יום ראשון, 14 ביוני 2009

17- חוצפה

ברוח הפוסט הקודם, אכתוב גם עכשיו על תגובה שלילית אחרת לבלוג שלי.

נאמר לי שצריך הרבה חוצפה כדי לכתוב את מה שאני כותב. שצריך הרבה חוצפה כדי לכתוב בכלל. מי אני שאכתוב דברים ואפיץ אותם לכולם. אני לא רב גדול ולא רב בכלל. עוד לא ישבתי עשרות שנים ולמדתי תורה בישיבה ועוד לא למדתי מספיק כדי להפיץ דברים שכתבתי מדעתי לרבים.

תשובתי האוטומטית הייתה שכתוב שבדור הגאולה "חוצפה יסגא", כלומר: בדור הגאולה תרבה החוצפה. בדור הגאולה אנשים יעזו פנים ויהיו חוצפנים. הוא ענה לי שזה דבר רע שקורה בדור הגאולה. אנו שמחים שמגיעה הגאולה, אך יחד איתה אנו נסבול מחוצפה שתהיה. אמרתי לו שההפך הוא הנכון. לא סתם בדור הגאולה תהיה חוצפה. אלא שהחוצפה חשובה בשביל להביא את הגאולה. בלי שאנשים יהיו חוצפנים הגאולה לא תוכל לבוא. זה חשוב וצריך שאנשים יעזו ויהיו חוצפנים.

החוצפה מונעת מאנשים מלשמוע לדברי אנשים החכמים מהם. אדם חכם יכול להזהיר אותך מנפילה בה אתה עלול ליפול ואתה לא תקשיב לו. יש לך דעה משלך ואתה תתחצף אליו ותיפול במה שהוא הזהיר אותך. אתה יכול אף למרוד במסורת המנחה אותך בדרך ישרה ובניסיון של דורות על גבי דורות המנחה אותך בדרך הטובה. אלו צדדיה השליליים של החוצפה.

אך ללא חוצפה לא היינו מגיעים לשום מקום. המוני היהודים שעלו לפני השואה (שהם מעט לעומת הכמות שנשארה), לא היו עולים אם היו מקשיבים להוראות הרבנים באותה תקופה. כמו בתקופת הגמרא שר' זירא עלה ארצה בניגוד לדעת רבו, רבי יהודה. לא היינו מקימים את המדינה כנגד כל האיומים מצד מדינות ערב וכנגד כל ההפצרות מצד העולם כולו. לאור ההיסטוריה של קום המדינה ואף לאחר קום המדינה, ברור הקשר שחז"ל קשרו בין חוצפה לגאולה. אי אפשר שתבוא הגאולה ללא החוצפה, היא מרכיב הכרחי בגאולה. כדי לעשות צעדים כאלה גדולים ולקדם את העולם אנו צריכים תעוזה ואומץ. אנו צריכים חוצפה.

אך אנו רואים שכשהחוצפה מופנית אל ההורים והרבנים, כמו בחלק מהעליות ארצה עד ימינו (במקרים רבים צעירים עולים בניגוד לדעת הוריהם), אנשים גם זורקים הרבה פעמים לגמרי את החינוך שקיבלו. ישנה חוצפה כנגד ההורים. אנשים עוזבים את הדת. אנשים עוזבים את דרך הישר ואף פעמים מתדרדרים לפשיעה. אז לכאורה אנו רואים שהחוצפה טובה במקומות מסוימים ובמקומות אחרים אסור להשתמש בה.

אלא גם במקומות שתוצאותיה של החוצפה היו שליליות, החוצפה עצמה הייתה דבר חיובי ואם היינו מכלכלים נכון את צעדינו היינו יכולים להגיע למקומות רחוקים וטובים הרבה יותר איתה. אנשים לא קיבלו את מה שהוריהם אמרו להם כמובן מאליו. דרגתם גדלה, הם נהפכו למשכילים ודרשו סיבות עמוקות יותר כדי להמשיך ולהישמע להוריהם ולמסורת אותה הם לימדו בבית. דרישה זו, המלווה בחוצפה ורצון להבין ולהיות עצמאי ולעשות כרוחך היא דרישה טובה. היא דרישה לעשות את הדברים לא כמצוות אנשים מלומדה, אלא מתוך הזדהות עמוקה. אך הדור הקודם לא השכיל לעלות מדרגה יחד עם הדור הצעיר ולהסביר לעומק מדוע אנו עושים ומקיימים את המסורת. מה ההיגיון והשמחה שעומדת מאחוריה.

אנשים מצטנעים ואומרים שאין להם מספיק יכולת, ידע וכו'. החוצפה יכולה להוביל את האדם לחקור, להעז ולשאול, לחפש תשובות ולהתקדם בעולמו הרוחני, בידיעותיו הכלליות וביכולותיו (לא הביישן למד). בנוסף, החוצפה תעודד אנשים לחלוק אחד עם השני את ידיעותיהם ולהפיץ את אמירותיהם בפומבי. היא תעודד אנשים לעשות מעשים טובים וענקיים ולהשפיע על העולם.

אל תגידו, מה כבר אני יודע ומי אני בכלל. אמרו: יש לי עוד הרבה ללמוד ואמשיך ללמוד, אך גם יש לי עוד הרבה לומר ולעשות ושכל העולם ישמע.

יום שני, 8 ביוני 2009

16- קב חומטין

לפני כשלושה חודשים, מישהי שקראה את הבלוג שלי אמרה לי שלא מוזכר בו מספיק שם ה'. היא ניסתה לומר לי בעדינות שזה מעיד על חוסר ביראת השמיים שלי. היא טענה שצריך להגות באל כל הזמן ולדבר אך ורק על הקב"ה.

ישנן שתי שאלות הניתנות להישאל על כך:

א.      א. מדוע צריך לירא מהקב"ה? אם שני אנשים עושים את אותם המעשים הטובים, מה זה מעניין מה הם חשו ומאיזה מניעים הם עשו את מעשיהם הטובים? הרי בתוצאה הסופית שניהם עשו אותו דבר?

ב.      ב. האומנם זה מעיד על חוסר ביראת האל? האם האדם צריך להזכיר ולדבר על הקב"ה על כל צעד ושעל?

חז"ל מדגישים את חשיבות יראת שמיים במסכת שבת דף ל"א עמוד א' :

"אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי, אי יראת ה' היא אוצרו- אין, אי לא- לא (= ולמרות כל זאת, אם יש לו יראת שמיים- זכה בדין. ואם אין לו- הפסיד)."

לכאורה יכול אדם לחיות חיים מוסריים וטובים, לעזור לכל הסובבים אותו ולעשות מעשים טובים בכל רגע ורגע, אך כיוון שבתוך תוכו לא הרגיש יראה מהאל- הוא יחשב כחוטא ויפסיד בדין של מעלה.

ישנם מספר אלמנטים שמתחשבים בהם בדין. אדם שלא קבע מספיק עיתים לתורה, לא ישר מרשיעים אותו. יכולות להיות לו עוד זכויות שיחפו על כך, ישנם עוד קריטריונים שעל פיהם דנים. אך אפילו אם יש לו את כל הקריטריונים האחרים להיחשב צדיק- אם אין לו יראת שמיים הוא מפסיד בדין. יראת שמיים הוא הכי חשוב, אף יותר מכל הקריטריונים האחרים גם יחד. לכאורה, ניתן לחשוב מכאן שאם אנו רוצים לצאת אנשים טובים וצדיקים אנו צריכים להשקיע את כל כולנו ולרכז את מאמצינו בדבר החשוב מכולם- יראת שמיים.

אך חז"ל ממשיכים שם וממשילים את יראת

 ה' לשמרים: "משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין (כמות גדולה של חיטה) לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון (כמות מזערית של חומר משמר)? אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העליתה."

המעשים הטובים נמשלים לתבואה ויראת ה' נמשלת לחומטין (חומר משמר). כל המעשים והתבואה שבעולם לא שווה כלום ללא אותו חומר משמר. היא תתקלקל בלעדיו. לכן אדם שכל מעשיו הם טובים, אך אין לו יראת ה'- כמי שאין לו כלום.

אך במשל זה אנו רואים עוד נקודה. אנו רואים שעיקר הנפח והזמן מושקע לא ביראת שמיים, אלא במעשים. כמויות אדירות של מעשים טובים וחיטה אנו צריכים להעלות לעולמנו. אנו גם רואים שיראת ה' היא לא המטרה אלא האמצעי, אמצעי חשוב שאי אפשר בלעדיו. המעשים הטובים הם התבואה שהעולם אוכל ומכך העולם נעשה שבע וטוב. ויראת ה' היא המאפשרת לנו להמשיך במעשינו הטובים.

לא תמיד רואים את החומר המשמר בתוך הררי התבואה. אך הוא שם וחשוב שיהיה שם לעד.

רבים מהפסיכולוגים ומהאנשים בכלל נוטים לייחס לאחרים מניעים כאלו ואחרים למעשיהם, לטובה או לרעה. אז אומנם, מניעיו של כל אדם הם חשובים. אך כשאני צריך לשפוט אדם, אעדיף להתייחס למעשיו ולא לכוונותיו ומחשבותיו שרק האל יודע.

בע"ה, אני מקווה שאמשיך להשביע את העולם בחיטה. ואת קב החומטין שנמצא עמוק בתוכי אינני מרגיש הכרח להחצין. מספיק שהוא בתוכי, בתקווה שאשאיר ואשמור אותו בתוכי לעד.

יום ראשון, 31 במאי 2009

15- כפייה דתית



"ויתיצבו בתחתית ההר" (פסוק ממעמד הר סיני),
אמר רב אבדימי בר (=בן) חמא בר (=בן) חסא:
מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית
ואמר להם אם אתם מקבלים התורה- מוטב
ואם לאו- שם תהא קבורתכם.
...
אמר רבא:
אף על פי כן הדור קבלוה (=חזרו וקיבלו אותה) בימי אחשורוש,
דכתיב: "קימו וקבלו היהודים"- קיימו מה שקיבלו כבר (במעמד הר סיני).
(תלמוד בבלי מסכת שבת דף פ"ח עמוד א')



רב אבדימי בגמרא במסכת שבת מציג את מעמד הר סיני כמעמד כפייתי מאיים המכריח את עם ישראל לקבל את התורה. אחריו רבא מפנה את המבט אל אירוע שהתרחש במגילת אסתר. לאחר שהיהודים ניצלו מהמן הם התחילו לקיים את המצוות שקיבלו במעמד הר סיני מתוך רצון, ללא כפיה. לא היה כבר שום איום ממשי עליהם וגם המן כבר נתלה ונראה שהם יכולים לעשות כרצונם. ובשלב זה הם מחליטים לקיים את המצוות ולהתחזק בתורה.
את מעמד הר סיני אנו ציינו בשבוע שעבר בשבועות. שבועות מציין את התורה שהיא מהותית לנו ואין אנו יכולים להיות עצמנו באמת בלעדיה. זה הוא דבר עקרוני לנו וחיינו היו ככלום אם עם ישראל לא היה מקבל את התורה.
את קבלת התורה החוזרת מרצון, לא כי אנחנו חייבים אלא כי אנחנו רוצים, אנו מציינים בפורים. פורים הוא הוצאה לידי ביטוי של הרצונות העמוקים והפנימיים הטובים שלנו. כיוון שבמהות אנו טובים אנו רוצים בקיום המצוות.

למדנו סוגית גמרא זו בישיבתי בשבועות וכל אחד העלה הסבר שונה לשאלה: מה היא אותה כפייה במעמד הר סיני? אתמקד ואביא את הסברי למרות שהסברי האחרים אינם נופלים מהסברי*.
למה נאמר בגמרא דווקא גיגית? זה לא סתם לחנוק ולהרוג את ישראל תחת ההר, אלא זו גיגית. לגיגית יש שקע בו עם ישראל יכול לחיות. אך האם חיים בצינוק הם כחיים ממש? כמלוא פוטנציאל החיים?
עם ישראל ראה במעמד הר סיני ניסים גלויים. הוא ראה קולות וברקים אדירים, שמע את קול ה'. חז"ל אף מסבירים את הפסוק "רואים את הקולות" (ראיית קולות במקום שמיעת קולות) כתופעה על אנושית שלא קיימת במושגינו. מי שרואה דבר שכזה אין לו יכולת להכחיש! זו היא אמת חד וחלק! כל עם ישראל השתכנע באמיתות התורה ובחובתנו לשומרה.
אך הם לא בהכרח עשו זאת מתוך הזדהות בדברי התורה ומתוך רצון, אלא מתוך אי יכולת להתכחש. אי היכולת להתכחש היא הכפייה. המצוות והתורה נתפסים כעול המוטל עלינו בעל כורחנו.
הגמרא לא אומרת שהקב"ה איים בכפיית הר כגיגית. הוא כבר כפה עלינו הר כגיגית. עם ישראל תפס את התורה כדבר מחניק ומחייב. כחיים בתוך גיגית סגורה שאינה נותנת מרחב ושמחה. האל לא היה צריך לומר איום מפורש להורגנו. מעצם המעמד המפחיד והמחייב נוצרה הכפייה.
כדי להשלים את התמונה מגיעה מגילת אסתר ויוצרת מהפך. היא גורמת לעם ישראל לשמור את התורה מתוך רצוך וחופשיות בחירה. מתוך שמחה.

____________________________________

באחד הסדנאות כתיבה בישיבתי, כל אחד מאיתנו התבקש לתאר את ההרגשה של אדם שנמצא במעמד הר סיני ע"פ תיאור זה של חז"ל ככפיית הר כגיגית. וזה מה שכתבתי:
לא אהנה יותר

לא אהנה יותר מלנסוע לים בשבת
גם לא מלאכול את הציזבורגר בסניף מקדונלדס הקרוב
או השרימפס אצל הסיני

מכל זה לא אהנה עוד
אבל אני רוצה
ממש רוצה אותם
אך אינני יכול

אינני יכול כי ראיתי אותו
את המחזה הגדול, הכביר
את הקולות והברקים
את ההר העשן

כל העולם כלא את נשימתו. נעצר. עמד
רוצה להמשיך בעיסוקיו, אך אינו יכול
האפשר להמשיך כרגיל, אחרי זאת?
האפשר ליהנות מהאסור?

רציתי לומר שכולם טועים
רציתי לומר שזה לא נכון
אך בעל כורחי
ראיתי עצמי כמלאך הרע העונה:
אמן אמן

מעכשיו אהיה המלאך הטוב-
אין ברירה, חייבים
אשמור המצוות- אין ברירה, חייבים
את כולם אשמור, את כל התרי"ג
ברמ"ח איברי ובשס"ה גידיי
זאת אעשה זה כבר ידוע

אך דבר אחד רק נשאר
דבר אחד שאקווה שאצליח
אקווה שאלמד לעשותו
כי זאת אף אחד לא יכול לכפותו:
שהתורה שאשמור- אהנה ואוהב


____________________________________________


*אביא בקצרה הסבר של אחד מחבריי:
ידידיה טען שזה כמו אב המחנך את בניו. בתחילה כשהם קטנים הוא כופה עליהם ציווים ומעשים (לומר תודה, לא לקפוץ לכביש וכו'). רק לאחר מכן, כשהם גדלים, הם מבינים בדיעבד מה היו הטעמים לציווים אלו, מזדהים איתם ועושים אותם מרצון.

יום שבת, 23 במאי 2009

14- אני המשיח

עמיר בניון בשירו "עומד בשער" מביע את צפייתו וכמיהתו למשיח:






"שמעתי שאתה חוזר את כל הדרך
ראיתי מלאכים עורכים שולחן לבן המלך
גם ראיתי סולם, געגועים יורדים ועולים
שמעתי רוחות שמלטפות את העלים
ראיתי אותך, זה לא חזיון תעתועים"
בבית הראשון, מביע עמיר בניון את ההתרגשות וההכנות לקראת בואו של המשיח. כל הדברים הללו הם נסתרים ושייכים לעולמות עליונים רוחניים שאינם בנראה, כגון המלאכים. מתוארים מעין סימנים רוחניים מקדימים לביאת המשיח: געגועים וכמיהה אליו, משב רוח הנושא איתו דברים המשכנעים את הזמר שזה אינו חזיון תעתועים.

"שמעתי שהים הכריז על יום שמח
ראיתי את הכוכבים והירח מרקדים
גם הם יודעים בחזרה להתגלגל
שמעתי שהשמש היא בעצם צל
ראיתי מגדל מזדעזע ונופל"
כאן הוא רואה שכל הבריאה שמחה לקראת ביאת המשיח. ביאת המשיח אמורה לשנות את העולם לטובה. גם התנ"ך מתאר לפעמים את הבריאה כדבר החש את מצב העולם ומראה שיקוף של מצב האנושות. אפשר גם לקחת דוגמא מבעלי החיים שמרגישים ראשונים שהולכת להיות רעידת אדמה ובורחים מהיער, רק שכאן זו תחושת הבריאה המקדימה דבר טוב.
אך החלק השני בבית מראה שיחד עם כל השמחה, גם מתגלה הבלוף הגדול של המצב העלוב הנוכחי. השמש שנראית לנו כמקור האור והטוב היא בעצם כמו צל, כלום לעומת האור הגדול שיהיה לעתיד לבוא. כל המגדלים הגדולים והעולם השיקרי וכל מה שנראה לנו חשוב, יתמוטט מחשיבותו כשנבין עד כמה הוא טפל ולא משמעותי. ואולי כוונתו לקריסה והתמוטטות ממש, הריסת הקיים על מנת לבנות בניין משמעותי וטוב בהרבה.

"תבוא
אנחנו מחכים לך יותר מדי שנים
אנחנו השתגענו אין לנו יותר פנים
רק הולכים ומתכלים כל הזמן
אז תבוא"
הציפייה למשיח היא דבר מהותי בחיינו. אין לנו אישיות (פנים) של ממש בלעדיו. אין לנו אישיות טובה, אנו סתם משוגעים. אנו מאבדים את עצמנו, כיוון שאין אנו יכולים לדאוג לעצמנו ולהיות עצמאיים ולקדם את עצמנו.

"כן תבוא
לא נשארו כלים כדי שנוכל אותם לשבור
אנחנו לא יודעים מי פה הצלול
מי השיכור שתמיד נופל לבור, מן הסתם
אז תבוא, כן תבוא"
אנו כה הרסניים כלפי עולמנו ועצמנו שכבר כמעט ולא נשאר מה לשבור ולהרוס. אין לנו יכולת להבחין בין טוב לרע ומה הדרך הנכונה ואנו צריכים את המשיח שיגאל אותנו ויראה לנו את הדרך הנכונה. יראה לנו מי הצלול, כדי שלא ניפול יותר לבור.

"שמעתי שאתה ממש עומד בשער
ושכל שה תמים יוכל לגור ביער
ושמעתי שגם הלב הזה יותר לא ימות
דמיון יחתום הסכם שלום עם מציאות
כל הצלילים יהיו לשיר אחד פשוט"
הפער הכל כך גדול בין הפזמון לבין בית זה רק מדגיש את הצורך והכמיהה למשיח. המשיח מתואר כבמרחק נגיעה. וכשהוא יגיע הכל יתהפך בבת אחת מטוב לרע. יהיה עולם בטוח ולא יהיה יותר רוע לחשוש ממנו (השה שגר ביער). לא יהיה עוד צער וכל הדמיונות שלנו על עולם מושלם יהפכו למציאות. כל העולם המורכב בו אנו חיים, בו טוב ורע נמצאים בעירבוב יהיו למציאות פשוטה, טובה וטהורה.

(פזמון: תבוא
אנחנו מחכים לך...)

עמיר בניון מתאר פה את המהפך שיביא איתו המשיח ואת ההמתנה שלו והציפייה שלו אליו.
אך לא כל כך ברור שהמשיח המדובר בתורתנו הוא כפשוטו. דעות רבות ביהדות סוברות שמדובר בתקופה. תקופה בה העולם יגיע אל תיקונו ויהיה עולם מלא טוב. ע"פ זה, את תיקון העולם לא יביא אדם אחד ומיוחד אלא האנושות. העולם מתקדם ברמתו המוסרית ואט אט נעשה עולם מתוקן יותר. התקדמות זו מתרחשת כל הזמן ונעשית בכוחות משותפים של כל החיים על פני כדור הארץ.
תיאורו של עמיר בניון הוא תיאור פסיבי של ישיבה במקום והמתנה לביאת המשיח שיגאל את העולם. אך לדעתי צריכים אנו לא רק לשבת ולחכות שהעולם יגאל. צריכים אנו להיות אקטיביים ולגאול את העולם מהדברים הרעים שבו ולהוסיף אור וטוב. הדבר תלוי בנו ואנו יכולים לגאול את העולם. אנו יכולים להביא את הגאולה ולהיות דורו של משיח. ואם לא דורו של משיח, לפחות דור המקדם רבות את ביאת המשיח.

בכוחנו לעשות זאת, לא רק מבחינה מיסטית של תיקון מידותינו והאל יגאל את העולם עקב כך. אלא גם מבחינה מעשית, להילחם בטרור, בפשיעה וברוע. לקדם את החינוך הן בפן השכלתי והן בקידום ערכים ומוסר. לקדם את הטכנולוגיה, את הרפואה ועוד. יש לנו את הכוחות לעשות את כל אלו וכוחות אלו ניתנו לנו מהאל על מנת שנקדם את העולם ולא שרק נשב ונחכה שהעולם יגאל מאליו.
גם לא מספיק לדבר על מה האנושות צריכה לעשות או מה המדינה צריכה לעשות כדי לקדם את הגאולה. צריך גם לשאול מה אני יכול לעשות. מה אתה ואת יכולים לעשות.

במילים אחרות: אני המשיח. גם אתה וגם את המשיח. כולנו משיחים. יחד נקדם את העולם אל הגאולה המיוחלת!

יום שלישי, 19 במאי 2009

13- פלורליזם

כמו כשדיברנו על הלומד מכל אדם שרואה שיש נקודה חיובית בכל אידיאולוגיה, כך גם אנו צריכים לחשוב כשאנו מגיעים לדון בפלורליזם. יהיו אנשים שיתמכו ויגדירו את עצמם כפלורליסטים. יהיו שיתנגדו ויגדירו שהם נגד פלורליזם. אך צריך להיות גם כן וגם לא פלורליסט. צריך לקחת את הנקודות החיוביות ולהמנע מהשליליות.

אז ממה מורכב הפלורליזם?
הוא מורכב מסובלנות שהיא קבלה של השונה והחולק על דעתך. קבלה שיש לו מקום בעולם ומותר לו לנהוג כדעתו.
הוא מורכב מאמירה שאין אמת אחת וכל מה שאנשים אומרים הוא אמת בעיניהם ואין הבדל בין הדעות השונות.

חז"ל אומרים שיש 70 פנים לתורה. יכולים לבוא מספר פרשנים ולפרש את הטקסט בהרבה פירושים שונים ואף מנוגדים וכולם יהיו צודקים במידת מה. כל אחד ידגיש פן מסוים אמיתי באותו הטקסט. אך אין אינסוף דעות נכונות, יש רק 70. אומנם אלו הרבה מאוד דעות, אך יש דעות שלא נכנסות אל תוך טווח הפנים שבתורה.

יש דעות שהאוזן לא סובלתם. גם בימינו אלו ישנם דעות שהוצאו מחוץ לחוק. לדוגמא קיצונית: לרוב, דעות ניאו נאציות לא יתקבלו כלגטימיות גם ע"י אנשים המגדירים את עצמם כפלורליסטים. אז נכון שלאמת יש 70 פנים ולא כל האמת נמצאת בדעה אחת ושיש עוד הרבה דעות אמיתיות, אך עדיין יש דעות שאינם אמת, שהם שיקריות ופוגעניות ואין להצדיקם, אע"פ שגם בהם יש נקודות אמת שאפשר לקחת מהם. אנו יכולים לדון ולהבין את ההנחות וחלקי האמת שנמצאים בדעות אלו, אך דעות אלו עצמם אינם לגיטימיות. אלו דעות אלימות שעלולות לגרור למעשים שאינם מוסריים בעליל.
בניגוד לדוגמא הקיצונית לעיל, ישנם דעות שאע"פ שהם שיקריות, אנו לא נלחם פיזית במדברים אותם ולא נחרימם אלא ניתן להם להתבטא ונאבק נגדם בטיעונים והסברים משלנו. זו היא מידת הסובלנות. אנו נסבול דעות אלו, גם אם אינם נכונות. לדוגמא: למרות שאני יודע שהאל קיים, לא אנדה את האתאיסטים. אסביר ואראה מדוע האל קיים ואנסה להוכיח את טעותם.

הבעיה העיקרית אצל טועני הפלורליזם היא שהם משתמשים בטענה זו כבריחה מכל דיון מעמיק, נוקב וביקורתי. האמירה שאין אמת (אע"פ שיש אמת, אך לא אחת) וכל אחד אומר את ה"אמת" שלו הובילה למסקנה שאין אדם שטועה. לכן גם אסור למתוח ביקורת ולצאת כנגד דעות הזולת.
ראיה זו מובילה אותנו לניטרול שכלנו ווויתור על כל דרך שלנו להשיג דברי אמת ולשכלל את תפיסת עולמנו. ישנם הרבה דעות נכונות שהם אמת ועוד הרבה דעות שאינם נכונות, אך יש בהם נקודות אמת וכדי לקחת מכולם את הטוב ולהשתכלל אנו צריכים להיות ביקורתיים. להקשות קושיות, לסתור דעות ונקודות ולהעלות תירוצים. להתווכח עם השני (מתוך נועם, כבוד וסובלנות) ולנסות להוכיח את צדקתו או טעותו.

בע"ה, שנזכה ע"י כך לקחת את כל הטוב מכל דבר ולהשכיל בכל דרכנו...

יום ראשון, 10 במאי 2009

12- הלומד מכל אדם

"איזהו חכם? הלומד מכל אדם"

במחשבה ראשונית אנשים היו אומרים שהחכם הוא האדם שכולם באים לשמוע אותו וכדומה. אך בן זומא אומר שהחכם הוא האחד שהולך לשמוע אחרים.
אך לא מדובר פה בסתם ללמוד מאחרים, אלא ללמוד מכולם. רעיון זה מקומם הרבה אנשים: מה יש לי ללמוד ולהתחקות אחר אדם זה?! הוא כל כך שונה בדעותיו והולך בדרכים שהם נוראיות בעיניי, אז למה שאלמד ממנו?!
אם אני בטוח שמישהו טועה, למה ללמוד ממנו? הרי דבריו הם טעות?

אלא ששאלה זו נובעת מאי הבנה של מושג ה"למידה". למידה איננה קבלה של מידע ישירות מפי הדובר אל השומע. תהליך הלמידה מבוסס על שמיעה כנה של הדברים מתוך ניסיון להבין את הצד הדובר. ניתוח של דבריו לגורמים ולהנחות יסוד שעליהם מבוססים הדברים. קבלה או אי קבלה של חלק או כל הנחות היסוד וקבלה או אי קבלה של הדברים שנאמרו על בסיס הנחות היסוד. גם מדברים שאינם נכונים ואפילו דברי מוסר מעוות ונוראי תמיד אפשר ללמוד נקודות אמת מסוימות. הלומד מקבל נקודות מסוימות מהמידע שהוא שומע תוך כדי ביקורת וסינון בין דברים שהוא מסכים איתם ובין דברים שהוא חולק עליהם.

החכם הוא האדם שבא בראש פתוח ולומד מכל העולם. אדם שמגיע ולומד מחכם אחר ושואב את כל תורתו- במקרה הטוב יבין את תורתו של אותו החכם שהוא נצמד לדבריו. אך כדי להבין את מורכבותם של דברים נחוץ לשמוע את הדעות השונות ולהבין ולקחת את הנקודות הנכונות והאמיתיות מכל דעה. גם דעות הסותרות אחת את חברתה יכולות להיות שתיהן נכונות במובנים מסוימים. יכולה להיות אחת שגויה, אך בתוכה ישנם נקודות נכונות.


אחד המונעים ללמידה מכל אדם זה החשיבה שדברי האחר כה מגוחכים ולא נכונים שבטוח שהוא אומר את דבריו מתוך חווית ילדות קשה או פחד מ... או כל דבר אחר. הפסיכולוגיה נוטה לשייך סיבות פסיכולוגיות של תת מודע לדברי אחרים. אותם סיבות שכביכול נמצאות בתת מודע יכולות להיות נכונות, אך אל לנו לפסול את טענות האנשים הללו בשל כך. תהיה סיבתם אשר תהיה, צריכים אנו לבחון את טענותיהם, להבין אותם לעומקם ולהתמודד איתם (בהסכמה או בהתנגדות). אפשר ואף רצוי להבין מה ההקשר שממנו הם נבעו ומי האדם שאמר אותם, אך יחד עם זאת אנו צריכים להתייחס לטענה גם לגופה ולא רק לטוען.
כך נוכל למצוא את הנקודות החיוביות בטענה וללמוד מהם, יהיו אשר יהיו בעיותיו הפסיכולוגיות של הטוען.

שנזכה ללמוד מכל אדם...

