ולא מלאכים. חומריים ורוחניים גם יחד ולא רק רוחניים. זה הוא אידיאלי. בני האדם יכולים להגיע למדרגה יותר גבוהה של השתמשות ויחס לכל עולם החומר והימצאות בתוך תוכו וכל זאת יחד עם עולם רוחני שמאוחד איתו כאחד.
אין אני חושב שחומריות ויצריות זו אמורה לשמש אותנו לבדה בשיקולי חיינו, אלא היא נדבך חשוב. בחירת בת/ בן הזוג, כמו כל בחירה בחיים, אמורה להישקל ממניעים טהורים ועמוקים. מניעים רוחניים ומניעי יצר טוב. אך יחד עם זאת, יש לתת מקום נכבד גם לשיקולי החומריות החיצונית ולא להתעלם מהם. יש לתת מקום לאותם שיקולי יצר הרע שאם הם באים לבדם הם רעים, אך אם הם באים יחד עם יצר הטוב, הם לא רק טובים אלא טובים מאוד (כמאמר חז"ל)!
בכל התחלה שבה אין שני הצדדים מכירים אחד את השני, גם אם זה בשידוך, הצד החומרי תופס מקום מרכזי. בין אם זה במודע ובין אם זה בתת מודע. אט אט, ההיכרות מעמיקה, הקשר הולך ומעמיק ומקבל רבדים רוחניים ונפשיים יותר. אין זה פסול, אלא זאת דרך העולם.
אם עם ישראל במהלך הדורות התקלקל ולא הצליח להבין את השילוב הזה בין החומריות לרוחניות ואיבד את רוחניותו ונפל לפריצות עקב כך, אז נכון היה לבטל מנהג זה. אך אין זה המצב האידיאלי. המצב האידיאלי הוא שבנות ישראל מחוללות בכרמים ובני ישראל מתחילים איתן. אין הם מתעלמים מרגשותיהם ויצריהם החומריים, אלא משלבים אותם יחד עם מחשבותיהם ושיקוליהם השכליים.
האם בימינו אנחנו במדרגה שניתן להחזיר מנהג זה לציבור הדתי לאומי (הציבור החילוני כבר נוהג מנהג זה בכל ימות השנה)? ולציבור החרדי? זאת שאלה טובה. אך לדעתי, כדי שנגיע לכך אנו צריכים לשדר יותר את האחדות והשילוב שבין הקודש לחול ולהראות את הטוב שבחול. להפסיק להחמיר יתר על המידה ולהראות שהחול אינו רק מאיים ומפחיד, אלא מהנה, טוב וטהור.
לנשואים ולרווקים התפוסים שבינינו- חג שמח!
לרווקים הפנויים שבינינו- מה אתם עושים מול המחשב? אתם לא אמורים להיות בכרמים איפשהו?!
חג אהבה שמח!
שאיפה. נשיפה. שאיפה ושוב נשיפה. חייב לרוץ עוד סיבוב. אין כוח, אבל חייבים. שאיפה...
יום חמישי. חייבים לרוץ היום. כמו שבשני חייבים לרוץ. פעמיים בשבוע. ככה קיבלתי על עצמי. חשוב לרוץ ולשמור על כושר.
כך הייתי נוהג בעבר. היו תקופות בהם קיבלתי על עצמי לרוץ מרחק מסוים מספר פעמים בשבוע. באותן תקופות זה היה חוק שלא הפרתי ויהי מה. גשם, שלג, חום וקור. כל מזג אוויר לא היה עוצר אותי. אין עצלות כלל. ידעתי שברגע שאני אעצור ואבטל ריצה אחת, אז מה שקבעתי הוא לא מוחלט וכל השגרה הזאת והשמירה על הכושר תלך לטמיון. ברגע שאזלזל בזה פעם אחת, אמשיך לזלזל עוד ועוד ולבסוף לא ארוץ כלל. כדי שתקופה כזאת תגמר הייתי צריך להיות חולה ומרותק למיטה (שזה לא קורה לי הרבה) ואז ברגע שלא רצתי פעם אחת או שבוע אחד- כל הקביעה שקיבלתי על עצמי איבדה את משמעותה ולא המשכתי לרוץ.
אך היו תקופות אחרות שזמן רב לא רצתי בכלל ולא קבעתי לעצמי ריצה קבועה, כי ידעתי שאם אקבע משהו- אני אעמוד בו. לא התעצלתי לרוץ חד פעמית, אך ידעתי שזה יתמשך לתקופה של שמירה על כושר. כל המאמצים והזיעה של כל הריצות שאעשה עמדו לנגד עיני והרתיעו אותי מלרוץ.
