שבוע שעבר הייתי נוכח בשיחה אודות כיסוי ראש לנשים נשואות. אחד הטיעונים שנאמרו הוא שאישה ששמה כיסוי ראש מראה את עצמה כדתייה צדיקה ויש בזה ממידת הגאווה ולכן עדיף שלא לשים כיסוי ראש.
מעבר לכך שאת אותו טיעון אפשר לומר גם על הנחת כיפה לבנים (ואיני חושב שטוענת הטענה חושבת כך), עצם המחשבה שגאווה זו רעה היא טעות. אני חולק על כך שהנחת כיסוי ראש מציגה את עצמך כצדיקה, אך מסכים שהיא מציגה את האישה כדתייה כשם שהנחת כיפה מציגה את האיש כדתי. הנחת כיסוי ראש והנחת כיפה וכל סממן דתי אחר מציג את אורח החיים הדתי ואכן מבדיל אותך מהשאר ואומר שאתה שונה ומיוחד. אין זה אומר שאתה צדיק יותר, אף אחד מאיתנו אינו בוחן כליות ולב, אך בנקודות מסוימות הדתי צודק באורח חייו והחילוני טועה. זה מבליט את אורח החיים הדתי שלדעתי, חשוב להתגאות בו. בהנחת הכיפה שעל ראשי אני משדר שאורח חיים זה הוא הנכון ולדעתי כך צריכים לנהוג כל היהודים. אינני לוחץ על אף אחד לחזור בתשובה ואם האדם השני אינו רוצה לשמוע את דעתי אינני אומר לו אותה. זכותו של כל אדם לבחור את אורח חייו וזכותו לטעות בדרכו, אך במידה והוא יתעניין באורח חיי אשמח להסביר לו.
גאווה שכזו הבאה להעלות את הנושא למודעות הציבור הינה ברוכה וטובה. חשוב לי שהמודעות לאורח החיים הדתי תגבר, בין אם הדבר יביא לחזרה בתשובה או התקרבות מסוימת אל הדת ובין אם לא. אין זו גאווה רעה, אלא גאווה שעליה נאמר הפסוק "ויגבה ליבו בדרכי ה'" (דברי הימים ב' פרק י"ז פסוק ו'). גאווה זו אינה אומרת שאני צדיק ואין לי במה להשתפר, אלא שמצאתי אורח חיים ודרך מוסר המובילה אותי ואת כל מי שילך בדך זו לחיים טובים ומוסריים יותר. גאווה זו אמורה למשוך אחרים לדרך התורה. כל אדם המוערך ע"י סביבתו כאדם טוב (וטוענת הטענה היא בהחלט בן אדם מצוין) ומפגין ומתגאה באורח חייו הדתי, מגדיל את החיבה לדת ישראל.
רבינו בחיי, בספרו "חובות הלבבות" שער ו' פרק ט', עוסק בגאווה מצד השפעתה על המתגאה. הוא מחלק את הגאווה לגאווה גופנית וגאווה רוחנית ואת הגאווה הרוחנית הוא מחלק לגאווה רוחנית עצמית וגאווה רוחנית בדרכו המוסרית. את הגאווה הגופנית והגאווה הרוחנית העצמית הוא מגנה ואילו את הגאווה הרוחנית בדרך ה' הוא משבח. הגאווה הרוחנית בדרך ה' מראה לאדם את ערכו הטוב של עצמו ובד בבד מראה לו שיש לו עוד הרבה פסגות רוחניות- מוסריות לכבוש וממחישה לו את השמחה בעבודת ה' ומקומו בעולם.
שנזכה להתגאות בדרכינו הטובות...
הי גלעד,
השבמחקברור לי שהדעה שלך מייצגת את דעת הרבנים ואת עמדת רוב הציבור הדתי, ואני מכבדת את זה.
החיצוניות היא חלק בלתי נפרד מהדת,
מושג מראית העין בלתי נפרד מהדת.
יש עניין לאדם הדתי להצהיר לזולתו על אמונתו ועל העובדה שהוא מקיים את ההלכה, גם לשם הגאווה החיובית בדרכך וגם לשם המודעות.
גם הרב בהר"ן שאותו אני מעריכה מאוד כתב ספר "החברה והשפעתה", על התנהגות האדם הדתי בסביבות שונות.
