סתירות לכאורה בין מדע לאמונה דתית ויישובן

בקורס שאני לומד עכשיו, "מבוא להיסטוריה עולמית", נתקלתי במרצה שדיבר בגנות אמונות דתיות בכלל והאמונה היהודית בפרט. אקדים מעט מדבריו על מנת שיובן תוכן תגובתי במלואו: הוא דיבר על כך שהעולם קיים כבר הרבה מאוד זמן ועל קביעת הזמן שבו התחילה ההיסטוריה כפי שראוי להגדירה (המעבר מתהליך אבולוציוני לתהליך תרבותי- היסטורי) וכמובן התנגד לתחום הזמן המובע בתורה. הוא גם דיבר על כך שלא יכולה להיווצר נשמה בהליך אבולוציוני כזה קצר (שכן באמונה הדתית הנשמה מיוחדת לאדם ולא רק לבע"ח). הוא גם הראה שמין האדם התחיל לחשוב על דברים שלא קיימים במציאות כבר לפני 40,000 שנה ואחת הראיות לכך היא פסל של אדם עם ראש של לביאה המתוארך לאותה תקופה.

שלחתי אליו מייל בזו הלשון:

לכבוד ד"ר יובל הררי שלום רב,

צר לי להלאות אותך בדבריי, אך אני מרגיש צורך להגיב על דבריך במהלך הקורס הנוגעים לאמונות דתיות בכלל ולאמונה הדתית היהודית בפרט.

מהקורס עולה כי אינך מסכים עם מספר נקודות יסוד באמונות דתיות רבות, וביניהם עם היהדות. אינך מאמין שיש נשמה עקב טענה שלא יכולה להתפתח נשמה בתהליך אבולוציוני כזה קצר. כמובן הערכת כמות הזמן שבו קיים העולם/ האנושות על פניהם לא מותאמים לטענות התנ"ך. על דברים אלו רציתי לענות:

נשמה אינה משהו פיזי. באמת אין הגיון שייווצר משהו פיזי שנקרא נשמה בהליך האבולוציה כזה קצר.

מהי נשמה? דבר שאינו פיזי, כלומר: רוחני. מה הכוונה? האדם נפרד מבעלי החיים האחרים בכך שהוא יכול לדמיין דברים מטאפיזיים. על זאת גם אתה מסכים. היכולת לדמיין דברים מטאפיזיים לא נובעת רק משכלול לשוני פיזי אלא בשאר רוח שנוסף אל האדם. שאר רוח זה, הנשמה, היא הדבר המטאפיזי המאפשר את היכולת להאמין בדבר מטאפיזי. זה לא משהו פיזי, ולכן גם אינך מסכים עם זה כי כל התעסקותך היא בהתפתחות פיזית של האנושות. אפרט נקודה זו ואסביר לפיה גם את תחילת האנושות ע"פ האמונה הדתית היהודית.

הרמב"ם סובר שאדם וחווה הולידו הרבה יותר אנשים מלבד אלו שכתובים בתנ"ך, אך הוא מתאר אותם כ"שדים ורוחות". במילים אחרות: הם לא מעניינים אותנו כבני אדם כיוון שהם עדיין לא היו מפותחים דיים רוחנית כדי להיחשב בני אדם. הם לא היו מסוגלים לתפוס אמונה באל מטאפיזי.

בריאת העולם- ע"פ התורה העולם נברא לפני כמעט ששת אלפים שנה. האם זה סותר את תורת האבולוציה או תארוך זמן העולם? לא. מאוד מקובל במסורת היהודית (לא יודע איך זה בדתות אחרות) לראות את פרשת בראשית וסיפור בריאת העולם (ואף סיפור גן העדן) כמשל ולא כתיאור היסטורי. ע"פ האמונה היהודית, התורה איננה באה לספר סיפור היסטורי אך יחד עם זאת- היא לא משקרת וכל טענה היסטורית הכתובה בה היא אמת. במובן זה, תחילת התנ"ך הוא חריג בכך שהוא כתוב כמשל. סיפור בריאת העולם אינו מנסה כלל להסביר את בריאת העולם פיזית, אלא הוא מתמקד במסר מוסרי. יש עוד משלים בתנ"ך וזה איננה פרשנות חדשנית במיוחד רק לנקודה זו.