כך היה פעם. תקופת ריצות מאולצות ותקופת עצלות.
לפני כשבועיים יצאתי לדרך חדשה. דרך שאינה שייכת לתקופת הריצות המאולצות וגם לא לעצלות. החלטתי שאני רץ בלי להתחייב. רץ לכיף. כי אני נהנה לרוץ. ואם היום לא בא לי לרוץ, אז היום לא ארוץ. ואם מחר ומחרתיים אתעצל לרוץ, אז גם לא ארוץ. נכון שצריך, אבל זה לא חובה. אני ארוץ רק כשארצה לרוץ. לכיף. בלי למדוד זמני ריצה. בלי להתחייב למרחק מסוים ובלי להתחייב למספר פעמים בשבוע.
בינתיים זה הולך לי מצוין. לפעמים אני רץ אפילו כל יום ולמרחקים לא קטנים. ולא פחות חשוב: זה לא נתפס בעיני כמעמסה, אלא כפעילות מהנה!
באופן כללי, בהרבה דברים בשנים האחרונות שיניתי את אורחות חיי מאילוצים עצמיים לרצון. אני מכיר את עצמי כעקשן לא קטן ואדם עקבי. הייתי עושה הרבה דברים שקיבלתי על עצמי וחשבתי שהם חשובים וצריכים להיעשות. בשנים האחרונות התחלתי לעשות גם את הדברים שצריכים להיעשות מתוך רצון ותחושת הנאה. פעמים רבות שמתי את ההנאה בתור הכוח המניע, במקום לשים את ההכרח והצורך ככוח המניע.
יש לכל צד יתרונות וחסרונות. העשייה מתוך ההכרח מביאה לעקביות ולדיוק. אך אולי העשייה מרצון מביאה לעקביות לאורך זמן וחוסר שחיקה. האם הרגשת המחויבות מדרבנת את האדם לתוצאות יותר טובות, או שמא ההנאה במעשים היא הדוחפת את האדם להישגים היותר טובים?
אך גם אם עשייה מרצון עדיפה על עשייה מתוך מחויבות וכפייה עצמית, לא תמיד זה נכון להתחמק מכפייה עצמית. ישנם דברים שהם מחויבויות בסיסיות שאינן ניתנות להזנחה אפילו פעם אחת. מחויבויות שאדם לא יכול לומר עליהן, הפעם אין לי חשק ואיני רוצה לעשותם.
רבי אליעזר במשנה אומר שמי שמתפלל את כל תפילותיו בקביעות, אז הוא נשחק ואינו מתפלל מתוך רצון וחשק והוא אינו מתחנן לאל בתפילתו. עקב כך, היה אמורא שרצה שלא להתפלל פעם אחת כדי שיצא משגרת התפילות ויתגעגע להתפלל. אך לא יכל לעשות זאת כיוון שהוא מחויב להתפלל שלוש פעמים ביום.
מדוע קבעו חז"ל מחויבות להתפלל שלוש פעמים ביום? נכון שיש צורך שכל אדם ידבר עם בוראו, אך למה שלא יעשו זאת מרצונם החופשי?
האם חז"ל רצו לעגן דבר שצריך להיעשות ולחייב לעשותו, כי אחרת הוא לא היה נעשה? האם תפיסת עולמם הוא שצריך לכפות דברים על עצמי? האם אותו אמורא בא לומר שאין זה נכון לכפות כך, אך כיוון שכבר זה נכפה ועכשיו זה חובה אז הוא ישאר כפות לחובה זאת? או שמא בדעתו שטוב היה לכפות זאת, רק שהוא בא להדגיש את החסרונות?
ואולי אין דעת חז"ל נוחה מכפייה עצמית ונדרים על מעשים טובים, אלא שבהנהגת הציבור נצרכת לפעמים כפייה? ודעת אותו אמורא מסכימה עם חז"ל, אך אומרת שאין זו הדרך הנכונה לאנשים פרטיים ואדם פרטי לא צריך לקבוע לעצמו עוד מחויבויות?
מה צריך להיות הכוח המניע: כפייה עצמית, רצון או שילוב של שניהם? ואם שילוב: מתי וכמה מכל דבר צריך לבוא לידי ביטוי?
חרדת קודש. התרגשות עוברת בקהל. כמצפים לראות מה יעלה בסופו.
"מה נהדר. אמת, מה נהדר". התרגשות אין סופית. הוא הצליח. הוא יצא בשלום. "אמת, מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קודשי הקודשים, בשלום בלי פגע".
כך כל שנה, בתפילת יום הכיפורים בבית הכנסת.
השיר שאנו אומרים בתפילת יום כיפור אומר שאי אפשר לתאר את השמחה והתלהבות שהייתה בזמן שהכהן הגדול היה יוצא מקודשי הקודשים בסוף עבודתו בבית המקדש ביום כיפור. השמחה בידיעה שה' סלח לנו על חטאינו ונמצא יחד איתנו, שוכן בתוכנו.
אבל השאלה שאני שואל היא: באמת, מה נהדר? איך אנו יודעים כמה זה היה נהדר? למה מתלהבים בתפילת יום הכיפורים בימינו כששרים על בית המקדש? הכהן נכנס, יוצא. קורבן כזה וקורבן אחר. כל זה זר לנו. אנו איננו מכירים את המציאות הזאת. ומדוע שנתלהב מכך? איך אנו צריכים לרצות ולכסוף אל דבר שאין אנו יודעים מה הוא ומעולם לא ראינו אותו?
מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. ואנו שלא ראינו שמחה זו מימינו, איך נתגעגע אליה? איך נתגעגע לבית המקדש?
אם היה לי משהו שחשתי בו ועכשיו הוא איננו, אני יכול להתגעגע אליו. אני יכיר במשמעותו רק אחרי שיעלם לי ואתגעגע אליו, ארצה שיחזור. אך אם מעולם לא חשתי בו, איך ארגיש געגוע כלפיו?
כדי לעורר כסיפה, רצון, ערגה ושקיקה אל דבר מסוים צריך להיות געגוע אליו. הגעגוע הוא הבסיס לכל אלו. הוא הבסיס ליחסים עמוקים רצוניים ומתמשכים בין בני אדם. כך גם נהוג להסביר את מצוות נידה שבין אדם לאשתו. יצירת זמנים של קירוב וזמנים של ריחוק. זמנים של ריחוק שבהם לומדים להעריך את הקיים בשגרה ע"י החיסרון. זמנים של ריחוק וגעגוע המגבירים את זמני הקרבה והאהבה. כך גם בכל מאכל הערב לחיך או בכל דבר פיזי כלשהו האהוב עלינו וכך גם ביחסי האנוש עם האנשים שבחיינו.
הגעגוע הוא הבסיס לרצון להיקשר ולהתחבר אל דבר או אדם אחר. והוא מושג ע"י זמנים בהם אנו חשים באותו הדבר או האדם וזמנים בהם הוא חסר לנו.
אלא שבית המקדש גם כן חסר לנו ואנו יכולים להרגיש בחסרונו. לא כי ראינו אותו ואנו מתגעגעים אל מה שהיה. אלא כיוון שבית המקדש והפעולות הנעשות בו הם פעולות סמליות המדברות על דברים המקושרים אלינו ונמצאים חזק בתוך עולם רגשותינו ומאווינו. הרגשת האשמה כשאנו חוטאים ועושים מעשים רעים. הרגשת המחילה והסליחה כשמישהו מוחל לנו או שאנו חוזרים בתשובה מדבר שעשינו. הרגשת השמחה והקירבה אל ה' כשאנו שלמים עם עצמנו ומעשינו ועוד ועוד.
כל הרגשות האלו הם חלק ממערך חיינו וכשאנו רוצים לדמיין ולהתקרב אל ההרגשה שהייתה בבית המקדש אנו צריכים לקחת את כל הרגשות שאנו מכירים ולהבין שמדובר בהעצמה ענקית של הרגשות הכי חזקים וטובים שיש בנו.
בנוסף, כל הרגשות הללו הנמצאים בעבודת ה' הפרטית שלנו נכנסים בבית המקדש לכלל האומה ואנו מרגישים את אותם הרגשות המשותפות לנו ולחברנו ולכל עם ישראל (דבר שפחות מורגש בבתי הכנסת). עבודת ה' וההיסחפות הרגשית אל ה' שהרבה יותר קשה להשגה בציבור בימינו הייתה בבית המקדש. תחת בית מקדש אחד כשכל העם הולך לשם ומאוחד שם בעבודת ה'. אין זה בא לפסול או להחליף את עבודת ה' הפרטית של כל אחד, אלא ליצור חוויה משותפת של עבודת ה' בציבור.
הגעגועים אל רגשות השיא של השמחה, השלמות העצמית והקרבה אל ה' בחיינו עוזרים לנו לרצות את מה שהיה בבית המקדש, למרות שלא היינו שם. לכסוף ולערוג ולדבר בשקיקה על המחזה המופלא שכהן גדול יוצא מקודשי הקודשים ועוונות כולנו מתכפרים ואנו נהפכים שלמים יותר, טובים יותר, מטוהרים יותר ושמחים בעבודת ה'.
