בספר אלטנוילנד של הרצל, אותו אני קורא עכשיו, מסופר על שני אנשים המואסים בחיים בעולם של סוף המאה ה-19 ובוחרים להסתגר עד סוף ימיהם באי בודד. לאחר כ-20 שנה הם יוצאים לראות מה השתנה בעולם ועוברים דרך ארץ ישראל בה עברו בדרכם לאי הבודד. בהגיעם לארץ הם מגלים להפתעתם ארץ בנויה ומפותחת, הפוכה מהארץ השוממת אותה ראו לפני 20 שנה.
בנימין זאב הרצל מתאר בספרו את חזונו לבניית המדינה ("החברה החדשה" בלשונו), את מה שיהיה בה ואת הדרך בה היא תבנה. בחלק הרביעי בספרו, בפרק השלישי הוא מתאר את הקמת המדינה ע"י יוסף לוי הבונה את החברה החדשה יחד עם סגניו כאדם הבונה חברה תעשייתית מוצלחת.
בפרקו זה, אפשר לראות תיאור של הרצל למנהל מוצלח. המנהל נותן לכל תת מנהל ולכל אדם הכפוף לו להתנהל כראות עיני עצמו. התערבות המנהל בעבודת האנשים העובדים תחתיו היא מינימלית. תפקיד המנהל הוא לתאם בין כל הנפשות הפועלות ולבקר את פעולותיהם בכלליות. אין המנהל צריך להיכנס לתוך הקישקע של כל עובד ועובד, אלא לתת לכל אחד לעשות ולפעול בתחומו כראות העובד. המנהל מתערב אך ורק במידה ועבודת העובד אינה תקינה ולשם כך הוא צריך לעקוב בכלליות אחר עבודת העובד. כדי שהחברה תתפקד צריך שהמנהל ידע לבזר את הסמכויות לאנשים המתאימים ולחלק את התפקידים כראוי. החברה תצליח במידה והמנהל ידע לתזמן טוב ולהכניס לתמונה כל עובד ועובד בזמנו ובמקומו, כמנצח המנצח על תזמורת בדיוק מושלם.
בפועל, מדינתנו לא הוקמה על זירי דפנה כמו שהרצל חזה, אלא על מגש של כסף. אך גם כשלא הולך חלק, עדיין הדברים נכונים. המנהל צריך גם לדעת להסתגל למצבים שאינם מתוכננים, להתגמש ולשנות תוכניות ודרכים כשהמטרה הראשונית נשארת.
ר' יהודה הלוי, בספרו "הכוזרי", מתאר את התנהלות האדם הפרטי כניהול מדינה ע"י מלך. במדינה המלך נותן לכל כוח וכוח את המקום המתאים לו ונותן לו להתפתח ולשגשג במקומו. כך גם האדם הפרטי לא צריך להשתיק ולדכא כוחות ויצרים הנמצאים בו אלא לתת לכל כוח את מקום הביטוי שלו ולתת לו לשגשג. לכל כוח ויצר באדם יש תפקיד והאדם צריך לדעת לתת לכל אחד את המקום והתזמון שלו ולדעת איך לשלב בין כל כוחותיו ויצריו.
גם כשכוח חורג ממקומו ופוגע בכוחות אחרים, צריך תמיד לזכור שעם כל ההיאבקות בו והצורך בהגבלתו, אין הוא כוח רע ואין לנו רצון למגרו.
בע"ה שנדע לתת לכל כוח בנו את מקומו ונמצה את עצמנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה