ברוח הפוסט הקודם, אכתוב גם עכשיו על תגובה שלילית אחרת לבלוג שלי.
נאמר לי שצריך הרבה חוצפה כדי לכתוב את מה שאני כותב. שצריך הרבה חוצפה כדי לכתוב בכלל. מי אני שאכתוב דברים ואפיץ אותם לכולם. אני לא רב גדול ולא רב בכלל. עוד לא ישבתי עשרות שנים ולמדתי תורה בישיבה ועוד לא למדתי מספיק כדי להפיץ דברים שכתבתי מדעתי לרבים.
תשובתי האוטומטית הייתה שכתוב שבדור הגאולה "חוצפה יסגא", כלומר: בדור הגאולה תרבה החוצפה. בדור הגאולה אנשים יעזו פנים ויהיו חוצפנים. הוא ענה לי שזה דבר רע שקורה בדור הגאולה. אנו שמחים שמגיעה הגאולה, אך יחד איתה אנו נסבול מחוצפה שתהיה. אמרתי לו שההפך הוא הנכון. לא סתם בדור הגאולה תהיה חוצפה. אלא שהחוצפה חשובה בשביל להביא את הגאולה. בלי שאנשים יהיו חוצפנים הגאולה לא תוכל לבוא. זה חשוב וצריך שאנשים יעזו ויהיו חוצפנים.
החוצפה מונעת מאנשים מלשמוע לדברי אנשים החכמים מהם. אדם חכם יכול להזהיר אותך מנפילה בה אתה עלול ליפול ואתה לא תקשיב לו. יש לך דעה משלך ואתה תתחצף אליו ותיפול במה שהוא הזהיר אותך. אתה יכול אף למרוד במסורת המנחה אותך בדרך ישרה ובניסיון של דורות על גבי דורות המנחה אותך בדרך הטובה. אלו צדדיה השליליים של החוצפה.
אך ללא חוצפה לא היינו מגיעים לשום מקום. המוני היהודים שעלו לפני השואה (שהם מעט לעומת הכמות שנשארה), לא היו עולים אם היו מקשיבים להוראות הרבנים באותה תקופה. כמו בתקופת הגמרא שר' זירא עלה ארצה בניגוד לדעת רבו, רבי יהודה. לא היינו מקימים את המדינה כנגד כל האיומים מצד מדינות ערב וכנגד כל ההפצרות מצד העולם כולו. לאור ההיסטוריה של קום המדינה ואף לאחר קום המדינה, ברור הקשר שחז"ל קשרו בין חוצפה לגאולה. אי אפשר שתבוא הגאולה ללא החוצפה, היא מרכיב הכרחי בגאולה. כדי לעשות צעדים כאלה גדולים ולקדם את העולם אנו צריכים תעוזה ואומץ. אנו צריכים חוצפה.
אך אנו רואים שכשהחוצפה מופנית אל ההורים והרבנים, כמו בחלק מהעליות ארצה עד ימינו (במקרים רבים צעירים עולים בניגוד לדעת הוריהם), אנשים גם זורקים הרבה פעמים לגמרי את החינוך שקיבלו. ישנה חוצפה כנגד ההורים. אנשים עוזבים את הדת. אנשים עוזבים את דרך הישר ואף פעמים מתדרדרים לפשיעה. אז לכאורה אנו רואים שהחוצפה טובה במקומות מסוימים ובמקומות אחרים אסור להשתמש בה.
אלא גם במקומות שתוצאותיה של החוצפה היו שליליות, החוצפה עצמה הייתה דבר חיובי ואם היינו מכלכלים נכון את צעדינו היינו יכולים להגיע למקומות רחוקים וטובים הרבה יותר איתה. אנשים לא קיבלו את מה שהוריהם אמרו להם כמובן מאליו. דרגתם גדלה, הם נהפכו למשכילים ודרשו סיבות עמוקות יותר כדי להמשיך ולהישמע להוריהם ולמסורת אותה הם לימדו בבית. דרישה זו, המלווה בחוצפה ורצון להבין ולהיות עצמאי ולעשות כרוחך היא דרישה טובה. היא דרישה לעשות את הדברים לא כמצוות אנשים מלומדה, אלא מתוך הזדהות עמוקה. אך הדור הקודם לא השכיל לעלות מדרגה יחד עם הדור הצעיר ולהסביר לעומק מדוע אנו עושים ומקיימים את המסורת. מה ההיגיון והשמחה שעומדת מאחוריה.
אנשים מצטנעים ואומרים שאין להם מספיק יכולת, ידע וכו'. החוצפה יכולה להוביל את האדם לחקור, להעז ולשאול, לחפש תשובות ולהתקדם בעולמו הרוחני, בידיעותיו הכלליות וביכולותיו (לא הביישן למד). בנוסף, החוצפה תעודד אנשים לחלוק אחד עם השני את ידיעותיהם ולהפיץ את אמירותיהם בפומבי. היא תעודד אנשים לעשות מעשים טובים וענקיים ולהשפיע על העולם.
אל תגידו, מה כבר אני יודע ומי אני בכלל. אמרו: יש לי עוד הרבה ללמוד ואמשיך ללמוד, אך גם יש לי עוד הרבה לומר ולעשות ושכל העולם ישמע.