אך התחושה האישית שלי בזמן האחרון היא שהדגש בחברה הדתית, או בקרב המתעניינים בדת נתון לסממנים חיצוניים יותר מאשר לעבודה פנימית וזה צורם לי. מה גם שאני באופן אישי לא מרגישה בנח לשדר לזולתי מה היא דרכי האמונית או לאיזה זרם דתי אני משתייכת.
החצנה דתית היא לאו דווקא עניין של גאווה או צביעות בעיני.
אלו מילים חמורות מידי, למרות שאלה תופעות שקיימות והן מאוד שליליות בעיני ואף גורמות לחילול ה' לפעמים.
זה יותר בכיוון שאני מרגישה שזהו ענייני הפרטי, ואין לי צורך לענוד סממנים חיצוניים ע"מ לתייג את עצמי כדתיה. זה שאני יודעת מה מצבי האמוני מספיק לי. אם העובדה שאיני מתלבשת חשוף, ושאני משתדלת להקפיד על "בין אדם לחברו" תמשוך תשומת לב חילונית אל הדת זה עדיף בעיני על תשומת לב לסממנים חיצוניים של הדת, ודי בסממנים ההתנהגותיים כדי להצביע על דרכי השונה והמיוחדת.
שלום טל,
השבמחקאת אומרת הרבה "מספיק לי" או "עדיף בעיני" וכו'. אני מבין ששמירת הדת היא עניינך הפרטי ושהסממנים ההתנהגותיים מצביעים על דרכך השונה והמיוחדת, אך אם הסממנים החיצוניים המגיעים יחד עם הסממנים ההתנהגותיים יצרו השפעה יותר טובה- אז מדוע לא לנצל זאת? גם כשהמצב טוב, אפשר יותר טוב ואפשר יותר לשפר.
גם אם הדגש בחברה הדתית אינו במקום הנכון אין זה אומר שצריך להוריד את הדבר המודגש יתר על המידה. כמו שאני חושב שישנו דגש על בין אדם למקום וחוסר בבין אדם לחברו, אך את שניהם אני אקיים ולא אחסיר מבין אדם למקום.
ולסיום, שאלה. למה לא נח לך לשדר לזולתך את דרכך האמונית והזרם הדתי אליו את משתייכת? זה כי את לא מרגישה צורך בכך ורואה את זה כעניינך הפרטי? או שתשדורת שכזו תפריע לך?
הי גלעד
השבמחק(קשה לראות מתי נכתבות תגובות...)
לשאלתך הראשונה - אני לא בטוחה שסממנים חיצוניים יצרו השפעה יותר טובה.
אפילו צניעות שרוב הדתיים מיחסים אותה לחיצוניות, אצלי מיוחסת קודם כל כהתנהגות. אני לא אוהבת שדתיים או חילונים שופטים מבחוץ את אמונתו, אישיותו וערכיו של האדם- לפי לבוש. זה שטחי בעיני.
אני לא הולכת לקיצוניות ואומרת לוותר לגמרי על חיצוניות. לכן אני לא אלבש בגדים חושפניים למשל. אבל כשאני מתלבשת אני לא אתלבש בכוונה תחילה כדי להראות לכל העולם שאני דתיה מסוג זה או אחר.
להלכת כיסוי ראש ספציפית אני פשוט לא רואה כל טעם.
אם היא הייתה ענין צניעותי - היא הייתה תקפה לכל אחת ולא רק לנשואות.
מה גם שלא בכל תקופה הלכה זו הייתה נהוגה.
אני מוצאת בכיסוי הראש חסרונות יותר משאני מוצאת בה יתרון. וזו הסיבה העיקרית שאני לא מכסה את הראש.
לצערי אני מכירה תופעה בה נשים שהתנהגותן אינה כשרה או דתית- מאמצות את ההלכה הזאת והיא נותנת להן הכשר חיצוני. וזה משהו שאני לא רוצה להגיע אליו.
יש פורומים מסוימים שבהם אני שמחה לדבר על אמונתי ודרכי (כמו הבלוג שלך למשל). אך מאחר ואני רואה את האמונה שלי כעניין אישי, יפריע לי להחצין אותה. מפריע לי שלציבור הדתי יש "מדים" חיצוניים, כשמדי הדת בעיני עיקרם באישיות ובהתנהגות.
הייתי שמחה שזולתי יקבע שאני בנאדם מאמין - לא כי הוא ראה שלבשתי חצאית וכיסוי ראש, אלא כי הוא ראה את התנהגותי.