אז מדוע התורה מתחילה לפני ששת אלפים שנה? כי מבחינת התורה זו היא תחילת ההיסטוריה. אתה בחרת נקודות תחילה של היסטוריה ממניעים וסממנים פיזיים. אתה בודק התפתחות פיזית. התורה בוחנת התפתחות רוחנית. יכול להיות שנקודת התחלה זו נבחרה כיוון שרק ממנה התחילו להאמין באל הנכון (אדם הראשון מתואר בתנ"ך כמדבר עם האל [נבואה] ומכאן נובע שהוא כמובן מאמין בו). אולי רק משם התחילו להאמין באל שאינו קשור כלל לשום דבר פיזי (אל מטאפיזי ולא שילוב של אדם עם לביאה [מערת שטאדל] וכדו'). לכן זוהי הנקודה הרוחנית המבחינה אותנו כבני אדם (כל פרט ופרט מאיתנו), ורק משם אנחנו מחשיבים את תחילת האנושות. מטרת התורה היא התעסקות בתיאוריות מוסריות ועל כן לא מעניין אותנו כלל מתי פיזית נוצר העולם או התפתח האדם פחות או יותר כפי שהוא פיזית כיום. לכן, מבחינת האמונה באל מטאפיזי, העולם שמעניין אותנו מתחיל לפני כששת אלפים שנה.

אין כאן סתירה בין האמונה הדתית לבין האמונות המדעיות כיום. יש פה שני ניתוחים מקבילים: התפתחות פיזית של האנושות מול התפתחות האמונה באל מטאפיזי (וגם התפתחות האמונה באל אחד). ההתפתחות הפיזית משאירה חותמים פיזיים המעידים עליה ואילו ההתפתחות הרוחנית משאירה תיאוריות דתיות המעידות על שאר רוח הקרוי נשמה.

בברכה ובהערכה,

גלעד ישראלי

סטודנט מן המניין בקורס

החלטות חד משמעיות בעולם של ספקות

"לא!!" שאג הרב אביגדור שילה. רמת הווליום הגבוהה של קריאתו זו לא הייתה שונה מהפעמים הרבות האחרות בהם הוא קרא כך. אך עדיין, קריאה זו נחרטה בזיכרוני.

היה זה לפני כ-6-7 שנים. הייתי בשיעור הלכה שהתקיים מדי בוקר בשעה 7:30 בחלק האחורי של בית המדרש בישיבת אור עציון. התלמידים שחציים מנומנמים ניסו להטות אוזן לשיעור ההלכה אותו העביר הרב. שיעור המתעסק בתחום הברכות. ואז באמצע השיעור, שאל הרב שאלה: "מה אתם עושים אם אתם מסתפקים אם צריך לברך עוד ברכה על האוכל או שהברכה הקודמת הספיקה?". מיד קפצו מספר תלמידים וענו: "ספק ברכות- להקל. על כן לא נברך" (זהו כלל הלכתי שאומר שכשיש ספק אז עדיף לא לברך כדי שלא להזכיר שם ה' לבטלה). או אז, גער בהם הרב ואמר: "לא!! תפתחו ספר ותבדקו! אין פה ספק בכלל!". מדוע אירוע זה נחרט בזיכרוני? כי זו אמירה שמאוד מייצגת את הרב שילה ואת דמותו, כפי שאני הכרתיו. הרב שילה איננו מעגל פינות ואיננו מוותר. הרב מתאפיין בתקיפות רבה, תקיפות ששומעים רק בסיפורים על הרב גורן זצ"ל. כך הדבר בצורת דיבורו וכך הדבר בנחרצות דעותיו. דעותיו אינם בהכרח תופסות גישות קיצוניות וניכר שהוא בעל תפיסת עולם מורכבת, אך את מסקנתו הוא מדגיש בגאון ולוחם למענה. הרב איננו איש של ספקות, אלא של החלטות חד משמעיות ותקיפות.