יום ראשון, 3 במאי 2009

11- אחר העדר

הרבה פעמים בחיים כשאנו נדרשים לקבל החלטות אנו יכולים להעזר בניסיון הרב שאנשים אחרים צברו מסביבנו. אדם נולד כשמסביבו האנושות הגיעה לתובנות מעמיקות ולסגנון חיים העוזר לנו לבנות את חיינו ולקדם את עולמנו. נורמות והתנהגויות הבונות חברות, יחסי אנוש טובים והבנה בין אנשים. ידע נרחב ומדע המקדם את העולם ומפתח אותו לכיוונים רבים ומדהימים.לולא היינו נשענים על הניסיון הרב של קודמנו, היינו צריכים בכל דור להמציא את הגלגל מחדש ולהתחיל מאפס.

אדם המנווט בטבע שהלך לאיבוד ואין לו מושג לאן ללכת. אם הוא רואה פתאום שביל עיזים (דרך שהצמחיה בה נרמסה ע"י אנשים קודמים) אז הרבה פעמים יהיה חכם ללכת בדרך זו. כיוון שדרך זו מובילה אל מקום שבו שאר האנשים הלכו אליו, או במילים אחרות- אל מקום ישוב, אל ציוויליזציה. כך הוא לא יתקע באמצע שום מקום וימות בצמא.

אך כשמסתכלים לאורך ההיסטוריה רואים שההתקדמויות הגדולות, פריצות הדרך, בכל התחומים באו מאנשים שלא הלכו בתלם. שלא נכנעו לנורמות והסכמיות. קראו תיגר על כלל מדעי שהיה מקובל עד אז או על נורמה מוסרית מסוימת.
כדוגמת אברהם אבינו שהכריז שיש רק אל אחד ועיקרי כשכל שאר העולם האמין באלילים רבים המחלקים ביניהם "גזרות אחריות" על הכוחות בעולם. וכיום רוב העולם הוא מונותאיסטי. הרצל שאף להקים מדינה ודיבר על כך כשזה עוד לא היה מקובל ונחשב להגיוני. והיום אנו חיים במדינת היהודים, במדינת ישראל. תמיד אנשים אלו נחשבו למשוגעים, כי הם היו משוגעים. משוגעים מהבחינה שהם פרצו נורמות ולא היו כמו כולם. אך בסופו של דבר- העולם "השתגע" איתם.
עד היום אנו רואים אנשים מצליחים בעסקים ובמדע ועוד, כולם אנשים בעלי דעה משלהם וברבים מהמקרים דעתם היא חדשנית והם מתאפיינים ביזמות ויצירתיות. הם הולכים בדרך שבה אף אחד לא הלך לפניהם ומגלים עולם ומלואו.

יתרה מכך, לא רק שאם לא נחדש ואף פעם לא נלך בדרכים חדשות שאף אחד לא ניסה לפנינו- אז לא נקדם את העולם בצורה משמעותית מאוד. אלא לפעמים אף ננהג בדרך פסולה. לפעמים הנורמות שמסביבנו יהיו פסולות ולא מוסריות או לא נכונות.
ישנו סיפור על אדם שטייל והלך לאיבוד. האדם חיפש את הדרך אל מקום ישוב ועזרה ומימיו הלכו ואזלו. לאחר חיפושים רבים הוא מצא דרך שראו שהלכו בה אנשים לפני. כל כך שמח האיש והחל הולך במרץ. הלך יום ומימיו אזלו. הלך עוד יום ועוד יום. בכוחותיו האחרונים הוא המשיך ללכת ופתאום ראה בצד הדרך שלד. המשיך וראה עוד שלד. ועוד שלד..
מוסר השכל: לא תמיד מה שאחרים עושים הוא הנכון לעשות.

אנו פועלים בחיינו על סמך הידע והנורמות שהסביבה שלנו נוהגת ויודעת. זה הכרחי. זה מזניק אותנו לנקודת התחלה מתקדמת וטובה. אך יחד עם זאת, חלק מהדברים שאנו אוטומטית ממשיכים את קודמינו והולכים אחר העדר אינם נכונים. אנו נדרשים לביקורתיות. לא רק קריאת ביקורת שאחרים אמרו, אלא ביקורת הבאה מתוכנו. לפעמים אנו נדרשים לשבור מוסכמות. לפרוץ דרכים חדשות.
תחשבו מחוץ לקופסא, תהיו יצירתיים. אל תפחדו תמיד מה יגידו ומה יאמרו. תעשו את מה שאתם חושבים לנכון. תהיו אתם...