אמת. מה נהדר!
שבוע שעבר רבים מעמנו צמו את צום י"ז תמוז. צמנו על היום שבו נפרצו חומות ירושלים.
מה הם חומות? מה מסמלות החומות? בעבר הערים היו מוקפות חומה וכיום הם מפורזות. עובדה זו נובעת ממספר הבדלים עצומים בין ימינו לימי קדם: החשיבות בהגנה ע"י חומה בעבר, התפתחות מהירה יותר של העיר ועוד. אך ההבדל שבין עיר בצורה לעיר מפורזת ממחיש הרבה יותר מהשינויים הפיזיים האלו שבין התקופות. הוא ממחיש את ההבדל המהותי תפיסתי בין העבר להווה.
מצד אחד שימור וערים קטנות ואינטימיות בהן כולם מכירים את כולם. להיכנס לעיר הוא לא דבר של מה בכך וכל שינוי קטן מורגש. שינויים אלו הם מעטים ובדר"כ אין כל חדש תחת השמש.
מצד שני ערים גדולות ומפורזות בהן אין גבולות. כל רגע שונה ממשנהו וכל הזמן מתחדשים דברים. מרוב החידושים והגודל אנשים לא מכירים את רוב העיר וגם לא מכירים אחד את השני. קל מאוד להיכנס וגם קל להיבלע ולהיעלם בתוך העיר ללא זהות וללא שאף אחד יכיר אותך.
מצד אחד שמרנות ושמירה על הסטטוס קוו ועל המסורת. גבולות ברורים בל יעבורו.
מצד שני חדשנות וחוסר גבולות.
אלפיים שנה אחרי פריצת חומות ירושלים וחורבן העיר הם נפרצו שוב. אך הפעם לכיוון השני, לכיוון משכנות שאננים. הפעם זאת הייתה פריצה לא של הרס וחורבן אלא של בנייה והתחדשות.
אך פריצת הגבולות בזמננו לא הייתה רק של בניה והתחדשות אלא היו בתוכה גם אלמנטים של הרס וחורבן המורשת והעבר. ערעור של היסודות ופריצה וחילול של הפנים. ניסיון לשאוט קדימה בחזון התנ"ך, אך תוך כדי זריקת מורשת, הלכות וכללי היהדות.
שתי פריצות הם: פריצה פנימה ופריצה החוצה. פריצת החומות פנימה היא הריסת הגרעין ושבירת היסודות. פריצת החומות החוצה היא התפתחות, חדשנות והתקדמות קדימה על בסיס העבר.
החדשנות ופריצת הגבולות צריכה להיות על בסיס המורשת, פריצה כלפי חוץ ולא פריצה של הפנים.
בקום המדינה עוד לא היה ברור אם תל אביב תהיה עיר הבירה או ירושלים. אם העיר החדשה, העיר ללא עבר, תהיה עיר הבירה או ירושלים העתיקה ובעלת המסורת. אך גם כשירושלים הייתה עיר הבירה זו הייתה ירושלים החדשה ללא העיר העתיקה. אט אט שבנו אל המסורת, אל העבר והמורשת. אט אט האנטי יהדות שהיה בשנותיה הראשונות של הציונות דעך והגיע צמאון גדול. בששת הימים חזרנו לירושלים, למורשת ולמסורת.
אך מאבק זה בין ישן וחדש נמשך עד היום.
אם נאמר בהכללה גסה: החרדים הם השמרנים השומרים בקנאות על הבסיס והעבר. החילונים הם החדשנים פורצי הגבולות, אך בחדשנותם הם ערערו על מורשת העבר ורצו להקים עתיד חדש ללא עבר.
הדתיים הלאומיים- חלקם נוטה לחרדים וחלקם נוטה לחילונים. מעטים הם האנשים היודעים לשלב בין השימור לחדשנות.
והלוואי ואהיה אחד מאותם מעטים...
-%D7%92%D7%9E%D7%A8%D7%90.jpg)
קשר / גלעד ישראלי
קשר
קשר שלא ניתן לברוח ממנו
קשר שלא רוצים לברוח ממנו
קשר שניתן לברוח אליו
קשר שרוצים לברוח אליו
קשר שלא טוב היות האדם בלעדיו
קשר דם
או קשר בשר אחד
קשר בלתי ניתן לבחירה
או קשר בחירת ליבו
קשר שלא בחרנו אך לא נחליפו
או קשר שבחרנו ואין בלתו
קשר של חובות וזכויות
וקשר חיובים הלכתיים
קשר השקעה וטיפוח
וקשר קירבה ושקיקה
קשר הקשרים
קשר משפחתי