עתה אעבור לתיאור מעט טכני- הלכתי, שבהמשך יובן מה תיאור זה תורם למסר שאני רוצה להעביר: בשבת שלפני שבוע, קידשנו על היין כמדי שבת בשבתו. באמצע הסעודה הוצאנו יין מהארון והתלבטנו אם

צריך לברך עליו ברכת "הטוב והמטיב". ברכת "הטוב והמטיב" היא ברכה שמברכים אם שתית יין ואז אתה רוצה לשתות יין יותר טוב. אחי הגדול טען שלא צריך לברך כיוון שאם היין נמצא בבית, אז זה נחשב כאילו היין היה לפניו מלכתחילה ובמקרה כזה לא צריך לברך. אני טענתי שצריך לברך, כיוון שרק אם היין היה על השולחן כבר בעת הברכה על היין הראשון אז לא צריך לברך. בשאר המקרים בהם מביאים יין חדש שלא היה על השולחן- צריך לברך. מיד, כמצוות הרב שילה, הלכתי לברר זאת על המקום. פתחתי משנה ברורה. השולחן ערוך לא מזכיר כלל את הסייג מהברכה כשהיין לפניו מלכתחילה, כלומר: צריך לברך. הרמ"א טען שבמקרה בו היין על השולחן לפניו בעת הברכה על היין הראשון- לא צריך לברך (כמו שאני אמרתי). העליתי חיוך על פני. כנראה שצדקתי. אך לפני שפסקנו הלכה, קראתי את המשנה ברורה. המשנה ברורה הביא עוד מספר דעות שאומרות שצריך לברך. ואז המשנה ברורה הביא דעה של הלחם משנה שאם היין החדש נמצא בבית בעת הברכה על היין הראשון, זה נחשב כאילו היין החדש "לפניו" ממש ומונח על השולחן ולכן לא צריך לברך. ואז פסק המשנה ברורה: ספק ברכות להקל. יש מחלוקת בין הפוסקים, לכן יש פה ספק ולכן צריך להקל ולא לברך. אחי ניצח בדיון.

שבוע לאחר מכן, בעת קריאת התורה בשבת האחרונה, נזכרתי באירוע שבו התלבטנו על ברכת "הטוב והמטיב" ונזכרתי במקביל אליו גם באירוע שהיה בישיבה. ואז חשבתי: ומה אם נלך ע"פ ההיגיון של הרב שילה עוד צעד קדימה. הרי רוב הפוסקים חשבו שצריך לברך. דעת הלחם משנה הייתה נראית הרבה פחות סבירה (מדוע שנאמר שאם היין היה בבית אז זה נחשב כאילו זה לפניו?). הרי סביר היה הרבה יותר לפסוק שצריך לברך! המשנה ברורה ראה ספק קטן, ואמר שאם כך צריך ללכת ע"פ הכלל שאם יש ספק בברכות- אז מקלים. אבל האם על כל ספק קטן אנו צריכים ללכת לכלל זה ולהימנע מלברך?! דמותו של הרב שילה ונחרצותו עלו בדמיוני. הרי ההלכה ברורה מספיק כדי לפסוק לברך! למה לברוח?! למה להישאר בספק?! לא על כל ספק קטן נראה את עצמנו מסופקים, אלא נלך ע"פ מה שההיגיון אומר לנו ללכת! אם משהו נראה הגיוני- לך על זה! בכל הכוח! זו היא דמותו של הרב שילה, למרות ראיית עולם מורכבת עם שיקולים לכאן ולכאן, כשהתשובה ההגיונית נוטה לכיוון אחד צריך ללכת בתקיפות ולתמוך בה!

אין הדבר בא לידי ביטוי רק בברכות. ישנם עוד כללי הכרעות בספקות, כגון ספק דרבנן להקל וספק דאורייתא להחמיר. תמיד יש ספק קטן, הרי גם במקרה ברכת "הטוב והמטיב" נוכל להסתפק עד כמה קרוב היין ומתי צריך לברך. ואם יש חנות יין קרובה? או רכב שאפשר לנסוע איתו? [ביום חול כמובן] אולי זה מספיק קרוב שייחשב "לפניו"? בסופו של דבר כמעט ולא יימצא מצב בו נברך "הטוב והמטיב" וברור שלא זו הייתה כוונת הגמרא.

אנו צריכים לבדוק כל נושא לגופו ולהכריע ע"פ המקורות ההלכתיים ושכלנו ללא מורא. רק במקרים בהם יש ספק שאין אנו יודעים איזו דעה עדיפה, צריך ללכת אחר כללי הספקות. ככלל, העולם ההלכתי במאה האחרונה הכניס עצמו למעין "ענווה" מוגזמת. "ענווה" שאנו לא יודעים איך לנהוג ולכן כל הזמן נסתפק. נחשוש שמא נחטא, שמא נוציא שם ה' לבטלה ונברך לשווא. שמא נקל בהלכה ונחטיא את הרבים. לצערי, אנו רואים יותר ויותר מקרים בהם רבנים עומדים מול מגוון רחב של פוסקים המקלים עם מיעוט מחמירים ואף שדעת המחמירים פחות הגיונית (לדוגמא: פחות מסתדרת עם לשון הגמרא)- הם מחמירים, כי הרי גם המחמירים הקודמים היו חכמים ולכן יש ספק שחס וחלילה נטעה ונחטא.

הדבר גם נכון בכלל בכל החלטה בחיים. עולמנו מלא בספקות, אך אנו צריכים להכריע אותם. תמיד צריך להישאר בפרופורציות. אנשים רבים מאבדים פרופורציות כשמופיע לפניהם ספק קטן. ספק כזה שמוציא אותם מאיזון לגמרי. ניתן לראות זאת בעיקר בהחלטות גורליות. שתי דוגמאות: אדם שכל חייו היה בטוח באמונתו ביהדות ובאל, פוגש קושיה שאיננו מצליח לענות עליה. ישנם אנשים שיזכרו את כל הסיבות מדוע הם מאמינים ביהדות ובאל ויראו שאמנם יש ספק, אך רב הוודאי על הספק. האור גובר על החושך. אבל ישנם אנשים שכל הזמן יחשבו על הספק עד שידמו בדעתם שללא תשובה לספק זה אין הם יכולים להמשיך באמונתם. הם חייבים לדעת הכל בוודאות, ללא שום ספק. ואז הם בוחרים בדרך הכי פחות הגיונית אפילו כנגד דעותיהם שלהם וההוכחות שהם האמינו בהם עד כה. זה לא שכל ההוכחות והסתירות כנגד אתאיזם אצלם נהרסו, אלא שהם כבר לא רואים אותם ורק מתרכזים בספק האחד ההוא. דוגמא נוספת היא אדם המפחד להתחייב ולהתחתן עקב ספקות קטנים. הוא אמנם אוהב את ארוסתו והכל מצביע לטובת נישואים, אך ישנו ספק קטן ואז הוא חוטף "רגליים קרות" (או שלא במודע או שהוא חושב שהוא צריך להיות בטוח ב-100%).

רק במקרי ספקות בהם כלל לא נדע איך להכריע נשתמש בכללים המתאימים לספק (מעין כלל שאומר: עדיף לטעות כך ולא הפוך). אך לפני שאנו מגיעים למסקנה שכזאת: נבחן את השיקולים השונים בעיניים פקוחות ובראש פתוח, כל ספק וכל וודאי, ואז נכריע. וכשנכריע, שום אדם לא יערער את ביטחוננו. שום אדם לא יסיט אותנו. נאבק על דעתנו עד טיפת הדם האחרונה. זהו עולם של ספקות, אבל גם של הכרעות חד משמעיות.

פרידה חלקית

שלום לקוראי הבלוג קוהלת2!

עקב תחילת לימודיי באוניברסיטה העברית (משפטים), אהיה שרוי בעומס מסוים.

לכן החלטתי שלא אמשיך לכתוב בבלוג באופן קבוע, פעם בשבוע.

אם זאת, כנראה שאמשיך ואכתוב משהו מדי פעם בבלוג זה.

לכן כדאי לשלוח אלי מייל לכתובת israeligilad@gmail.com ולבקש להיכנס לרשימת הקוראים הקבועים.

הודעה על דבר פוסט חדש תגיע למייל של כל חברי הבלוג "קוהלת2", כשאכתוב פוסט חדש.

כך תוכלו לקבל עדכון ולקרוא את הפוסט החדש בלי לבדוק כל שבוע אם עלה משהו חדש..

נמשיך ונתראה...

גלעד

33- הפחד מהכישלון

מי מאיתנו לא נתקל אף פעם בפחד מכישלונות? אנחנו עומדים בפני פרויקט רציני וגדול, הזדמנות של ממש, אך החשש שניכשל גורם לנו לסגת מהרעיון ולא לנסות. פעמים רבות הכישלון באמת יכול להוריד את מצבנו מתחת למה שהיינו לפני הניסיון שלנו. אך פעמים רבות הכישלון לא יוריד אותנו למטה, אלא הדבר שמפחיד אותנו הוא עצם הכישלון. אין לנו מה להפסיד עם ננסה, אדרבא יש לנו רק מה להרוויח, אך אנו מפחדים להיכשל.

גם בפעמים שהפחד מהכישלון באמת מוצדק והכישלון עלול להוריד אותנו ממצבנו הנוכחי ויש לנו מה להפסיד, אנו צריכים לא לפחד אלא להיות זהירים. לפעמים הזהירות תוביל אותנו למסקנה שהסיכון יותר מדי גדול והנזק שעלול להיגרם הוא עצום לעומת רווח מינורי יחסית במקרה של הצלחה, אך אנו צריכים להגיע למסקנה זו מתוך מחשבה וזהירות ולא מתוך פחד. פעמים רבות, ברגע שננטרל את הפחד נראה שהסיכון אינו כה גדול ומאיים כמו שחשבנו והרווח במקרה שנצליח גדול עשרות מונים.

אך הפחד הוא משתק. הוא גורם לנו להירתע ולברוח. הוא גורם לנו לפספס את ההזדמנויות הכי גדולות של החיים.

אל תוך העולם הדתי ובדגש על העולם החרדי, נכנס גם הפחד מכישלון החטא. אנשים שרוצים להשתלב בתוך ארגון או חברה מסוימת ולהשפיע שם מעצמם נרתעים מכך עקב חששם להיגרר למוסכמות ולבעיות ההתנהגותיות והתורניות שבאותה חברה, בצורה בלתי מבוקרת (בהנחה שהם מבינים שכן יש מה ללמוד מכל חברה, בצורה מבוקרת). בתחומים מסוימים הפחד הזה משתק קהילות וחברות שלמות.

תמיד פחד זה יוצדק בהסברים מנומקים מדוע בטוח תיכשל בחטאים ותיפול במידה ותסתכן ותלך לשם, אך בסופו של דבר, זה מונע מפחד. מדוע אני חושב שזה פחד ולא זהירות? בגלל שלהיכשל בחטא נחשב בעיניהם כדבר שלא יעשה. אך ההפך הוא הנכון.

"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קוהלת ז', כ'). כולנו חוטאים לפעמים. אין זה בסדר לחטוא וצריך להימנע מזה כמה שאפשר, אך גם אין לפחד מזה יותר מדי. הפחד מהחטא שנוצר בחברה הדתית שיתק חלקים רבים בחברה בתחומים רבים. כתוצאה מכך הרבה מהדברים שהיו יכולים להיעשות ולקדם את המדינה ואת העולם לא נעשו. כמו בכישלון רגיל, כך גם בכישלון החטא אנו צריכים להיזהר, אך לא לפחד. לקחת סיכונים מחושבים, אך גם לקחת סיכונים כשצריך. לא לחטוא בכוונה, אך לקחת סיכונים מחושבים שאנו עלולים להיכשל.

החברה החרדית וחלקים נרחבים מהחברה הדתית לאומית פיתחו והעצימו את מושג יראת השמיים יתר על המידה, כשאת אהבת ה' הם השאירו מאחור. הדבר גרם לכך שאנשים ראו את הבעיות שיכולות להיווצר עקב לקיחת הסיכון שבמהלכים חיוביים, יותר מאשר את התוצאות החיוביות עצמם. הדגשת חומרת החטא גרמה לפחד מנטילת סיכונים ושיתוק מהלכים והתקדמות חיובית הן בחיי הפרט והן ברמה הלאומית.

צריכים אנו לעורר את חיי הכוסף לחיים טובים ומלאים בעשייה חיובית. לעודד אנשים לקום ולפעול ולשאוף למקסימום, הן בתרומה שלהם לסובב אותם והן בחייהם האישיים. לעורר כוסף לחיי קדושה, על פני סלידה מחיי טומאה. להעביר מסר שאם כל זה שאנו נמנעים מלחטוא, אנו חוטאים לפעמים ואין לנו מה להילחץ מזה למרות החומרה שבחטא, אלא אנו צריכים להתקדם ולהשפיע טוב בעולם. נכון שבטוח ניפול לפעמים, אך מכל נפילה נקום ונהיה עוד יותר חזקים ויותר חכמים מאשר לפני הנפילה.

והעיקר, לא לפחד כלל!

32- "יראת שמיים" ודוגריות

יו"כ. היום הקדוש ביותר בשנה. כולם עומדים בתפילה בחרדת קודש. משהו מציק לי בעין, זז מהר לימיני. אה כן, זה הבחור שלידי שמתנדנד במהירות. קדימה- אחורה. קדימה- אחורה. עיניים עצומות. כל כולו שקוע בתפילה. אנחנו מתקרבים לתפילת מוסף. הנה הגיע שעתו הגדולה של חזן המוסף. "הנני העני ממעש נרעש ונפחד..." קולו של החזן רועד. הוא ממשיך בתפילתו אט אט. קולו משתנק כשהוא מגיע למילים "ונא אל תפשיעם בחטאותי...". הוא נעצר. בוכה.

אני מביט בתקרה. בוהה. מסתכל מידי פעם בשעון. טוב, בכי. הבנו. והלאה... מתי הוא מסיים? שוב, באיזו שעה מסתיים הצום? באמת שניסיתי לא לחשוב על מתי מסיימים. ניסיתי להתרכז בתפילה, להתכוון. שנה שעברה התנדנדתי כל כך מהר כמו הבחור שלידי וניסיתי להיות צדיק יותר. להתכוון יותר. אבל אין יותר. אין יותר ניסיונות. אין יותר פוזות. מה לעשות, זה פשוט לא אני.

ואם הייתי במקום החזן הייתי בוכה? כנראה שלא. לא מרגיש צורך לבכות. פשוט לא מרגיש כלום. חסר תחושה. האם חטאות החזן יותר מחטאותי? כנראה שלא. בטח חטאתי יותר ממנו. אבל הוא בוכה ואני לא! ואיפה יראת השמיים שלי! והבחור שלידי, צדיק שכמותו, מתפלל כה בכוונה ומה יהיה איתי?!

שנה שעברה התנדנדתי כמוהו. אפילו הזלתי דמעות מזויפות. הכל היה בלוף. בלוף אחד גדול! בטח גם הוא מבלף. עאלק צדיק, גם כן. והחזן? הוא באמת בוכה? אולי הוא מנסה בכוח לבכות? אולי זה לא בא לו בטבעיות והוא סתם משחק אותה? דווקא נשמע אמין... ואולי לא?

מה לעשות, אני לא צדיק. גם לא בסדר. אתם יודעים מה, אפילו קצת רשע.

אבל אתה יודע מה? מעכשיו אני דוגרי.

נכון, אני לא צדיק. אני גם לא מנסה לעשות פוזות של צדיק. נכון ששגיתי, טעיתי ואפילו חטאתי ואני מצטער על מה שעשיתי ולא רוצה לעשות אותם שוב. אבל וואלק לא יורדת לי דמעה כשאני חושב על זה. אני לא כל כך מרגיש "נרעש ונפחד" כשאני בא אליך. אבל אני אוהב אותך ורוצה בטובתך. אתה עוזר לי ונותן לי כוחות להמשיך ולעשות טוב. אתה תמיד נמצא איתי, גם כשאני לא בסדר ותומך בי. אני יודע שאני פשפש קטן לעומתך, אבל עדיין לא מרגיש שאני כל כך מפחד ממך. כי אני יודע שכמו שאני אוהב אותך אתה אוהב אותי הרבה יותר. אני מרגיש קרוב אליך ויכול לדבר איתך מתי שבא לי. אתה תמיד שם. תמיד מקשיב וקרוב. אני יודע שאתה גם רוצה בקירבתי.

אז אם אתה אוהב אותי ואני אוהב אותך, אז בוא נלך אחד לקראת השני. בוא תעזור לי ברצונות הטובים שלי. עזור לי להצליח בחיים ועזור לי להתקרב אליך, כי אני רוצה בקרבתך. עזור לי לבוא לקראתך ולתקן את שגיאותי ולכפר על חטאותי. עזור לי להשתפר כי אני ממש רוצה. נכון שאני לא בוכה ולא יורדת לי דמעה כשאני חושב על הדברים הרעים שעשיתי, אבל אני דוגרי איתך.

אני לא מבטיח כלום, אבל אשתדל להשתפר ואעבוד על עצמי. וגם אתה תעזור לי.

בשיא הדוגריות,

גלעד

31- מה בין כסה לעשור?

לעילוי נשמת אליסף חיים שנהרג היום בתאונת דרכים

קודם נבאר מה הם "כסה" ו"עשור". כסה הוא הזמן בו הירח "מתכסה" לגמרי ונעלם, בראש חודש. עשור הוא היום העשירי בחודש. בין כסה לעשור זה בין ראש השנה שבתחילת החודש לבין יום כיפור שביום העשירי לחודש תשרי.

הבדל רב יש בתוכן התפילות שבין ראש השנה ליום כיפור. יום כיפור אינו הזדמנות נוספת למפספסים את ראש השנה, אלא יום שונה בתכלית. בראש השנה אנו מתפללים על מלכות ושלטון ה' בעולם. מסירים אנו את תשומת הלב מכך שאנו נידונים ומבטלים את עצמנו למטרה הנעלה של המלכת ה' וקידוש שם שמיים בעולם. ביום כיפור אנו מבקשים סליחה ומחילה על מעשינו הרעים. ביום כיפור אנו מתמקדים בפרט הקטן ומתחננים על נפשנו.

בראש השנה אנו מתפעלים מגדולתו העצומה של האל ועליונותו על כל העולם שברא. ביום כיפור אנו מתעסקים בעצמנו ובשפלות חטאינו. באפסותנו וקטנותנו לעומת גדולת הקב"ה.

אך אפשר גם להסתכל על כך בזווית קצת אחרת. עם כל שפלות חטאינו ואפסותנו, אנו לא מתחננים על עצמנו בראש השנה, אנו לא דואגים לכך אלא דואגים להמלכת ה' בעולם. יש לנו תפקיד חשוב ואנו נצרכים לצורך המלכתו בעולם.

יתרה מכך, כשאנו מתפללים ומבקשים על מלכות ה' בעולם אנו מבקשים על חיזוק הקשר שבין האל אלינו. אנו מדגישים את הדומה בינינו לבין האל, את הדבר שבאמצעותו אנו מקושרים אליו. הדבר העיקרי בנו, צלם הא-לוקים שהאל טבע בנו.

בראש השנה בה אנו מדברים על גדולת ה' אנו יכולים לראות דרך כך את הגדולה שהאל טבע בנו. אנו יכולים להעריך את היכולות שבנו ואת גדולתנו דרך המקור לגדולתנו- האל.

אי אפשר לבוא לתפילות של יום כיפור בלי הפנמה של המסר של ראש השנה. ביום כיפור אנו מתמקדים בעוונותינו וחטאינו, אך יחד עם זאת צריכים אנו לזכור שזה לא אנחנו באמת. במהותנו אנו אנשים טובים, אנשים שיש בהם צלם א-לוקים. החטאים הללו לא קשורים לחלק המהותי שלנו אלא חיצוניים לנו ונובעים ממעידות וסטיות ממי שאנחנו באמת. רק כשנכיר בגדולתנו ובטוב ליבנו, רק אז נוכל לבוא ולטפל במעידות שלנו מתוך חוסן נפשי והערכה עצמית טובה.

30- מקורות ומקוריות

החלטתי לנצל את התקופה האחרונה שלי בישיבה גם ללימוד לקראת התואר במשפטים שאלמד בעברית. בררתי וקראתי אודות יחס ההלכה היהודית למשפט בישראל. האם חוקי מדינת ישראל מחייבים הלכתית את אזרחי המדינה? האם אדם שזוכה בממון בבית משפט וגובה אותו מהאדם השני הוא גזלן? או שמא לקח את הכסף המגיע לו בצדק וביושר?

*ישנם הרבה דרכים לתמיכת המשפט בישראל ע"י ההלכה היהודית. בגמרא מובאים כל מיני סוגי מקרים בהם קובעים תקנות המחייבים הלכתית את כולם, למרות שאינם מעוגנים בהלכה ואף לפעמים סותרים אותה. מלך יכול לתקן תקנות כראות עיניו, הסכמות של קהילה מחייבות את החברים הגרים בה, מנהגים הנהוגים בקהילה מהווים פעמים רבות מקור לפסיקה הלכתית למרות שאין מקורם מההלכה היהודית. הגמרא מבינה שלשם תקינות מהלך החיים ותקינות החברה, צריכים לפעמים לחוקק חוקים המתאימים לאותה התקופה ויוצרים סדר חברתי תקין. ניתן לראות את חז"ל עושים זאת פעמים רבות.

אך כל אותם דרכי חקיקה מסויגים בתנאי חשוב ביותר. כל אלה הם בתנאי שחקיקה מיוחדת זו באה מתוך הכרה בעולם ההלכה היהודית. מקור הסמכות לחוקק חוקים ולחרוג מדיני תורה היא התורה עצמה. אם השלטון מכיר במקור הסמכות שלו- הקדוש ברוך הוא, אזי ה' נותן לו הרשאה לחרוג לעיתים מתורתו על מנת ליצור עולם מסודר ומתוקן יותר וליצור תקנות המתאימות לתקופה.

כשהשלטון מכיר במקור סמכותו לשלוט, במי שהעולם שלו, אז השלטון אכן רשאי לשלוט והאל מעביר את העולם לרשותו. כמו בפרי, שלפני שהאדם מברך הפרי הוא של האל ("לה' הארץ ומלואה") ואם הוא אכל בלי ברכה אז הוא מעל ברכוש של ה'. אבל כשהאדם מברך, הפרי נעשה שלו ("והארץ נתן לבני אדם")**. האדם צריך להכיר במי שהכל שלו וכשהוא מכיר בכך, הוא מקבל את הרשות לידו לעשות בחפץ כרצונו.

לאור הכרה זו אנו מבינים את החשיבות בתורת ה' ואת האמת שבתורה והדבקות בה. עקרונות התורה אינם משתנים, אך הפרקטיקה והתאמת העקרונות למציאות העכשווית נתונה ליצירתיות האדם וליוזמתו. כך הדבר בשלטון בישראל וכך גם הדבר אצל האדם הפרטי.

בייחוד בזמן שכזה, זמן גאולה, אנו נדרשים לתעוזה וליוזמה גדולה ועצומה. אנו נדרשים לפעול ולעשות ולפרוץ גבולות עשייה חדשים. כל זאת מתוך הכרה באל הנותן לנו את הכוחות והסמכות לפעול וליצור פה בארצנו.

"ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו"- אכן אנו בכוחנו פועלים ועושים חיל, אך יחד עם זאת אנו זוכרים שהכל מאת ה' ומטרתנו בעשייתנו היא יצירת עולם מתוקן וטוב יותר בדרכי ה'.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­*מבוסס על המאמר "החקיקה במדינת ישראל בראי ההלכה: יצירתיות אנושית וגבולותיה" של הרב מיכאל בריס, ראש מכון "משפטי ארץ". מתוך הספר "משפטי ארץ. דין, דיין ודיון".

**ע"פ תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף ל"ה, עמוד א'.