קוהלת2

סתירות לכאורה בין מדע לאמונה דתית ויישובן

2011-11-23T15:54:00.004+02:00

בקורס שאני לומד עכשיו, "מבוא להיסטוריה עולמית", נתקלתי במרצה שדיבר בגנות אמונות דתיות בכלל והאמונה היהודית בפרט. אקדים מעט מדבריו על מנת שיובן תוכן תגובתי במלואו: הוא דיבר על כך שהעולם קיים כבר הרבה מאוד זמן ועל קביעת הזמן שבו התחילה ההיסטוריה כפי שראוי להגדירה (המעבר מתהליך אבולוציוני לתהליך תרבותי- היסטורי) וכמובן התנגד לתחום הזמן המובע בתורה. הוא גם דיבר על כך שלא יכולה להיווצר נשמה בהליך אבולוציוני כזה קצר (שכן באמונה הדתית הנשמה מיוחדת לאדם ולא רק לבע"ח). הוא גם הראה שמין האדם התחיל לחשוב על דברים שלא קיימים במציאות כבר לפני 40,000 שנה ואחת הראיות לכך היא פסל של אדם עם ראש של לביאה המתוארך לאותה תקופה.

שלחתי אליו מייל בזו הלשון:

לכבוד ד"ר יובל הררי שלום רב,

צר לי להלאות אותך בדבריי, אך אני מרגיש צורך להגיב על דבריך במהלך הקורס הנוגעים לאמונות דתיות בכלל ולאמונה הדתית היהודית בפרט.

מהקורס עולה כי אינך מסכים עם מספר נקודות יסוד באמונות דתיות רבות, וביניהם עם היהדות. אינך מאמין שיש נשמה עקב טענה שלא יכולה להתפתח נשמה בתהליך אבולוציוני כזה קצר. כמובן הערכת כמות הזמן שבו קיים העולם/ האנושות על פניהם לא מותאמים לטענות התנ"ך. על דברים אלו רציתי לענות:

נשמה אינה משהו פיזי. באמת אין הגיון שייווצר משהו פיזי שנקרא נשמה בהליך האבולוציה כזה קצר.

מהי נשמה? דבר שאינו פיזי, כלומר: רוחני. מה הכוונה? האדם נפרד מבעלי החיים האחרים בכך שהוא יכול לדמיין דברים מטאפיזיים. על זאת גם אתה מסכים. היכולת לדמיין דברים מטאפיזיים לא נובעת רק משכלול לשוני פיזי אלא בשאר רוח שנוסף אל האדם. שאר רוח זה, הנשמה, היא הדבר המטאפיזי המאפשר את היכולת להאמין בדבר מטאפיזי. זה לא משהו פיזי, ולכן גם אינך מסכים עם זה כי כל התעסקותך היא בהתפתחות פיזית של האנושות. אפרט נקודה זו ואסביר לפיה גם את תחילת האנושות ע"פ האמונה הדתית היהודית.

הרמב"ם סובר שאדם וחווה הולידו הרבה יותר אנשים מלבד אלו שכתובים בתנ"ך, אך הוא מתאר אותם כ"שדים ורוחות". במילים אחרות: הם לא מעניינים אותנו כבני אדם כיוון שהם עדיין לא היו מפותחים דיים רוחנית כדי להיחשב בני אדם. הם לא היו מסוגלים לתפוס אמונה באל מטאפיזי.

בריאת העולם- ע"פ התורה העולם נברא לפני כמעט ששת אלפים שנה. האם זה סותר את תורת האבולוציה או תארוך זמן העולם? לא. מאוד מקובל במסורת היהודית (לא יודע איך זה בדתות אחרות) לראות את פרשת בראשית וסיפור בריאת העולם (ואף סיפור גן העדן) כמשל ולא כתיאור היסטורי. ע"פ האמונה היהודית, התורה איננה באה לספר סיפור היסטורי אך יחד עם זאת- היא לא משקרת וכל טענה היסטורית הכתובה בה היא אמת. במובן זה, תחילת התנ"ך הוא חריג בכך שהוא כתוב כמשל. סיפור בריאת העולם אינו מנסה כלל להסביר את בריאת העולם פיזית, אלא הוא מתמקד במסר מוסרי. יש עוד משלים בתנ"ך וזה איננה פרשנות חדשנית במיוחד רק לנקודה זו.

אז מדוע התורה מתחילה לפני ששת אלפים שנה? כי מבחינת התורה זו היא תחילת ההיסטוריה. אתה בחרת נקודות תחילה של היסטוריה ממניעים וסממנים פיזיים. אתה בודק התפתחות פיזית. התורה בוחנת התפתחות רוחנית. יכול להיות שנקודת התחלה זו נבחרה כיוון שרק ממנה התחילו להאמין באל הנכון (אדם הראשון מתואר בתנ"ך כמדבר עם האל [נבואה] ומכאן נובע שהוא כמובן מאמין בו). אולי רק משם התחילו להאמין באל שאינו קשור כלל לשום דבר פיזי (אל מטאפיזי ולא שילוב של אדם עם לביאה [מערת שטאדל] וכדו'). לכן זוהי הנקודה הרוחנית המבחינה אותנו כבני אדם (כל פרט ופרט מאיתנו), ורק משם אנחנו מחשיבים את תחילת האנושות. מטרת התורה היא התעסקות בתיאוריות מוסריות ועל כן לא מעניין אותנו כלל מתי פיזית נוצר העולם או התפתח האדם פחות או יותר כפי שהוא פיזית כיום. לכן, מבחינת האמונה באל מטאפיזי, העולם שמעניין אותנו מתחיל לפני כששת אלפים שנה.

אין כאן סתירה בין האמונה הדתית לבין האמונות המדעיות כיום. יש פה שני ניתוחים מקבילים: התפתחות פיזית של האנושות מול התפתחות האמונה באל מטאפיזי (וגם התפתחות האמונה באל אחד). ההתפתחות הפיזית משאירה חותמים פיזיים המעידים עליה ואילו ההתפתחות הרוחנית משאירה תיאוריות דתיות המעידות על שאר רוח הקרוי נשמה.

בברכה ובהערכה,

גלעד ישראלי

סטודנט מן המניין בקורס

החלטות חד משמעיות בעולם של ספקות

2010-12-18T22:45:00.004+02:00

"לא!!" שאג הרב אביגדור שילה. רמת הווליום הגבוהה של קריאתו זו לא הייתה שונה מהפעמים הרבות האחרות בהם הוא קרא כך. אך עדיין, קריאה זו נחרטה בזיכרוני.

היה זה לפני כ-6-7 שנים. הייתי בשיעור הלכה שהתקיים מדי בוקר בשעה 7:30 בחלק האחורי של בית המדרש בישיבת אור עציון. התלמידים שחציים מנומנמים ניסו להטות אוזן לשיעור ההלכה אותו העביר הרב. שיעור המתעסק בתחום הברכות. ואז באמצע השיעור, שאל הרב שאלה: "מה אתם עושים אם אתם מסתפקים אם צריך לברך עוד ברכה על האוכל או שהברכה הקודמת הספיקה?". מיד קפצו מספר תלמידים וענו: "ספק ברכות- להקל. על כן לא נברך" (זהו כלל הלכתי שאומר שכשיש ספק אז עדיף לא לברך כדי שלא להזכיר שם ה' לבטלה). או אז, גער בהם הרב ואמר: "לא!! תפתחו ספר ותבדקו! אין פה ספק בכלל!". מדוע אירוע זה נחרט בזיכרוני? כי זו אמירה שמאוד מייצגת את הרב שילה ואת דמותו, כפי שאני הכרתיו. הרב שילה איננו מעגל פינות ואיננו מוותר. הרב מתאפיין בתקיפות רבה, תקיפות ששומעים רק בסיפורים על הרב גורן זצ"ל. כך הדבר בצורת דיבורו וכך הדבר בנחרצות דעותיו. דעותיו אינם בהכרח תופסות גישות קיצוניות וניכר שהוא בעל תפיסת עולם מורכבת, אך את מסקנתו הוא מדגיש בגאון ולוחם למענה. הרב איננו איש של ספקות, אלא של החלטות חד משמעיות ותקיפות.

עתה אעבור לתיאור מעט טכני- הלכתי, שבהמשך יובן מה תיאור זה תורם למסר שאני רוצה להעביר: בשבת שלפני שבוע, קידשנו על היין כמדי שבת בשבתו. באמצע הסעודה הוצאנו יין מהארון והתלבטנו אם

צריך לברך עליו ברכת "הטוב והמטיב". ברכת "הטוב והמטיב" היא ברכה שמברכים אם שתית יין ואז אתה רוצה לשתות יין יותר טוב. אחי הגדול טען שלא צריך לברך כיוון שאם היין נמצא בבית, אז זה נחשב כאילו היין היה לפניו מלכתחילה ובמקרה כזה לא צריך לברך. אני טענתי שצריך לברך, כיוון שרק אם היין היה על השולחן כבר בעת הברכה על היין הראשון אז לא צריך לברך. בשאר המקרים בהם מביאים יין חדש שלא היה על השולחן- צריך לברך. מיד, כמצוות הרב שילה, הלכתי לברר זאת על המקום. פתחתי משנה ברורה. השולחן ערוך לא מזכיר כלל את הסייג מהברכה כשהיין לפניו מלכתחילה, כלומר: צריך לברך. הרמ"א טען שבמקרה בו היין על השולחן לפניו בעת הברכה על היין הראשון- לא צריך לברך (כמו שאני אמרתי). העליתי חיוך על פני. כנראה שצדקתי. אך לפני שפסקנו הלכה, קראתי את המשנה ברורה. המשנה ברורה הביא עוד מספר דעות שאומרות שצריך לברך. ואז המשנה ברורה הביא דעה של הלחם משנה שאם היין החדש נמצא בבית בעת הברכה על היין הראשון, זה נחשב כאילו היין החדש "לפניו" ממש ומונח על השולחן ולכן לא צריך לברך. ואז פסק המשנה ברורה: ספק ברכות להקל. יש מחלוקת בין הפוסקים, לכן יש פה ספק ולכן צריך להקל ולא לברך. אחי ניצח בדיון.

שבוע לאחר מכן, בעת קריאת התורה בשבת האחרונה, נזכרתי באירוע שבו התלבטנו על ברכת "הטוב והמטיב" ונזכרתי במקביל אליו גם באירוע שהיה בישיבה. ואז חשבתי: ומה אם נלך ע"פ ההיגיון של הרב שילה עוד צעד קדימה. הרי רוב הפוסקים חשבו שצריך לברך. דעת הלחם משנה הייתה נראית הרבה פחות סבירה (מדוע שנאמר שאם היין היה בבית אז זה נחשב כאילו זה לפניו?). הרי סביר היה הרבה יותר לפסוק שצריך לברך! המשנה ברורה ראה ספק קטן, ואמר שאם כך צריך ללכת ע"פ הכלל שאם יש ספק בברכות- אז מקלים. אבל האם על כל ספק קטן אנו צריכים ללכת לכלל זה ולהימנע מלברך?! דמותו של הרב שילה ונחרצותו עלו בדמיוני. הרי ההלכה ברורה מספיק כדי לפסוק לברך! למה לברוח?! למה להישאר בספק?! לא על כל ספק קטן נראה את עצמנו מסופקים, אלא נלך ע"פ מה שההיגיון אומר לנו ללכת! אם משהו נראה הגיוני- לך על זה! בכל הכוח! זו היא דמותו של הרב שילה, למרות ראיית עולם מורכבת עם שיקולים לכאן ולכאן, כשהתשובה ההגיונית נוטה לכיוון אחד צריך ללכת בתקיפות ולתמוך בה!

אין הדבר בא לידי ביטוי רק בברכות. ישנם עוד כללי הכרעות בספקות, כגון ספק דרבנן להקל וספק דאורייתא להחמיר. תמיד יש ספק קטן, הרי גם במקרה ברכת "הטוב והמטיב" נוכל להסתפק עד כמה קרוב היין ומתי צריך לברך. ואם יש חנות יין קרובה? או רכב שאפשר לנסוע איתו? [ביום חול כמובן] אולי זה מספיק קרוב שייחשב "לפניו"? בסופו של דבר כמעט ולא יימצא מצב בו נברך "הטוב והמטיב" וברור שלא זו הייתה כוונת הגמרא.

אנו צריכים לבדוק כל נושא לגופו ולהכריע ע"פ המקורות ההלכתיים ושכלנו ללא מורא. רק במקרים בהם יש ספק שאין אנו יודעים איזו דעה עדיפה, צריך ללכת אחר כללי הספקות. ככלל, העולם ההלכתי במאה האחרונה הכניס עצמו למעין "ענווה" מוגזמת. "ענווה" שאנו לא יודעים איך לנהוג ולכן כל הזמן נסתפק. נחשוש שמא נחטא, שמא נוציא שם ה' לבטלה ונברך לשווא. שמא נקל בהלכה ונחטיא את הרבים. לצערי, אנו רואים יותר ויותר מקרים בהם רבנים עומדים מול מגוון רחב של פוסקים המקלים עם מיעוט מחמירים ואף שדעת המחמירים פחות הגיונית (לדוגמא: פחות מסתדרת עם לשון הגמרא)- הם מחמירים, כי הרי גם המחמירים הקודמים היו חכמים ולכן יש ספק שחס וחלילה נטעה ונחטא.

הדבר גם נכון בכלל בכל החלטה בחיים. עולמנו מלא בספקות, אך אנו צריכים להכריע אותם. תמיד צריך להישאר בפרופורציות. אנשים רבים מאבדים פרופורציות כשמופיע לפניהם ספק קטן. ספק כזה שמוציא אותם מאיזון לגמרי. ניתן לראות זאת בעיקר בהחלטות גורליות. שתי דוגמאות: אדם שכל חייו היה בטוח באמונתו ביהדות ובאל, פוגש קושיה שאיננו מצליח לענות עליה. ישנם אנשים שיזכרו את כל הסיבות מדוע הם מאמינים ביהדות ובאל ויראו שאמנם יש ספק, אך רב הוודאי על הספק. האור גובר על החושך. אבל ישנם אנשים שכל הזמן יחשבו על הספק עד שידמו בדעתם שללא תשובה לספק זה אין הם יכולים להמשיך באמונתם. הם חייבים לדעת הכל בוודאות, ללא שום ספק. ואז הם בוחרים בדרך הכי פחות הגיונית אפילו כנגד דעותיהם שלהם וההוכחות שהם האמינו בהם עד כה. זה לא שכל ההוכחות והסתירות כנגד אתאיזם אצלם נהרסו, אלא שהם כבר לא רואים אותם ורק מתרכזים בספק האחד ההוא. דוגמא נוספת היא אדם המפחד להתחייב ולהתחתן עקב ספקות קטנים. הוא אמנם אוהב את ארוסתו והכל מצביע לטובת נישואים, אך ישנו ספק קטן ואז הוא חוטף "רגליים קרות" (או שלא במודע או שהוא חושב שהוא צריך להיות בטוח ב-100%).

רק במקרי ספקות בהם כלל לא נדע איך להכריע נשתמש בכללים המתאימים לספק (מעין כלל שאומר: עדיף לטעות כך ולא הפוך). אך לפני שאנו מגיעים למסקנה שכזאת: נבחן את השיקולים השונים בעיניים פקוחות ובראש פתוח, כל ספק וכל וודאי, ואז נכריע. וכשנכריע, שום אדם לא יערער את ביטחוננו. שום אדם לא יסיט אותנו. נאבק על דעתנו עד טיפת הדם האחרונה. זהו עולם של ספקות, אבל גם של הכרעות חד משמעיות.

פרידה חלקית

2009-10-17T18:38:00.002+02:00

שלום לקוראי הבלוג קוהלת2!

עקב תחילת לימודיי באוניברסיטה העברית (משפטים), אהיה שרוי בעומס מסוים.

לכן החלטתי שלא אמשיך לכתוב בבלוג באופן קבוע, פעם בשבוע.

אם זאת, כנראה שאמשיך ואכתוב משהו מדי פעם בבלוג זה.

לכן כדאי לשלוח אלי מייל לכתובת israeligilad@gmail.com ולבקש להיכנס לרשימת הקוראים הקבועים.

הודעה על דבר פוסט חדש תגיע למייל של כל חברי הבלוג "קוהלת2", כשאכתוב פוסט חדש.

כך תוכלו לקבל עדכון ולקרוא את הפוסט החדש בלי לבדוק כל שבוע אם עלה משהו חדש..

נמשיך ונתראה...

גלעד

33- הפחד מהכישלון

2009-10-04T16:02:00.004+02:00

מי מאיתנו לא נתקל אף פעם בפחד מכישלונות? אנחנו עומדים בפני פרויקט רציני וגדול, הזדמנות של ממש, אך החשש שניכשל גורם לנו לסגת מהרעיון ולא לנסות. פעמים רבות הכישלון באמת יכול להוריד את מצבנו מתחת למה שהיינו לפני הניסיון שלנו. אך פעמים רבות הכישלון לא יוריד אותנו למטה, אלא הדבר שמפחיד אותנו הוא עצם הכישלון. אין לנו מה להפסיד עם ננסה, אדרבא יש לנו רק מה להרוויח, אך אנו מפחדים להיכשל.

גם בפעמים שהפחד מהכישלון באמת מוצדק והכישלון עלול להוריד אותנו ממצבנו הנוכחי ויש לנו מה להפסיד, אנו צריכים לא לפחד אלא להיות זהירים. לפעמים הזהירות תוביל אותנו למסקנה שהסיכון יותר מדי גדול והנזק שעלול להיגרם הוא עצום לעומת רווח מינורי יחסית במקרה של הצלחה, אך אנו צריכים להגיע למסקנה זו מתוך מחשבה וזהירות ולא מתוך פחד. פעמים רבות, ברגע שננטרל את הפחד נראה שהסיכון אינו כה גדול ומאיים כמו שחשבנו והרווח במקרה שנצליח גדול עשרות מונים.

אך הפחד הוא משתק. הוא גורם לנו להירתע ולברוח. הוא גורם לנו לפספס את ההזדמנויות הכי גדולות של החיים.

אל תוך העולם הדתי ובדגש על העולם החרדי, נכנס גם הפחד מכישלון החטא. אנשים שרוצים להשתלב בתוך ארגון או חברה מסוימת ולהשפיע שם מעצמם נרתעים מכך עקב חששם להיגרר למוסכמות ולבעיות ההתנהגותיות והתורניות שבאותה חברה, בצורה בלתי מבוקרת (בהנחה שהם מבינים שכן יש מה ללמוד מכל חברה, בצורה מבוקרת). בתחומים מסוימים הפחד הזה משתק קהילות וחברות שלמות.

תמיד פחד זה יוצדק בהסברים מנומקים מדוע בטוח תיכשל בחטאים ותיפול במידה ותסתכן ותלך לשם, אך בסופו של דבר, זה מונע מפחד. מדוע אני חושב שזה פחד ולא זהירות? בגלל שלהיכשל בחטא נחשב בעיניהם כדבר שלא יעשה. אך ההפך הוא הנכון.

"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קוהלת ז', כ'). כולנו חוטאים לפעמים. אין זה בסדר לחטוא וצריך להימנע מזה כמה שאפשר, אך גם אין לפחד מזה יותר מדי. הפחד מהחטא שנוצר בחברה הדתית שיתק חלקים רבים בחברה בתחומים רבים. כתוצאה מכך הרבה מהדברים שהיו יכולים להיעשות ולקדם את המדינה ואת העולם לא נעשו. כמו בכישלון רגיל, כך גם בכישלון החטא אנו צריכים להיזהר, אך לא לפחד. לקחת סיכונים מחושבים, אך גם לקחת סיכונים כשצריך. לא לחטוא בכוונה, אך לקחת סיכונים מחושבים שאנו עלולים להיכשל.

החברה החרדית וחלקים נרחבים מהחברה הדתית לאומית פיתחו והעצימו את מושג יראת השמיים יתר על המידה, כשאת אהבת ה' הם השאירו מאחור. הדבר גרם לכך שאנשים ראו את הבעיות שיכולות להיווצר עקב לקיחת הסיכון שבמהלכים חיוביים, יותר מאשר את התוצאות החיוביות עצמם. הדגשת חומרת החטא גרמה לפחד מנטילת סיכונים ושיתוק מהלכים והתקדמות חיובית הן בחיי הפרט והן ברמה הלאומית.

צריכים אנו לעורר את חיי הכוסף לחיים טובים ומלאים בעשייה חיובית. לעודד אנשים לקום ולפעול ולשאוף למקסימום, הן בתרומה שלהם לסובב אותם והן בחייהם האישיים. לעורר כוסף לחיי קדושה, על פני סלידה מחיי טומאה. להעביר מסר שאם כל זה שאנו נמנעים מלחטוא, אנו חוטאים לפעמים ואין לנו מה להילחץ מזה למרות החומרה שבחטא, אלא אנו צריכים להתקדם ולהשפיע טוב בעולם. נכון שבטוח ניפול לפעמים, אך מכל נפילה נקום ונהיה עוד יותר חזקים ויותר חכמים מאשר לפני הנפילה.

והעיקר, לא לפחד כלל!

32- "יראת שמיים" ודוגריות

2009-09-27T12:24:00.002+02:00

יו"כ. היום הקדוש ביותר בשנה. כולם עומדים בתפילה בחרדת קודש. משהו מציק לי בעין, זז מהר לימיני. אה כן, זה הבחור שלידי שמתנדנד במהירות. קדימה- אחורה. קדימה- אחורה. עיניים עצומות. כל כולו שקוע בתפילה. אנחנו מתקרבים לתפילת מוסף. הנה הגיע שעתו הגדולה של חזן המוסף. "הנני העני ממעש נרעש ונפחד..." קולו של החזן רועד. הוא ממשיך בתפילתו אט אט. קולו משתנק כשהוא מגיע למילים "ונא אל תפשיעם בחטאותי...". הוא נעצר. בוכה.

אני מביט בתקרה. בוהה. מסתכל מידי פעם בשעון. טוב, בכי. הבנו. והלאה... מתי הוא מסיים? שוב, באיזו שעה מסתיים הצום? באמת שניסיתי לא לחשוב על מתי מסיימים. ניסיתי להתרכז בתפילה, להתכוון. שנה שעברה התנדנדתי כל כך מהר כמו הבחור שלידי וניסיתי להיות צדיק יותר. להתכוון יותר. אבל אין יותר. אין יותר ניסיונות. אין יותר פוזות. מה לעשות, זה פשוט לא אני.

ואם הייתי במקום החזן הייתי בוכה? כנראה שלא. לא מרגיש צורך לבכות. פשוט לא מרגיש כלום. חסר תחושה. האם חטאות החזן יותר מחטאותי? כנראה שלא. בטח חטאתי יותר ממנו. אבל הוא בוכה ואני לא! ואיפה יראת השמיים שלי! והבחור שלידי, צדיק שכמותו, מתפלל כה בכוונה ומה יהיה איתי?!

שנה שעברה התנדנדתי כמוהו. אפילו הזלתי דמעות מזויפות. הכל היה בלוף. בלוף אחד גדול! בטח גם הוא מבלף. עאלק צדיק, גם כן. והחזן? הוא באמת בוכה? אולי הוא מנסה בכוח לבכות? אולי זה לא בא לו בטבעיות והוא סתם משחק אותה? דווקא נשמע אמין... ואולי לא?

מה לעשות, אני לא צדיק. גם לא בסדר. אתם יודעים מה, אפילו קצת רשע.

אבל אתה יודע מה? מעכשיו אני דוגרי.

נכון, אני לא צדיק. אני גם לא מנסה לעשות פוזות של צדיק. נכון ששגיתי, טעיתי ואפילו חטאתי ואני מצטער על מה שעשיתי ולא רוצה לעשות אותם שוב. אבל וואלק לא יורדת לי דמעה כשאני חושב על זה. אני לא כל כך מרגיש "נרעש ונפחד" כשאני בא אליך. אבל אני אוהב אותך ורוצה בטובתך. אתה עוזר לי ונותן לי כוחות להמשיך ולעשות טוב. אתה תמיד נמצא איתי, גם כשאני לא בסדר ותומך בי. אני יודע שאני פשפש קטן לעומתך, אבל עדיין לא מרגיש שאני כל כך מפחד ממך. כי אני יודע שכמו שאני אוהב אותך אתה אוהב אותי הרבה יותר. אני מרגיש קרוב אליך ויכול לדבר איתך מתי שבא לי. אתה תמיד שם. תמיד מקשיב וקרוב. אני יודע שאתה גם רוצה בקירבתי.

אז אם אתה אוהב אותי ואני אוהב אותך, אז בוא נלך אחד לקראת השני. בוא תעזור לי ברצונות הטובים שלי. עזור לי להצליח בחיים ועזור לי להתקרב אליך, כי אני רוצה בקרבתך. עזור לי לבוא לקראתך ולתקן את שגיאותי ולכפר על חטאותי. עזור לי להשתפר כי אני ממש רוצה. נכון שאני לא בוכה ולא יורדת לי דמעה כשאני חושב על הדברים הרעים שעשיתי, אבל אני דוגרי איתך.

אני לא מבטיח כלום, אבל אשתדל להשתפר ואעבוד על עצמי. וגם אתה תעזור לי.

בשיא הדוגריות,

גלעד

31- מה בין כסה לעשור?

2009-09-21T11:04:00.002+03:00

לעילוי נשמת אליסף חיים שנהרג היום בתאונת דרכים

קודם נבאר מה הם "כסה" ו"עשור". כסה הוא הזמן בו הירח "מתכסה" לגמרי ונעלם, בראש חודש. עשור הוא היום העשירי בחודש. בין כסה לעשור זה בין ראש השנה שבתחילת החודש לבין יום כיפור שביום העשירי לחודש תשרי.

הבדל רב יש בתוכן התפילות שבין ראש השנה ליום כיפור. יום כיפור אינו הזדמנות נוספת למפספסים את ראש השנה, אלא יום שונה בתכלית. בראש השנה אנו מתפללים על מלכות ושלטון ה' בעולם. מסירים אנו את תשומת הלב מכך שאנו נידונים ומבטלים את עצמנו למטרה הנעלה של המלכת ה' וקידוש שם שמיים בעולם. ביום כיפור אנו מבקשים סליחה ומחילה על מעשינו הרעים. ביום כיפור אנו מתמקדים בפרט הקטן ומתחננים על נפשנו.

בראש השנה אנו מתפעלים מגדולתו העצומה של האל ועליונותו על כל העולם שברא. ביום כיפור אנו מתעסקים בעצמנו ובשפלות חטאינו. באפסותנו וקטנותנו לעומת גדולת הקב"ה.

אך אפשר גם להסתכל על כך בזווית קצת אחרת. עם כל שפלות חטאינו ואפסותנו, אנו לא מתחננים על עצמנו בראש השנה, אנו לא דואגים לכך אלא דואגים להמלכת ה' בעולם. יש לנו תפקיד חשוב ואנו נצרכים לצורך המלכתו בעולם.

יתרה מכך, כשאנו מתפללים ומבקשים על מלכות ה' בעולם אנו מבקשים על חיזוק הקשר שבין האל אלינו. אנו מדגישים את הדומה בינינו לבין האל, את הדבר שבאמצעותו אנו מקושרים אליו. הדבר העיקרי בנו, צלם הא-לוקים שהאל טבע בנו.

בראש השנה בה אנו מדברים על גדולת ה' אנו יכולים לראות דרך כך את הגדולה שהאל טבע בנו. אנו יכולים להעריך את היכולות שבנו ואת גדולתנו דרך המקור לגדולתנו- האל.

אי אפשר לבוא לתפילות של יום כיפור בלי הפנמה של המסר של ראש השנה. ביום כיפור אנו מתמקדים בעוונותינו וחטאינו, אך יחד עם זאת צריכים אנו לזכור שזה לא אנחנו באמת. במהותנו אנו אנשים טובים, אנשים שיש בהם צלם א-לוקים. החטאים הללו לא קשורים לחלק המהותי שלנו אלא חיצוניים לנו ונובעים ממעידות וסטיות ממי שאנחנו באמת. רק כשנכיר בגדולתנו ובטוב ליבנו, רק אז נוכל לבוא ולטפל במעידות שלנו מתוך חוסן נפשי והערכה עצמית טובה.

30- מקורות ומקוריות

2009-09-14T18:41:00.004+03:00

החלטתי לנצל את התקופה האחרונה שלי בישיבה גם ללימוד לקראת התואר במשפטים שאלמד בעברית. בררתי וקראתי אודות יחס ההלכה היהודית למשפט בישראל. האם חוקי מדינת ישראל מחייבים הלכתית את אזרחי המדינה? האם אדם שזוכה בממון בבית משפט וגובה אותו מהאדם השני הוא גזלן? או שמא לקח את הכסף המגיע לו בצדק וביושר?

*ישנם הרבה דרכים לתמיכת המשפט בישראל ע"י ההלכה היהודית. בגמרא מובאים כל מיני סוגי מקרים בהם קובעים תקנות המחייבים הלכתית את כולם, למרות שאינם מעוגנים בהלכה ואף לפעמים סותרים אותה. מלך יכול לתקן תקנות כראות עיניו, הסכמות של קהילה מחייבות את החברים הגרים בה, מנהגים הנהוגים בקהילה מהווים פעמים רבות מקור לפסיקה הלכתית למרות שאין מקורם מההלכה היהודית. הגמרא מבינה שלשם תקינות מהלך החיים ותקינות החברה, צריכים לפעמים לחוקק חוקים המתאימים לאותה התקופה ויוצרים סדר חברתי תקין. ניתן לראות את חז"ל עושים זאת פעמים רבות.

אך כל אותם דרכי חקיקה מסויגים בתנאי חשוב ביותר. כל אלה הם בתנאי שחקיקה מיוחדת זו באה מתוך הכרה בעולם ההלכה היהודית. מקור הסמכות לחוקק חוקים ולחרוג מדיני תורה היא התורה עצמה. אם השלטון מכיר במקור הסמכות שלו- הקדוש ברוך הוא, אזי ה' נותן לו הרשאה לחרוג לעיתים מתורתו על מנת ליצור עולם מסודר ומתוקן יותר וליצור תקנות המתאימות לתקופה.

כשהשלטון מכיר במקור סמכותו לשלוט, במי שהעולם שלו, אז השלטון אכן רשאי לשלוט והאל מעביר את העולם לרשותו. כמו בפרי, שלפני שהאדם מברך הפרי הוא של האל ("לה' הארץ ומלואה") ואם הוא אכל בלי ברכה אז הוא מעל ברכוש של ה'. אבל כשהאדם מברך, הפרי נעשה שלו ("והארץ נתן לבני אדם")**. האדם צריך להכיר במי שהכל שלו וכשהוא מכיר בכך, הוא מקבל את הרשות לידו לעשות בחפץ כרצונו.

לאור הכרה זו אנו מבינים את החשיבות בתורת ה' ואת האמת שבתורה והדבקות בה. עקרונות התורה אינם משתנים, אך הפרקטיקה והתאמת העקרונות למציאות העכשווית נתונה ליצירתיות האדם וליוזמתו. כך הדבר בשלטון בישראל וכך גם הדבר אצל האדם הפרטי.

בייחוד בזמן שכזה, זמן גאולה, אנו נדרשים לתעוזה וליוזמה גדולה ועצומה. אנו נדרשים לפעול ולעשות ולפרוץ גבולות עשייה חדשים. כל זאת מתוך הכרה באל הנותן לנו את הכוחות והסמכות לפעול וליצור פה בארצנו.

"ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו"- אכן אנו בכוחנו פועלים ועושים חיל, אך יחד עם זאת אנו זוכרים שהכל מאת ה' ומטרתנו בעשייתנו היא יצירת עולם מתוקן וטוב יותר בדרכי ה'.

*מבוסס על המאמר "החקיקה במדינת ישראל בראי ההלכה: יצירתיות אנושית וגבולותיה" של הרב מיכאל בריס, ראש מכון "משפטי ארץ". מתוך הספר "משפטי ארץ. דין, דיין ודיון".

**ע"פ תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף ל"ה, עמוד א'.

29- גאווה טובה

2009-09-06T16:48:00.005+03:00

שבוע שעבר הייתי נוכח בשיחה אודות כיסוי ראש לנשים נשואות. אחד הטיעונים שנאמרו הוא שאישה ששמה כיסוי ראש מראה את עצמה כדתייה צדיקה ויש בזה ממידת הגאווה ולכן עדיף שלא לשים כיסוי ראש.

מעבר לכך שאת אותו טיעון אפשר לומר גם על הנחת כיפה לבנים (ואיני חושב שטוענת הטענה חושבת כך), עצם המחשבה שגאווה זו רעה היא טעות. אני חולק על כך שהנחת כיסוי ראש מציגה את עצמך כצדיקה, אך מסכים שהיא מציגה את האישה כדתייה כשם שהנחת כיפה מציגה את האיש כדתי. הנחת כיסוי ראש והנחת כיפה וכל סממן דתי אחר מציג את אורח החיים הדתי ואכן מבדיל אותך מהשאר ואומר שאתה שונה ומיוחד. אין זה אומר שאתה צדיק יותר, אף אחד מאיתנו אינו בוחן כליות ולב, אך בנקודות מסוימות הדתי צודק באורח חייו והחילוני טועה. זה מבליט את אורח החיים הדתי שלדעתי, חשוב להתגאות בו. בהנחת הכיפה שעל ראשי אני משדר שאורח חיים זה הוא הנכון ולדעתי כך צריכים לנהוג כל היהודים. אינני לוחץ על אף אחד לחזור בתשובה ואם האדם השני אינו רוצה לשמוע את דעתי אינני אומר לו אותה. זכותו של כל אדם לבחור את אורח חייו וזכותו לטעות בדרכו, אך במידה והוא יתעניין באורח חיי אשמח להסביר לו.

גאווה שכזו הבאה להעלות את הנושא למודעות הציבור הינה ברוכה וטובה. חשוב לי שהמודעות לאורח החיים הדתי תגבר, בין אם הדבר יביא לחזרה בתשובה או התקרבות מסוימת אל הדת ובין אם לא. אין זו גאווה רעה, אלא גאווה שעליה נאמר הפסוק "ויגבה ליבו בדרכי ה'" (דברי הימים ב' פרק י"ז פסוק ו'). גאווה זו אינה אומרת שאני צדיק ואין לי במה להשתפר, אלא שמצאתי אורח חיים ודרך מוסר המובילה אותי ואת כל מי שילך בדך זו לחיים טובים ומוסריים יותר. גאווה זו אמורה למשוך אחרים לדרך התורה. כל אדם המוערך ע"י סביבתו כאדם טוב (וטוענת הטענה היא בהחלט בן אדם מצוין) ומפגין ומתגאה באורח חייו הדתי, מגדיל את החיבה לדת ישראל.

רבינו בחיי, בספרו "חובות הלבבות" שער ו' פרק ט', עוסק בגאווה מצד השפעתה על המתגאה. הוא מחלק את הגאווה לגאווה גופנית וגאווה רוחנית ואת הגאווה הרוחנית הוא מחלק לגאווה רוחנית עצמית וגאווה רוחנית בדרכו המוסרית. את הגאווה הגופנית והגאווה הרוחנית העצמית הוא מגנה ואילו את הגאווה הרוחנית בדרך ה' הוא משבח. הגאווה הרוחנית בדרך ה' מראה לאדם את ערכו הטוב של עצמו ובד בבד מראה לו שיש לו עוד הרבה פסגות רוחניות- מוסריות לכבוש וממחישה לו את השמחה בעבודת ה' ומקומו בעולם.

שנזכה להתגאות בדרכינו הטובות...

28- יופי ואופי

2009-08-30T10:35:00.005+03:00

בשבת שמעתי דרשה של רב השכונה שלי שבה הוא דיבר על פרשיית "אשת יפת תואר" שבפרשה. בפרשייה מסופר על חייל לאחר המלחמה שרואה בשבי אישה יפה שבויה וחושק בה. התורה אומרת לו שיכניס אותה לביתו וייתן לה להחליף שמלתה ולהתאבל על הוריה שמתו במלחמה ורק אחר כך, אם עדיין ירצה בכך, יישא אותה לאישה.

הפירוש היותר ידוע לפרשייה הוא הפירוש של חז"ל שבמהלך האבלות שלה היא נראית יותר מנוולת וכך הוא יתעשת ויתחרט ולא ירצה להתחתן איתה. התורה ידעה שברגע שיצריו גועשים בתוכו והוא חושק בה, קשה לומר לו שאסור. לכן התורה התירה לו ונתנה לו זמן שבו היא מתאבלת ונראית פחות יפה בעיניו במטרה שאולי יתחרט.

הרב הביא עוד פירוש של הרמב"ם שטוען שכל הסיבה היא אחרת לגמרי. חז"ל דיברו על יצרו הרע של האדם ושכל הפרשייה מתעסקת בעולמו הפנימי של החייל.

הרמב"ם אומר שהפרשייה מדברת על התנהגות אנושית כלפי השבויה. אישה זו, שמשפחתה נספתה במלחמה, צריכה זמן לעכל את הדברים ולהתאבל כמו בן אדם. נכון שיצרך חושק בה ורוצה אותה, אך אתה צריך לראות שמאחורי אותה "אשת יפת תואר" יש גם בת אדם עם רגשות משלה. הסיבה לכך שאינך יכול לשאת אותה מיד לאישה ואתה צריך לתת לה זמן אבל והתרגלות למציאות החדשה היא אנושיות והתחשבות בזולת.

חשבתי לעצמי על שילובם של הפירושים.

ישנה חשיבות לדאגה לפליטי העם שכבשת. אפשר לקחת דוגמה ממלחמת הנקמה במדיין. במלחמה זו העם הורג את הזכרים ומשאיר את הנשים. משה גוער על העם שהשאיר את הנשים הרעות, שהרי בגלל שהן פיתו אנשים מישראל לשכב עימן והחטיאו אותם המלחמה פרצה. אותן נשים רעות הם הרגו והשאירו את הנשים הטובות שלא ידעו משכב זכר. אותן נשים נלקחו בשבי של המלחמה. באותה תקופה, אי לקיחת נשים אלו בשבי והשארתן מאחור כשכל עמם נהרג הייתה אופציה לא מוסרית. הן לבדן לא יכלו להגן על עצמן ולדאוג לעצמן ולכן היה זה לטובתן להילקח בשבי ולהיהפך לשפחות.

כאן נכנסת לתמונה הפרשייה שלנו, פרשיית "אשת יפת תואר". נכון שלהיהפך לשפחה, במקום להישאר מאחור זה עדיף, אך יש אופציה יותר טובה. אופציה שיכולה להעמיד את האישה על מסלול טוב ולבסס את חייה מחדש. אותה אישה שנשבתה נחשקת ע"י אדם מישראל. כאן התורה נותנת לה זמן להתאבל על העבר ולחשוב על עתידה. האם היא מעוניינת להתגייר ולהינשא לאיש זה ולשקם את חייה מחדש. להקים בית ומשפחה ולהתחיל חיים חדשים לאחר שכל עמה נהרג.

אך בד בבד, באותו החודש, אותו האדם גם רואה מישהי קצת אחרת ממי שהוא ראה בהתחלה בשבי. היא כבר לא סתם אובייקט אלא אדם שמתאבל, חש ומתלבט. היא מתנהגת כך ומתנהגת אחרת. אם עדיין הוא מעוניין לאחר שהוא כבר מכיר אותה אישית ולא רק חיצונית ואוהב אותה גם כאדם- אזי עכשיו אין זה רק יצר הרע אלא גם יצר הטוב. וגם היצר הרע שרצה את יופייה בהתחלה משמש לרצונו הטוב להינשא עם אישה טובת אופי זאת. במהלך אותו חודש הוא צריך לברר האם היצר הרע היה רע (והיא אישה רעה ויפה) או טוב מאוד (והיא אישה טובה ויפה).

27- האנשים המיוחדים

2009-08-22T22:24:00.002+03:00

מדי שנה אנו שומעים בתקשורת על מאות מקרים בהם מוגשים כתבי אישום כנגד כל מיני אנשים. מדי פעם, חלק מהאנשים המואשמים מתאבדים עקב הבושה. אצל חלקם מתברר בדיעבד שהיו זכאים. אך גם אם תזוכה במשפט, הציבור והתקשורת כבר שפטו אותך כאשם עוד לפני שהתחיל המשפט. לא ידברו על כך בתקשורת כמו שדיברו כשהועלו החשדות נגדך. לא יסתכלו עליך יותר כמו בעבר. לצערי, אנשים רבים החליטו כפתרון לשים קץ לחייהם.

לא תמיד אנו שומעים על מקרים אלו. לפעמים הם מוזכרים בחדשות בחטף בכתבה של 30 שניות ולרוב כלל אינם מוזכרים. התקשורת זוכרת טוב מאוד לדבר על מעשיהם הרעים שלכאורה הם עשו, אך לא זוכרת לדווח על זיכויים. זוכרת להאשים אותם ולסלוד מהם עוד לפני יריית הפתיחה במשפט, לשחק את עצמם מזועזעים מהמוות שלכאורה נגרם על ידם, אך שוכחת אותם כשחייהם ניטלים בבחירתם.

אך פתאום, השבוע התקשורת לא שכחה. במהדורת החדשות של יום חמישי היא הקדישה להתאבדות טופז כ-45 (!!!) דקות מתוך שעה. כאילו אין בעיות אחרות במדינה. כאילו העולם עצר מלכת. זו היא לא החלטה של שינוי מדיניות בנוגע לחשודים המתאבדים. אלא זו החלטה טבעית הנובעת מתפיסת עולמם. תפיסת עולם שהיטיב לבטא אותה דודו טופז בעצמו...

טופז כתב פעם חיבור על כך שביום השביעי האל ברא את "האנשים המיוחדים". כלומר, יש את האנשים הרגילים (אני, אתה וכו') ויש את האנשים המיוחדים (אנשי התקשורת, הבידור ועוד). אז כשלאחד מאותם אנשים "מיוחדים" קורה משהו כזה, כל עולם התקשורת נעמד דום. כי הוא אחד מאיתנו. הוא לא כמו הרופא שהאשימו אותו האשמות שווא והתאבד ובסוף התברר שיצא זכאי. זה סתם אדם פשוט, רגיל. אלא הוא "מיוחד". נכון שהודה בכך שהתכוון להתנקש ולרצוח אנשים, אבל הוא "מיוחד"!

כנראה, גם, שבגלל אותה תפיסת עולם הוא התאבד. כשתפיסת עולמו התמוטטה והוא הפסיק להיות מאותם "מיוחדים". כשהוא גילה שהוא נפל להיות אדם רגיל ואף יותר גרוע מהצ'חצ'חים של הליכוד. כשגלי האהדה לאדם "מיוחד" זה הפכו לגלי סלידה וגועל- חייו איבדו את משמעותם והוא התאבד.

אני, לעומת זאת, מאמין שכולם באו מאדם הראשון. לא היו שלוש ביצים שמהם יצאו כל מיני אנשים שונים (טובים יותר ופחות, ישנה אמונה שטוענת כך) ולא נבראו אנשים "מיוחדים" ביום השביעי. כל אחד הוא יחיד ומיוחד. כל אחד, בתחומו, נושא פוטנציאל עצום בתוכו. יש אנשים שמממשים יותר מהפוטנציאל שלהם ויש שפחות, אבל כולם מיוחדים. אדם לא נולד להצלחה אלא יוצר אותה בכוחות עצמו שהאל נתן לו. וכמו שהוא מתפתח ועולה ומצליח, גם אחרי שהוא נופל הוא תמיד יכול לקום ולעלות שוב.

מי שמאמין שנולד מיוחד מכולם. מי שמאמין בדטרמיניזם ושגורלו כך לעולם- אינו רואה איך הוא יכול לשנות את עצמו ולעלות שוב אחרי שהוא נופל.

אך מי שמאמין שעלה לגדולה, בעזרת ה', במאמציו הרבים ושדמו אינו יותר אדום מדמם של אחרים- גם כשהוא למטה רואה הוא שיש מיוחדות סמויה מן העין ועתידה היא להתגלות שוב.

כולנו אנשים מיוחדים. אל תוותרו לעצמכם והמשיכו תמיד. גם אם תפלו, קומו ובנו את עצמכם מחדש.

"כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה' אור לי"

היו שלום אנשים מיוחדים!

26- הספינה שעדיין סירה

2009-08-15T22:29:00.004+03:00

ים. ים סוער וגועש. כזה שמאיים להטביע אותך בכל רגע.

תופס את הדלי ומוציא מים מסירתי הקטנה. חותר קדימה. מנסה לשרוד את הסערה. מנסה לנוע קדימה, לחתור.

רחוק מאוד, מעבר לאופק ישנה ספינה גדולה. ענקית. אינני רואה אותה אבל יודע אני שהיא שם. רחוק. בעתיד. שם אהיה אני אחרי שאחתור ואשרוד ואגיע אליה. אז אני אהיה הספינה הגדולה. גם שם הים סוער, אך הספינה שטה ללא חשש, בבטחה. כה גדולה היא, שכל גל שבעולם לא יסיט אותה ממסלולה. יתרה מכך, לאחר שהגלים פוגעים בחרטומה הם משתטחים מאחוריה. מלפניה גלים גועשים ומאחוריה שובל שקט של קצף מרגיע. בכל מקום שהיא עוברת היא מתקנת הכל, מעלימה את הגלים הרעים והשוצפים. מתקנת ומשפרת כל מקום שהיא עוברת בו, בדרכה להקיף את העולם. לא תמיד זה קל ולפעמים אף קשה מאוד, אך אני כבר ספינה גדולה ומסוגל להתמודד מול הסכנות.

אך זה העתיד. כרגע, בהווה, אני רק סירה קטנה. אין הרבה זמן לחשוב על העתיד. צריך להוציא את המים מהסירה, לחתור קדימה. להתמיד ולעולם לא לוותר.

כמה זמן יכולה לשרוד סירה קטנה באמצע האוקיינוס? כמה זמן? לא לנצח. אם הייתי ממשיך כל חיי להיות סירה קטנה בתוך הים הגועש, הייתי טובע בסופו של דבר. אם לא הייתי יודע שבסוף אגיע אל מעבר לאופק ואהפוך לספינה גדולה, לא היה טעם להיאבק.

סירות אחרות כבר בחרו בדרך אחרת. הם שטות באגמים ובימות קטנות. שטות בנחלים הרגועים והרחבים. אין הם מתקנות הרבה ואין הם שוברות גלים רשעים. רק שטות ברוגע וכך מעבירות את חייהם. אין להן שאיפות גדולות להיות ספינות ולשוט בים הסוער. אין הן רוצות להיאבק בגלים האלו. טוב להן איפה שהן.

אך אני איני כזאת. אני איאבק וכמעט שאטבע. אני אתן את כל כוחי ואגיע רחוק. כרגע הגלים נראים יותר מאיימים ממני ונראה שכמעט ואיני מנמיך אותם. השובל שמאחורי סירתי קצר ביותר, עקב איטיות התקדמותי, וגם הוא כמעט ונבלע לגמרי באין ספור הגלים הגועשים ושוצפים סביבי. אך אינני נכנע. כי יודע אני את העתיד. בטוח אני שאהיה ספינה גדולה ואז נראה אותם. לולא ביטחון זה כבר הייתי מזמן אובד וטובע. הביטחון הזה נותן לי את הכוח להחזיק את הראש מעל המים. יתרה מכך, הוא נותן לי את הכוח לחתור ולהתקדם ולא לוותר.

אבל מתי? מתי כבר אגיע אל מעבר לאופק? מתי כבר אהיה הספינה הגדולה הזאת? נמאס! נמאס לי מההווה הזה! נמאס!

שונא את ההווה! מצפה לעתיד...

25- ניהול

2009-08-10T18:38:00.002+03:00

בספר אלטנוילנד של הרצל, אותו אני קורא עכשיו, מסופר על שני אנשים המואסים בחיים בעולם של סוף המאה ה-19 ובוחרים להסתגר עד סוף ימיהם באי בודד. לאחר כ-20 שנה הם יוצאים לראות מה השתנה בעולם ועוברים דרך ארץ ישראל בה עברו בדרכם לאי הבודד. בהגיעם לארץ הם מגלים להפתעתם ארץ בנויה ומפותחת, הפוכה מהארץ השוממת אותה ראו לפני 20 שנה.

בנימין זאב הרצל מתאר בספרו את חזונו לבניית המדינה ("החברה החדשה" בלשונו), את מה שיהיה בה ואת הדרך בה היא תבנה. בחלק הרביעי בספרו, בפרק השלישי הוא מתאר את הקמת המדינה ע"י יוסף לוי הבונה את החברה החדשה יחד עם סגניו כאדם הבונה חברה תעשייתית מוצלחת.

בפרקו זה, אפשר לראות תיאור של הרצל למנהל מוצלח. המנהל נותן לכל תת מנהל ולכל אדם הכפוף לו להתנהל כראות עיני עצמו. התערבות המנהל בעבודת האנשים העובדים תחתיו היא מינימלית. תפקיד המנהל הוא לתאם בין כל הנפשות הפועלות ולבקר את פעולותיהם בכלליות. אין המנהל צריך להיכנס לתוך הקישקע של כל עובד ועובד, אלא לתת לכל אחד לעשות ולפעול בתחומו כראות העובד. המנהל מתערב אך ורק במידה ועבודת העובד אינה תקינה ולשם כך הוא צריך לעקוב בכלליות אחר עבודת העובד. כדי שהחברה תתפקד צריך שהמנהל ידע לבזר את הסמכויות לאנשים המתאימים ולחלק את התפקידים כראוי. החברה תצליח במידה והמנהל ידע לתזמן טוב ולהכניס לתמונה כל עובד ועובד בזמנו ובמקומו, כמנצח המנצח על תזמורת בדיוק מושלם.

בפועל, מדינתנו לא הוקמה על זירי דפנה כמו שהרצל חזה, אלא על מגש של כסף. אך גם כשלא הולך חלק, עדיין הדברים נכונים. המנהל צריך גם לדעת להסתגל למצבים שאינם מתוכננים, להתגמש ולשנות תוכניות ודרכים כשהמטרה הראשונית נשארת.

ר' יהודה הלוי, בספרו "הכוזרי", מתאר את התנהלות האדם הפרטי כניהול מדינה ע"י מלך. במדינה המלך נותן לכל כוח וכוח את המקום המתאים לו ונותן לו להתפתח ולשגשג במקומו. כך גם האדם הפרטי לא צריך להשתיק ולדכא כוחות ויצרים הנמצאים בו אלא לתת לכל כוח את מקום הביטוי שלו ולתת לו לשגשג. לכל כוח ויצר באדם יש תפקיד והאדם צריך לדעת לתת לכל אחד את המקום והתזמון שלו ולדעת איך לשלב בין כל כוחותיו ויצריו.

גם כשכוח חורג ממקומו ופוגע בכוחות אחרים, צריך תמיד לזכור שעם כל ההיאבקות בו והצורך בהגבלתו, אין הוא כוח רע ואין לנו רצון למגרו.

בע"ה שנדע לתת לכל כוח בנו את מקומו ונמצה את עצמנו.

24- חג האהבה החיצונית

2009-08-04T20:24:00.002+03:00

רק היום. רק היום. נסיעות לקבר ר' יונתן בן עוזיאל לסגולה לזיווג הגון. קראה המודעה. בואו בהמוניכם בט"ו באב, יום מיוחד לסגולה לזיווג הגון.

פעם היו נוהגים לעשות יותר מאמצים כדי למצוא זיווג הגון. לא היו סתם יושבים בבית ומחכים שחבר ישדך או שהקב"ה יפיל את החצי השני שלי מהשמיים. בט"ו באב היו הנערים יוצאים לכרמים שמחוץ לעיר ומסתכלים על הנערות שרוקדות. הן היו רוקדות וקוראות לנערים וכל נער היה בוחר לעצמו מישהי שמוצאת חן בעיניו. כן, שמעתם נכון. כך היה נהוג כמנהג שחז"ל ראו אותו בחיוב. בידיעת, באישור ובעידוד גדולי הרבנים של הדור.

דיברתי אתמול במהלך חתונה של חבר שלי על הנושא ותגובתו הראשונית לדבר הייתה הסתייגות. במבט ראשוני זה היה נראה בעיניו שטחי ורדוד. מה, על סמך הצורה בה היא רוקדת אדם בוחר לעצמו עם מי לצאת (בהנחה אנכרוניסטית שזה ליציאה ולא ישר לחתונה)? זהו?! אין משהו יותר עמוק? מה עם התאמה באישיות ובתכונות? האם הם מתאימים אחד לשני ומטרותיהם בחייהם הולכות בקנה אחד? זו היא חומריות שטחית שלכאורה אין אנו צריכים לתמוך בה ובטח שלא לעודד אותה.

בנוסף, הוא גם טען שמנהג זה התבטל עקב פריצות שבאה בעקבות מחולות אלו. רדידות זו פגעה בנוער ולכן תיקנו את המצב וביטלו את המנהג שבנות ישראל היו מחוללות בכרמים.

תשובתי הייתה שאין לנו לזלזל באותה חומריות "שטחית". הקב"ה ברא אותנו בני אדם ולא מלאכים. חומריים ורוחניים גם יחד ולא רק רוחניים. זה הוא אידיאלי. בני האדם יכולים להגיע למדרגה יותר גבוהה של השתמשות ויחס לכל עולם החומר והימצאות בתוך תוכו וכל זאת יחד עם עולם רוחני שמאוחד איתו כאחד.

אין אני חושב שחומריות ויצריות זו אמורה לשמש אותנו לבדה בשיקולי חיינו, אלא היא נדבך חשוב. בחירת בת/ בן הזוג, כמו כל בחירה בחיים, אמורה להישקל ממניעים טהורים ועמוקים. מניעים רוחניים ומניעי יצר טוב. אך יחד עם זאת, יש לתת מקום נכבד גם לשיקולי החומריות החיצונית ולא להתעלם מהם. יש לתת מקום לאותם שיקולי יצר הרע שאם הם באים לבדם הם רעים, אך אם הם באים יחד עם יצר הטוב, הם לא רק טובים אלא טובים מאוד (כמאמר חז"ל)!

בכל התחלה שבה אין שני הצדדים מכירים אחד את השני, גם אם זה בשידוך, הצד החומרי תופס מקום מרכזי. בין אם זה במודע ובין אם זה בתת מודע. אט אט, ההיכרות מעמיקה, הקשר הולך ומעמיק ומקבל רבדים רוחניים ונפשיים יותר. אין זה פסול, אלא זאת דרך העולם.

אם עם ישראל במהלך הדורות התקלקל ולא הצליח להבין את השילוב הזה בין החומריות לרוחניות ואיבד את רוחניותו ונפל לפריצות עקב כך, אז נכון היה לבטל מנהג זה. אך אין זה המצב האידיאלי. המצב האידיאלי הוא שבנות ישראל מחוללות בכרמים ובני ישראל מתחילים איתן. אין הם מתעלמים מרגשותיהם ויצריהם החומריים, אלא משלבים אותם יחד עם מחשבותיהם ושיקוליהם השכליים.

האם בימינו אנחנו במדרגה שניתן להחזיר מנהג זה לציבור הדתי לאומי (הציבור החילוני כבר נוהג מנהג זה בכל ימות השנה)? ולציבור החרדי? זאת שאלה טובה. אך לדעתי, כדי שנגיע לכך אנו צריכים לשדר יותר את האחדות והשילוב שבין הקודש לחול ולהראות את הטוב שבחול. להפסיק להחמיר יתר על המידה ולהראות שהחול אינו רק מאיים ומפחיד, אלא מהנה, טוב וטהור.

לנשואים ולרווקים התפוסים שבינינו- חג שמח!

לרווקים הפנויים שבינינו- מה אתם עושים מול המחשב? אתם לא אמורים להיות בכרמים איפשהו?!

חג אהבה שמח!

23- חייב או רוצה?

2009-07-27T21:20:00.003+03:00

שאיפה. נשיפה. שאיפה ושוב נשיפה. חייב לרוץ עוד סיבוב. אין כוח, אבל חייבים. שאיפה...

יום חמישי. חייבים לרוץ היום. כמו שבשני חייבים לרוץ. פעמיים בשבוע. ככה קיבלתי על עצמי. חשוב לרוץ ולשמור על כושר.

כך הייתי נוהג בעבר. היו תקופות בהם קיבלתי על עצמי לרוץ מרחק מסוים מספר פעמים בשבוע. באותן תקופות זה היה חוק שלא הפרתי ויהי מה. גשם, שלג, חום וקור. כל מזג אוויר לא היה עוצר אותי. אין עצלות כלל. ידעתי שברגע שאני אעצור ואבטל ריצה אחת, אז מה שקבעתי הוא לא מוחלט וכל השגרה הזאת והשמירה על הכושר תלך לטמיון. ברגע שאזלזל בזה פעם אחת, אמשיך לזלזל עוד ועוד ולבסוף לא ארוץ כלל. כדי שתקופה כזאת תגמר הייתי צריך להיות חולה ומרותק למיטה (שזה לא קורה לי הרבה) ואז ברגע שלא רצתי פעם אחת או שבוע אחד- כל הקביעה שקיבלתי על עצמי איבדה את משמעותה ולא המשכתי לרוץ.

אך היו תקופות אחרות שזמן רב לא רצתי בכלל ולא קבעתי לעצמי ריצה קבועה, כי ידעתי שאם אקבע משהו- אני אעמוד בו. לא התעצלתי לרוץ חד פעמית, אך ידעתי שזה יתמשך לתקופה של שמירה על כושר. כל המאמצים והזיעה של כל הריצות שאעשה עמדו לנגד עיני והרתיעו אותי מלרוץ.

כך היה פעם. תקופת ריצות מאולצות ותקופת עצלות.

לפני כשבועיים יצאתי לדרך חדשה. דרך שאינה שייכת לתקופת הריצות המאולצות וגם לא לעצלות. החלטתי שאני רץ בלי להתחייב. רץ לכיף. כי אני נהנה לרוץ. ואם היום לא בא לי לרוץ, אז היום לא ארוץ. ואם מחר ומחרתיים אתעצל לרוץ, אז גם לא ארוץ. נכון שצריך, אבל זה לא חובה. אני ארוץ רק כשארצה לרוץ. לכיף. בלי למדוד זמני ריצה. בלי להתחייב למרחק מסוים ובלי להתחייב למספר פעמים בשבוע.

בינתיים זה הולך לי מצוין. לפעמים אני רץ אפילו כל יום ולמרחקים לא קטנים. ולא פחות חשוב: זה לא נתפס בעיני כמעמסה, אלא כפעילות מהנה!

באופן כללי, בהרבה דברים בשנים האחרונות שיניתי את אורחות חיי מאילוצים עצמיים לרצון. אני מכיר את עצמי כעקשן לא קטן ואדם עקבי. הייתי עושה הרבה דברים שקיבלתי על עצמי וחשבתי שהם חשובים וצריכים להיעשות. בשנים האחרונות התחלתי לעשות גם את הדברים שצריכים להיעשות מתוך רצון ותחושת הנאה. פעמים רבות שמתי את ההנאה בתור הכוח המניע, במקום לשים את ההכרח והצורך ככוח המניע.

יש לכל צד יתרונות וחסרונות. העשייה מתוך ההכרח מביאה לעקביות ולדיוק. אך אולי העשייה מרצון מביאה לעקביות לאורך זמן וחוסר שחיקה. האם הרגשת המחויבות מדרבנת את האדם לתוצאות יותר טובות, או שמא ההנאה במעשים היא הדוחפת את האדם להישגים היותר טובים?

אך גם אם עשייה מרצון עדיפה על עשייה מתוך מחויבות וכפייה עצמית, לא תמיד זה נכון להתחמק מכפייה עצמית. ישנם דברים שהם מחויבויות בסיסיות שאינן ניתנות להזנחה אפילו פעם אחת. מחויבויות שאדם לא יכול לומר עליהן, הפעם אין לי חשק ואיני רוצה לעשותם.

רבי אליעזר במשנה אומר שמי שמתפלל את כל תפילותיו בקביעות, אז הוא נשחק ואינו מתפלל מתוך רצון וחשק והוא אינו מתחנן לאל בתפילתו. עקב כך, היה אמורא שרצה שלא להתפלל פעם אחת כדי שיצא משגרת התפילות ויתגעגע להתפלל. אך לא יכל לעשות זאת כיוון שהוא מחויב להתפלל שלוש פעמים ביום.

מדוע קבעו חז"ל מחויבות להתפלל שלוש פעמים ביום? נכון שיש צורך שכל אדם ידבר עם בוראו, אך למה שלא יעשו זאת מרצונם החופשי?

האם חז"ל רצו לעגן דבר שצריך להיעשות ולחייב לעשותו, כי אחרת הוא לא היה נעשה? האם תפיסת עולמם הוא שצריך לכפות דברים על עצמי? האם אותו אמורא בא לומר שאין זה נכון לכפות כך, אך כיוון שכבר זה נכפה ועכשיו זה חובה אז הוא ישאר כפות לחובה זאת? או שמא בדעתו שטוב היה לכפות זאת, רק שהוא בא להדגיש את החסרונות?

ואולי אין דעת חז"ל נוחה מכפייה עצמית ונדרים על מעשים טובים, אלא שבהנהגת הציבור נצרכת לפעמים כפייה? ודעת אותו אמורא מסכימה עם חז"ל, אך אומרת שאין זו הדרך הנכונה לאנשים פרטיים ואדם פרטי לא צריך לקבוע לעצמו עוד מחויבויות?

מה צריך להיות הכוח המניע: כפייה עצמית, רצון או שילוב של שניהם? ואם שילוב: מתי וכמה מכל דבר צריך לבוא לידי ביטוי?

22- געגועים לבית המקדש

2009-07-20T20:00:00.005+03:00

חרדת קודש. התרגשות עוברת בקהל. כמצפים לראות מה יעלה בסופו.

"מה נהדר. אמת, מה נהדר". התרגשות אין סופית. הוא הצליח. הוא יצא בשלום. "אמת, מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קודשי הקודשים, בשלום בלי פגע".

כך כל שנה, בתפילת יום הכיפורים בבית הכנסת.

השיר שאנו אומרים בתפילת יום כיפור אומר שאי אפשר לתאר את השמחה והתלהבות שהייתה בזמן שהכהן הגדול היה יוצא מקודשי הקודשים בסוף עבודתו בבית המקדש ביום כיפור. השמחה בידיעה שה' סלח לנו על חטאינו ונמצא יחד איתנו, שוכן בתוכנו.

אבל השאלה שאני שואל היא: באמת, מה נהדר? איך אנו יודעים כמה זה היה נהדר? למה מתלהבים בתפילת יום הכיפורים בימינו כששרים על בית המקדש? הכהן נכנס, יוצא. קורבן כזה וקורבן אחר. כל זה זר לנו. אנו איננו מכירים את המציאות הזאת. ומדוע שנתלהב מכך? איך אנו צריכים לרצות ולכסוף אל דבר שאין אנו יודעים מה הוא ומעולם לא ראינו אותו?

מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. ואנו שלא ראינו שמחה זו מימינו, איך נתגעגע אליה? איך נתגעגע לבית המקדש?

אם היה לי משהו שחשתי בו ועכשיו הוא איננו, אני יכול להתגעגע אליו. אני יכיר במשמעותו רק אחרי שיעלם לי ואתגעגע אליו, ארצה שיחזור. אך אם מעולם לא חשתי בו, איך ארגיש געגוע כלפיו?

כדי לעורר כסיפה, רצון, ערגה ושקיקה אל דבר מסוים צריך להיות געגוע אליו. הגעגוע הוא הבסיס לכל אלו. הוא הבסיס ליחסים עמוקים רצוניים ומתמשכים בין בני אדם. כך גם נהוג להסביר את מצוות נידה שבין אדם לאשתו. יצירת זמנים של קירוב וזמנים של ריחוק. זמנים של ריחוק שבהם לומדים להעריך את הקיים בשגרה ע"י החיסרון. זמנים של ריחוק וגעגוע המגבירים את זמני הקרבה והאהבה. כך גם בכל מאכל הערב לחיך או בכל דבר פיזי כלשהו האהוב עלינו וכך גם ביחסי האנוש עם האנשים שבחיינו.

הגעגוע הוא הבסיס לרצון להיקשר ולהתחבר אל דבר או אדם אחר. והוא מושג ע"י זמנים בהם אנו חשים באותו הדבר או האדם וזמנים בהם הוא חסר לנו.

אלא שבית המקדש גם כן חסר לנו ואנו יכולים להרגיש בחסרונו. לא כי ראינו אותו ואנו מתגעגעים אל מה שהיה. אלא כיוון שבית המקדש והפעולות הנעשות בו הם פעולות סמליות המדברות על דברים המקושרים אלינו ונמצאים חזק בתוך עולם רגשותינו ומאווינו. הרגשת האשמה כשאנו חוטאים ועושים מעשים רעים. הרגשת המחילה והסליחה כשמישהו מוחל לנו או שאנו חוזרים בתשובה מדבר שעשינו. הרגשת השמחה והקירבה אל ה' כשאנו שלמים עם עצמנו ומעשינו ועוד ועוד.

כל הרגשות האלו הם חלק ממערך חיינו וכשאנו רוצים לדמיין ולהתקרב אל ההרגשה שהייתה בבית המקדש אנו צריכים לקחת את כל הרגשות שאנו מכירים ולהבין שמדובר בהעצמה ענקית של הרגשות הכי חזקים וטובים שיש בנו.

בנוסף, כל הרגשות הללו הנמצאים בעבודת ה' הפרטית שלנו נכנסים בבית המקדש לכלל האומה ואנו מרגישים את אותם הרגשות המשותפות לנו ולחברנו ולכל עם ישראל (דבר שפחות מורגש בבתי הכנסת). עבודת ה' וההיסחפות הרגשית אל ה' שהרבה יותר קשה להשגה בציבור בימינו הייתה בבית המקדש. תחת בית מקדש אחד כשכל העם הולך לשם ומאוחד שם בעבודת ה'. אין זה בא לפסול או להחליף את עבודת ה' הפרטית של כל אחד, אלא ליצור חוויה משותפת של עבודת ה' בציבור.

הגעגועים אל רגשות השיא של השמחה, השלמות העצמית והקרבה אל ה' בחיינו עוזרים לנו לרצות את מה שהיה בבית המקדש, למרות שלא היינו שם. לכסוף ולערוג ולדבר בשקיקה על המחזה המופלא שכהן גדול יוצא מקודשי הקודשים ועוונות כולנו מתכפרים ואנו נהפכים שלמים יותר, טובים יותר, מטוהרים יותר ושמחים בעבודת ה'.

אמת. מה נהדר!

21- על חומות ופרצות, שימור וחידוש, סגירות ופתיחות

2009-07-12T10:55:00.003+03:00

שבוע שעבר רבים מעמנו צמו את צום י"ז תמוז. צמנו על היום שבו נפרצו חומות ירושלים.

מה הם חומות? מה מסמלות החומות? בעבר הערים היו מוקפות חומה וכיום הם מפורזות. עובדה זו נובעת ממספר הבדלים עצומים בין ימינו לימי קדם: החשיבות בהגנה ע"י חומה בעבר, התפתחות מהירה יותר של העיר ועוד. אך ההבדל שבין עיר בצורה לעיר מפורזת ממחיש הרבה יותר מהשינויים הפיזיים האלו שבין התקופות. הוא ממחיש את ההבדל המהותי תפיסתי בין העבר להווה.

מצד אחד שימור וערים קטנות ואינטימיות בהן כולם מכירים את כולם. להיכנס לעיר הוא לא דבר של מה בכך וכל שינוי קטן מורגש. שינויים אלו הם מעטים ובדר"כ אין כל חדש תחת השמש.

מצד שני ערים גדולות ומפורזות בהן אין גבולות. כל רגע שונה ממשנהו וכל הזמן מתחדשים דברים. מרוב החידושים והגודל אנשים לא מכירים את רוב העיר וגם לא מכירים אחד את השני. קל מאוד להיכנס וגם קל להיבלע ולהיעלם בתוך העיר ללא זהות וללא שאף אחד יכיר אותך.

מצד אחד שמרנות ושמירה על הסטטוס קוו ועל המסורת. גבולות ברורים בל יעבורו.

מצד שני חדשנות וחוסר גבולות.

אלפיים שנה אחרי פריצת חומות ירושלים וחורבן העיר הם נפרצו שוב. אך הפעם לכיוון השני, לכיוון משכנות שאננים. הפעם זאת הייתה פריצה לא של הרס וחורבן אלא של בנייה והתחדשות.

אך פריצת הגבולות בזמננו לא הייתה רק של בניה והתחדשות אלא היו בתוכה גם אלמנטים של הרס וחורבן המורשת והעבר. ערעור של היסודות ופריצה וחילול של הפנים. ניסיון לשאוט קדימה בחזון התנ"ך, אך תוך כדי זריקת מורשת, הלכות וכללי היהדות.

שתי פריצות הם: פריצה פנימה ופריצה החוצה. פריצת החומות פנימה היא הריסת הגרעין ושבירת היסודות. פריצת החומות החוצה היא התפתחות, חדשנות והתקדמות קדימה על בסיס העבר.

החדשנות ופריצת הגבולות צריכה להיות על בסיס המורשת, פריצה כלפי חוץ ולא פריצה של הפנים.

בקום המדינה עוד לא היה ברור אם תל אביב תהיה עיר הבירה או ירושלים. אם העיר החדשה, העיר ללא עבר, תהיה עיר הבירה או ירושלים העתיקה ובעלת המסורת. אך גם כשירושלים הייתה עיר הבירה זו הייתה ירושלים החדשה ללא העיר העתיקה. אט אט שבנו אל המסורת, אל העבר והמורשת. אט אט האנטי יהדות שהיה בשנותיה הראשונות של הציונות דעך והגיע צמאון גדול. בששת הימים חזרנו לירושלים, למורשת ולמסורת.

אך מאבק זה בין ישן וחדש נמשך עד היום.

אם נאמר בהכללה גסה: החרדים הם השמרנים השומרים בקנאות על הבסיס והעבר. החילונים הם החדשנים פורצי הגבולות, אך בחדשנותם הם ערערו על מורשת העבר ורצו להקים עתיד חדש ללא עבר.

הדתיים הלאומיים- חלקם נוטה לחרדים וחלקם נוטה לחילונים. מעטים הם האנשים היודעים לשלב בין השימור לחדשנות.

והלוואי ואהיה אחד מאותם מעטים...

20- קשרים משפחתיים

2009-07-06T13:27:00.003+03:00

למדנו השנה בישיבה בלוד מסכת קידושין. מאחורי כל הלכה וכל דיון הלכתי בגמרא יש רעיון ומסר ערכי שהגמרא רוצה להביע. מניתוחים של המסכת שעשינו השנה ראינו שמסרים אלו מועברים לא רק באגדות ובסיפורים שבגמרא, אלא גם בדיון ההלכתי עצמו.

לרוב בישיבות אנשים לומדים גמרא כשהם מתמקדים בפלפול ובהכרעות ההלכתיות שבגמרא. אך במקרים רבים הם מפסידים את המסר שהגמרא רוצה להביע. בישיבתנו אנו התמקדנו יותר במסרים הערכיים השזורים לאורך כל חלקי המסכת וראינו את אמירותיה העמוקות של הגמרא בנוגע לקשרים משפחתיים.

בפרק הראשון שבו התמקדנו, הגמרא פותחת ביחסי בעל ואשתו ובהמשך היא עוברת לקשרי דם משפחתיים. התבקשנו בסוף השבוע לכתוב מעין סיכום של מסכת קידושין. אביא את מה שכתבתי. בחיבור זה ישנם רמיזות רבות לכל מיני אמירות ומקורות אחרים בתורה, רובם די מפורסמים, אך גם מי שלא יכיר יבין את החיבור.

קשר / גלעד ישראלי

קשר

קשר שלא ניתן לברוח ממנו

קשר שלא רוצים לברוח ממנו

קשר שניתן לברוח אליו

קשר שרוצים לברוח אליו

קשר שלא טוב היות האדם בלעדיו

קשר דם

או קשר בשר אחד

קשר בלתי ניתן לבחירה

או קשר בחירת ליבו

קשר שלא בחרנו אך לא נחליפו

או קשר שבחרנו ואין בלתו

קשר של חובות וזכויות

וקשר חיובים הלכתיים

קשר השקעה וטיפוח

וקשר קירבה ושקיקה

קשר הקשרים

קשר משפחתי

19- שחיקת השאיפות

2009-06-29T11:26:00.002+03:00

"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש" (סוף סוף אני מצטט את קהלת)

שגרה. היום הוא כמו אתמול ומחר יהיה כמו היום. שום דבר לא ישתנה. אין לאן לשאוף.

ישנה טענה ששלמה כתב את ספר שיר השירים כשהיה בחור (ומאוהב), את משלי שהיה מבוגר (וחכם) ואת קהלת כשהיה זקן (ועייף). ע"פ טענה זו, כך אפשר להבין את ההבדל בין סגנונות הכתיבה בכל ספר וספר.

משפט שכזה מאפיין רבים מהמבוגרים בימינו: "אתה עוד צעיר. חושב שהכל אפשרי. חושב שאפשר לתקן ולשפר תמיד. אך כשתגדל תבין". מכירים את טענת ה"כשתגדל תבין"? טענה ידועה. אני נוהג לומר לאנשים (וגם לקטנים ממני כשאני שומע את בני גילי אומרים להם מילים אלו) שאם אומרים להם "כשתגדל תבין", סימן שאין להם תשובה טובה. בכל מקרה, לעניינינו, הם ממשיכים ואומרים "כשתגדל תבין שלא הכל מושלם ולפעמים זה מה שיש ועם זה צריך לחיות. צריך להשלים עם המציאות".

הם חושבים שלהם יש ניסיון רב שנים וכיוון שהם חוו כל כך הרבה כישלונות, הם למדו על בשרם שאי אפשר לתקן וצריך פשוט להשלים עם המציאות. הצעירים שעוד לא סבלו ונכשלו רבות עוד שאפתנים וחושבים שאפשר לשנות.

"כי שבע יפול צדיק וקם". פסוק ממשלי, כששלמה עוד לא היה זקן ומיואש. כאן שלמה מבוגר וכבר נפל פעמים רבות (כמו כל אדם). אך כל אותם נפילות לא מייאשות אותו. הוא יודע ששאיפותיו הגדולות יכולות להתממש וכל אותם כישלונות שהוא חווה הם רק קשיים בדרך להצלחה הגדולה. זה נכון תמיד: בין אם זו הצלחה בשיפור מידותיך, בחיי הזוגיות, בעבודה ובכל שאר השאיפות בחיים. כל אדם, אפילו צדיק, נופל לפעמים. אך החוכמה היא לקום ולהמשיך הלאה ולא לוותר.

אין חכם כבעל ניסיון. ניסיון המבוגרים והזקנים הוא דבר חשוב וכדאי להקשיב להם. אך לא תמיד כדאי לעשות כדבריהם. החכם לא תמיד צודק. אך הרבה פעמים ניתן ללמוד מהם דבר מה. למשל, אם מבוגר אומר לך שדבר מסוים אינו אפשרי ורבים ניסו ולא הצליחו- אתה יכול להבין שכנראה הדבר קשה לביצוע. הרבה מבוגרים ניסו, נכשלו והתייאשו. הם לא תמיד מצליחים לממש את שאיפותיהם בחייהם ובגיל שכזה הם נוטים יותר לייחס את הכישלונות לאי יכולתם ולכך שזה בלתי אפשרי, מאשר לנסות שוב ושוב עד שיצליחו.

אני מאחל לכולנו: "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך" ו"שתישאר צעיר לנצח"...

איזה כיף!

שבוע שעבר סיימתי ללמוד את כל התנ"ך חמש פעמים. התחלתי לפני כמעט חמש שנים ללמוד קצת כל יום ועכשיו סיימתי. אני ממליץ לכולכם ללמוד את ספרי התנ"ך ולהפיק מהם את המירב.

בע"ה אקיים מסיבת סיום תנ"ך שבה אני מתכנן לתת דבר תורה על לימוד התנ"ך מתקופת הנביאים הראשונים ועד ימינו.

18- אתה החלוץ

2009-06-22T11:17:00.002+03:00

א': "זה רעיון ממש טוב. אולי אתחיל לקדם אותו..."

ב': "מה נראה לך שלא חשבו על זה לפניך? מה, אתה הראשון שחשב על זה בעולם?

הדבר כבר נעשה ע"י אחרים ואם לא, זה בגלל שהם ראו שזה לא יעיל ואי אפשר לעשות את הרעיון הזה."

דו שיח מוכר? האם מצאתם את עצמכם בעבר בדו שיח זה? ואם כן, באיזה צד הייתם?

אני מצאתי את עצמי פעמים רבות, לאחר שעולה לי רעיון לפרויקט רציני, משוחח שיחה זו כשאני צד א'. התשובה לשאלות אלו הומחשה לי בשבוע שעבר.

שבוע שעבר נסעתי באוטובוס מהישיבה לביתי ברמות. לאחר שעברתי עם האוטובוס את מחסום רמות ראיתי שריפה ממש צמוד לכביש הראשי ברמות, מטר מהכביש. חשבתי לעצמי: האש כבר דולקת מספר דקות. כמה אנשים עברו בדקות אלו בכביש ראשי זה? הרי כל מי שעבר את הכביש ראה את השריפה. מאות נהגים ונוסעים ראו את השריפה. בטוח מישהו דיווח למכבי אש.

אלא שאז הסתכלתי על הנוסעים באוטובוס (ישבתי בספסל האחורי וראיתי את כולם) והבנתי ע"פ זה כמה אנשים התקשרו: 0. חלק מאנשי האוטובוס התעלמו, אך רוב הנוסעים הסתכלו בהשתאות על הדליקה. התגובות היו מגוונות: "ואוו, איזה מגניב". "אוי, שריפה". "מקווה שיצליחו להשתלט עליה" ועוד ועוד. תגובה אחת הייתה חסרה: מישהו שירים את הפלאפון שלו ויצמיד אותו לאוזן. אחד שיתקשר למכבי אש.

המשנה אומרת "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". כלומר, כשאף אחד לא מתנהג כמו "איש". כשאף אחד לא תופס אחריות. אתה חייב לתפוס אחריות ולעשות את מה שצריך לעשות.

במקרה זה, זה לא היה מסובך להיות ה"איש". מיד הרמתי טלפון למכבי אש והודעתי להם על הדליקה. הם לא ידעו עליה קודם.

פעמים רבות נתקלתי במקרים שכאלו. בצורה זו התחלתי להתעסק לפני שנים רבות בהריסת מבנים בלתי חוקיים במזרח ירושלים. בדווים הקימו צריפים מול רמות ושמעתי הרבה אנשים מתלוננים על כך שרשויות החוק אינם אוכפות את החוק נגדם. ביררתי למי צריך להתלונן ושלחתי מכתבים ותמונות ואט אט התחלתי לעקוב קבוע אחר הבניה הערבית באזור. אותם צריפים נהרסו לבסוף, יחד עם עוד הרבה מבנים אחרים.

כך גם קרה עם תוואי גדר ההפרדה הקרובה לרמות. באותה תקופה כבר התחלתי ללמוד בישיבה. בתור תלמיד ישיבה רציתי להתעסק, באותה תקופה, בעיקר בלימוד בישיבה ולא להיגרר לנושאים אחרים שיפריעו ללימוד. כך גם היה הלחץ בישיבה: ללמוד ולא להתעסק בשום דבר אחר. אך קיימתי את "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" וידעתי ש"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", לא יכולתי להתעלם והקמתי וועד תושבים והגשנו עתירה לבג"ץ.

פעמים רבות אנשים מתלוננים על משהו או חושבים על רעיון מסוים. אך האם הם עושים אותו? רוב האנשים לא מבצעים את רעיונותיהם. הם פסיביים. התשובה שלי היא:

א': "אולי אני הראשון שחשב על הרעיון ואולי לא. אבל בינתיים, ככל הידוע לי, אף אחד עוד לא עשה אותו.

גם מי שהמציא את הפאוץ היה יכול לאמר: 'המצאה כה פשוטה. בטוח מישהו חשב על זה קודם'. אך הוא לא אמר כך. הוא הלך ורשם על כך פטנט שלא היה רשום לפניו והרוויח על כך מיליונים".

יש לכם רעיון? אל תתעלמו ממנו. אל תתרצו תירוצים. העולם חיכה לרעיון שלכם. חיכה למעשים שלכם. צאו לדרך...

17- חוצפה

2009-06-14T16:11:00.002+03:00

ברוח הפוסט הקודם, אכתוב גם עכשיו על תגובה שלילית אחרת לבלוג שלי.

נאמר לי שצריך הרבה חוצפה כדי לכתוב את מה שאני כותב. שצריך הרבה חוצפה כדי לכתוב בכלל. מי אני שאכתוב דברים ואפיץ אותם לכולם. אני לא רב גדול ולא רב בכלל. עוד לא ישבתי עשרות שנים ולמדתי תורה בישיבה ועוד לא למדתי מספיק כדי להפיץ דברים שכתבתי מדעתי לרבים.

תשובתי האוטומטית הייתה שכתוב שבדור הגאולה "חוצפה יסגא", כלומר: בדור הגאולה תרבה החוצפה. בדור הגאולה אנשים יעזו פנים ויהיו חוצפנים. הוא ענה לי שזה דבר רע שקורה בדור הגאולה. אנו שמחים שמגיעה הגאולה, אך יחד איתה אנו נסבול מחוצפה שתהיה. אמרתי לו שההפך הוא הנכון. לא סתם בדור הגאולה תהיה חוצפה. אלא שהחוצפה חשובה בשביל להביא את הגאולה. בלי שאנשים יהיו חוצפנים הגאולה לא תוכל לבוא. זה חשוב וצריך שאנשים יעזו ויהיו חוצפנים.

החוצפה מונעת מאנשים מלשמוע לדברי אנשים החכמים מהם. אדם חכם יכול להזהיר אותך מנפילה בה אתה עלול ליפול ואתה לא תקשיב לו. יש לך דעה משלך ואתה תתחצף אליו ותיפול במה שהוא הזהיר אותך. אתה יכול אף למרוד במסורת המנחה אותך בדרך ישרה ובניסיון של דורות על גבי דורות המנחה אותך בדרך הטובה. אלו צדדיה השליליים של החוצפה.

אך ללא חוצפה לא היינו מגיעים לשום מקום. המוני היהודים שעלו לפני השואה (שהם מעט לעומת הכמות שנשארה), לא היו עולים אם היו מקשיבים להוראות הרבנים באותה תקופה. כמו בתקופת הגמרא שר' זירא עלה ארצה בניגוד לדעת רבו, רבי יהודה. לא היינו מקימים את המדינה כנגד כל האיומים מצד מדינות ערב וכנגד כל ההפצרות מצד העולם כולו. לאור ההיסטוריה של קום המדינה ואף לאחר קום המדינה, ברור הקשר שחז"ל קשרו בין חוצפה לגאולה. אי אפשר שתבוא הגאולה ללא החוצפה, היא מרכיב הכרחי בגאולה. כדי לעשות צעדים כאלה גדולים ולקדם את העולם אנו צריכים תעוזה ואומץ. אנו צריכים חוצפה.

אך אנו רואים שכשהחוצפה מופנית אל ההורים והרבנים, כמו בחלק מהעליות ארצה עד ימינו (במקרים רבים צעירים עולים בניגוד לדעת הוריהם), אנשים גם זורקים הרבה פעמים לגמרי את החינוך שקיבלו. ישנה חוצפה כנגד ההורים. אנשים עוזבים את הדת. אנשים עוזבים את דרך הישר ואף פעמים מתדרדרים לפשיעה. אז לכאורה אנו רואים שהחוצפה טובה במקומות מסוימים ובמקומות אחרים אסור להשתמש בה.

אלא גם במקומות שתוצאותיה של החוצפה היו שליליות, החוצפה עצמה הייתה דבר חיובי ואם היינו מכלכלים נכון את צעדינו היינו יכולים להגיע למקומות רחוקים וטובים הרבה יותר איתה. אנשים לא קיבלו את מה שהוריהם אמרו להם כמובן מאליו. דרגתם גדלה, הם נהפכו למשכילים ודרשו סיבות עמוקות יותר כדי להמשיך ולהישמע להוריהם ולמסורת אותה הם לימדו בבית. דרישה זו, המלווה בחוצפה ורצון להבין ולהיות עצמאי ולעשות כרוחך היא דרישה טובה. היא דרישה לעשות את הדברים לא כמצוות אנשים מלומדה, אלא מתוך הזדהות עמוקה. אך הדור הקודם לא השכיל לעלות מדרגה יחד עם הדור הצעיר ולהסביר לעומק מדוע אנו עושים ומקיימים את המסורת. מה ההיגיון והשמחה שעומדת מאחוריה.

אנשים מצטנעים ואומרים שאין להם מספיק יכולת, ידע וכו'. החוצפה יכולה להוביל את האדם לחקור, להעז ולשאול, לחפש תשובות ולהתקדם בעולמו הרוחני, בידיעותיו הכלליות וביכולותיו (לא הביישן למד). בנוסף, החוצפה תעודד אנשים לחלוק אחד עם השני את ידיעותיהם ולהפיץ את אמירותיהם בפומבי. היא תעודד אנשים לעשות מעשים טובים וענקיים ולהשפיע על העולם.

אל תגידו, מה כבר אני יודע ומי אני בכלל. אמרו: יש לי עוד הרבה ללמוד ואמשיך ללמוד, אך גם יש לי עוד הרבה לומר ולעשות ושכל העולם ישמע.

16- קב חומטין

2009-06-08T20:18:00.003+03:00

לפני כשלושה חודשים, מישהי שקראה את הבלוג שלי אמרה לי שלא מוזכר בו מספיק שם ה'. היא ניסתה לומר לי בעדינות שזה מעיד על חוסר ביראת השמיים שלי. היא טענה שצריך להגות באל כל הזמן ולדבר אך ורק על הקב"ה.

ישנן שתי שאלות הניתנות להישאל על כך:

א. א. מדוע צריך לירא מהקב"ה? אם שני אנשים עושים את אותם המעשים הטובים, מה זה מעניין מה הם חשו ומאיזה מניעים הם עשו את מעשיהם הטובים? הרי בתוצאה הסופית שניהם עשו אותו דבר?

ב. ב. האומנם זה מעיד על חוסר ביראת האל? האם האדם צריך להזכיר ולדבר על הקב"ה על כל צעד ושעל?

חז"ל מדגישים את חשיבות יראת שמיים במסכת שבת דף ל"א עמוד א' :

"אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי, אי יראת ה' היא אוצרו- אין, אי לא- לא (= ולמרות כל זאת, אם יש לו יראת שמיים- זכה בדין. ואם אין לו- הפסיד)."

לכאורה יכול אדם לחיות חיים מוסריים וטובים, לעזור לכל הסובבים אותו ולעשות מעשים טובים בכל רגע ורגע, אך כיוון שבתוך תוכו לא הרגיש יראה מהאל- הוא יחשב כחוטא ויפסיד בדין של מעלה.

ישנם מספר אלמנטים שמתחשבים בהם בדין. אדם שלא קבע מספיק עיתים לתורה, לא ישר מרשיעים אותו. יכולות להיות לו עוד זכויות שיחפו על כך, ישנם עוד קריטריונים שעל פיהם דנים. אך אפילו אם יש לו את כל הקריטריונים האחרים להיחשב צדיק- אם אין לו יראת שמיים הוא מפסיד בדין. יראת שמיים הוא הכי חשוב, אף יותר מכל הקריטריונים האחרים גם יחד. לכאורה, ניתן לחשוב מכאן שאם אנו רוצים לצאת אנשים טובים וצדיקים אנו צריכים להשקיע את כל כולנו ולרכז את מאמצינו בדבר החשוב מכולם- יראת שמיים.

אך חז"ל ממשיכים שם וממשילים את יראת

ה' לשמרים: "משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין (כמות גדולה של חיטה) לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון (כמות מזערית של חומר משמר)? אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העליתה."

המעשים הטובים נמשלים לתבואה ויראת ה' נמשלת לחומטין (חומר משמר). כל המעשים והתבואה שבעולם לא שווה כלום ללא אותו חומר משמר. היא תתקלקל בלעדיו. לכן אדם שכל מעשיו הם טובים, אך אין לו יראת ה'- כמי שאין לו כלום.

אך במשל זה אנו רואים עוד נקודה. אנו רואים שעיקר הנפח והזמן מושקע לא ביראת שמיים, אלא במעשים. כמויות אדירות של מעשים טובים וחיטה אנו צריכים להעלות לעולמנו. אנו גם רואים שיראת ה' היא לא המטרה אלא האמצעי, אמצעי חשוב שאי אפשר בלעדיו. המעשים הטובים הם התבואה שהעולם אוכל ומכך העולם נעשה שבע וטוב. ויראת ה' היא המאפשרת לנו להמשיך במעשינו הטובים.

לא תמיד רואים את החומר המשמר בתוך הררי התבואה. אך הוא שם וחשוב שיהיה שם לעד.

רבים מהפסיכולוגים ומהאנשים בכלל נוטים לייחס לאחרים מניעים כאלו ואחרים למעשיהם, לטובה או לרעה. אז אומנם, מניעיו של כל אדם הם חשובים. אך כשאני צריך לשפוט אדם, אעדיף להתייחס למעשיו ולא לכוונותיו ומחשבותיו שרק האל יודע.

בע"ה, אני מקווה שאמשיך להשביע את העולם בחיטה. ואת קב החומטין שנמצא עמוק בתוכי אינני מרגיש הכרח להחצין. מספיק שהוא בתוכי, בתקווה שאשאיר ואשמור אותו בתוכי לעד.

15- כפייה דתית

2009-05-31T12:18:00.003+03:00

"ויתיצבו בתחתית ההר" (פסוק ממעמד הר סיני),
אמר רב אבדימי בר (=בן) חמא בר (=בן) חסא:
מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית
ואמר להם אם אתם מקבלים התורה- מוטב
ואם לאו- שם תהא קבורתכם.
...
אמר רבא:
אף על פי כן הדור קבלוה (=חזרו וקיבלו אותה) בימי אחשורוש,
דכתיב: "קימו וקבלו היהודים"- קיימו מה שקיבלו כבר (במעמד הר סיני).
(תלמוד בבלי מסכת שבת דף פ"ח עמוד א')

רב אבדימי בגמרא במסכת שבת מציג את מעמד הר סיני כמעמד כפייתי מאיים המכריח את עם ישראל לקבל את התורה. אחריו רבא מפנה את המבט אל אירוע שהתרחש במגילת אסתר. לאחר שהיהודים ניצלו מהמן הם התחילו לקיים את המצוות שקיבלו במעמד הר סיני מתוך רצון, ללא כפיה. לא היה כבר שום איום ממשי עליהם וגם המן כבר נתלה ונראה שהם יכולים לעשות כרצונם. ובשלב זה הם מחליטים לקיים את המצוות ולהתחזק בתורה.
את מעמד הר סיני אנו ציינו בשבוע שעבר בשבועות. שבועות מציין את התורה שהיא מהותית לנו ואין אנו יכולים להיות עצמנו באמת בלעדיה. זה הוא דבר עקרוני לנו וחיינו היו ככלום אם עם ישראל לא היה מקבל את התורה.
את קבלת התורה החוזרת מרצון, לא כי אנחנו חייבים אלא כי אנחנו רוצים, אנו מציינים בפורים. פורים הוא הוצאה לידי ביטוי של הרצונות העמוקים והפנימיים הטובים שלנו. כיוון שבמהות אנו טובים אנו רוצים בקיום המצוות.

למדנו סוגית גמרא זו בישיבתי בשבועות וכל אחד העלה הסבר שונה לשאלה: מה היא אותה כפייה במעמד הר סיני? אתמקד ואביא את הסברי למרות שהסברי האחרים אינם נופלים מהסברי*.
למה נאמר בגמרא דווקא גיגית? זה לא סתם לחנוק ולהרוג את ישראל תחת ההר, אלא זו גיגית. לגיגית יש שקע בו עם ישראל יכול לחיות. אך האם חיים בצינוק הם כחיים ממש? כמלוא פוטנציאל החיים?
עם ישראל ראה במעמד הר סיני ניסים גלויים. הוא ראה קולות וברקים אדירים, שמע את קול ה'. חז"ל אף מסבירים את הפסוק "רואים את הקולות" (ראיית קולות במקום שמיעת קולות) כתופעה על אנושית שלא קיימת במושגינו. מי שרואה דבר שכזה אין לו יכולת להכחיש! זו היא אמת חד וחלק! כל עם ישראל השתכנע באמיתות התורה ובחובתנו לשומרה.
אך הם לא בהכרח עשו זאת מתוך הזדהות בדברי התורה ומתוך רצון, אלא מתוך אי יכולת להתכחש. אי היכולת להתכחש היא הכפייה. המצוות והתורה נתפסים כעול המוטל עלינו בעל כורחנו.
הגמרא לא אומרת שהקב"ה איים בכפיית הר כגיגית. הוא כבר כפה עלינו הר כגיגית. עם ישראל תפס את התורה כדבר מחניק ומחייב. כחיים בתוך גיגית סגורה שאינה נותנת מרחב ושמחה. האל לא היה צריך לומר איום מפורש להורגנו. מעצם המעמד המפחיד והמחייב נוצרה הכפייה.
כדי להשלים את התמונה מגיעה מגילת אסתר ויוצרת מהפך. היא גורמת לעם ישראל לשמור את התורה מתוך רצוך וחופשיות בחירה. מתוך שמחה.

____________________________________

באחד הסדנאות כתיבה בישיבתי, כל אחד מאיתנו התבקש לתאר את ההרגשה של אדם שנמצא במעמד הר סיני ע"פ תיאור זה של חז"ל ככפיית הר כגיגית. וזה מה שכתבתי:
לא אהנה יותר

לא אהנה יותר מלנסוע לים בשבת
גם לא מלאכול את הציזבורגר בסניף מקדונלדס הקרוב
או השרימפס אצל הסיני

מכל זה לא אהנה עוד
אבל אני רוצה
ממש רוצה אותם
אך אינני יכול

אינני יכול כי ראיתי אותו
את המחזה הגדול, הכביר
את הקולות והברקים
את ההר העשן

כל העולם כלא את נשימתו. נעצר. עמד
רוצה להמשיך בעיסוקיו, אך אינו יכול
האפשר להמשיך כרגיל, אחרי זאת?
האפשר ליהנות מהאסור?

רציתי לומר שכולם טועים
רציתי לומר שזה לא נכון
אך בעל כורחי
ראיתי עצמי כמלאך הרע העונה:
אמן אמן

מעכשיו אהיה המלאך הטוב-
אין ברירה, חייבים
אשמור המצוות- אין ברירה, חייבים
את כולם אשמור, את כל התרי"ג
ברמ"ח איברי ובשס"ה גידיי
זאת אעשה זה כבר ידוע

אך דבר אחד רק נשאר
דבר אחד שאקווה שאצליח
אקווה שאלמד לעשותו
כי זאת אף אחד לא יכול לכפותו:
שהתורה שאשמור- אהנה ואוהב

____________________________________________

*אביא בקצרה הסבר של אחד מחבריי:
ידידיה טען שזה כמו אב המחנך את בניו. בתחילה כשהם קטנים הוא כופה עליהם ציווים ומעשים (לומר תודה, לא לקפוץ לכביש וכו'). רק לאחר מכן, כשהם גדלים, הם מבינים בדיעבד מה היו הטעמים לציווים אלו, מזדהים איתם ועושים אותם מרצון.

14- אני המשיח

2009-05-23T21:01:00.010+03:00

עמיר בניון בשירו "עומד בשער" מביע את צפייתו וכמיהתו למשיח:

"שמעתי שאתה חוזר את כל הדרך

ראיתי מלאכים עורכים שולחן לבן המלך

גם ראיתי סולם, געגועים יורדים ועולים

שמעתי רוחות שמלטפות את העלים

ראיתי אותך, זה לא חזיון תעתועים"

בבית הראשון, מביע עמיר בניון את ההתרגשות וההכנות לקראת בואו של המשיח. כל הדברים הללו הם נסתרים ושייכים לעולמות עליונים רוחניים שאינם בנראה, כגון המלאכים. מתוארים מעין סימנים רוחניים מקדימים לביאת המשיח: געגועים וכמיהה אליו, משב רוח הנושא איתו דברים המשכנעים את הזמר שזה אינו חזיון תעתועים.

"שמעתי שהים הכריז על יום שמח

ראיתי את הכוכבים והירח מרקדים

גם הם יודעים בחזרה להתגלגל

שמעתי שהשמש היא בעצם צל

ראיתי מגדל מזדעזע ונופל"

כאן הוא רואה שכל הבריאה שמחה לקראת ביאת המשיח. ביאת המשיח אמורה לשנות את העולם לטובה. גם התנ"ך מתאר לפעמים את הבריאה כדבר החש את מצב העולם ומראה שיקוף של מצב האנושות. אפשר גם לקחת דוגמא מבעלי החיים שמרגישים ראשונים שהולכת להיות רעידת אדמה ובורחים מהיער, רק שכאן זו תחושת הבריאה המקדימה דבר טוב.

אך החלק השני בבית מראה שיחד עם כל השמחה, גם מתגלה הבלוף הגדול של המצב העלוב הנוכחי. השמש שנראית לנו כמקור האור והטוב היא בעצם כמו צל, כלום לעומת האור הגדול שיהיה לעתיד לבוא. כל המגדלים הגדולים והעולם השיקרי וכל מה שנראה לנו חשוב, יתמוטט מחשיבותו כשנבין עד כמה הוא טפל ולא משמעותי. ואולי כוונתו לקריסה והתמוטטות ממש, הריסת הקיים על מנת לבנות בניין משמעותי וטוב בהרבה.

"תבוא

אנחנו מחכים לך יותר מדי שנים

אנחנו השתגענו אין לנו יותר פנים

רק הולכים ומתכלים כל הזמן

אז תבוא"

הציפייה למשיח היא דבר מהותי בחיינו. אין לנו אישיות (פנים) של ממש בלעדיו. אין לנו אישיות טובה, אנו סתם משוגעים. אנו מאבדים את עצמנו, כיוון שאין אנו יכולים לדאוג לעצמנו ולהיות עצמאיים ולקדם את עצמנו.

"כן תבוא

לא נשארו כלים כדי שנוכל אותם לשבור

אנחנו לא יודעים מי פה הצלול

מי השיכור שתמיד נופל לבור, מן הסתם

אז תבוא, כן תבוא"

אנו כה הרסניים כלפי עולמנו ועצמנו שכבר כמעט ולא נשאר מה לשבור ולהרוס. אין לנו יכולת להבחין בין טוב לרע ומה הדרך הנכונה ואנו צריכים את המשיח שיגאל אותנו ויראה לנו את הדרך הנכונה. יראה לנו מי הצלול, כדי שלא ניפול יותר לבור.

"שמעתי שאתה ממש עומד בשער

ושכל שה תמים יוכל לגור ביער

ושמעתי שגם הלב הזה יותר לא ימות

דמיון יחתום הסכם שלום עם מציאות

כל הצלילים יהיו לשיר אחד פשוט"

הפער הכל כך גדול בין הפזמון לבין בית זה רק מדגיש את הצורך והכמיהה למשיח. המשיח מתואר כבמרחק נגיעה. וכשהוא יגיע הכל יתהפך בבת אחת מטוב לרע. יהיה עולם בטוח ולא יהיה יותר רוע לחשוש ממנו (השה שגר ביער). לא יהיה עוד צער וכל הדמיונות שלנו על עולם מושלם יהפכו למציאות. כל העולם המורכב בו אנו חיים, בו טוב ורע נמצאים בעירבוב יהיו למציאות פשוטה, טובה וטהורה.

(פזמון: תבוא

אנחנו מחכים לך...)

עמיר בניון מתאר פה את המהפך שיביא איתו המשיח ואת ההמתנה שלו והציפייה שלו אליו.

אך לא כל כך ברור שהמשיח המדובר בתורתנו הוא כפשוטו. דעות רבות ביהדות סוברות שמדובר בתקופה. תקופה בה העולם יגיע אל תיקונו ויהיה עולם מלא טוב. ע"פ זה, את תיקון העולם לא יביא אדם אחד ומיוחד אלא האנושות. העולם מתקדם ברמתו המוסרית ואט אט נעשה עולם מתוקן יותר. התקדמות זו מתרחשת כל הזמן ונעשית בכוחות משותפים של כל החיים על פני כדור הארץ.
תיאורו של עמיר בניון הוא תיאור פסיבי של ישיבה במקום והמתנה לביאת המשיח שיגאל את העולם. אך לדעתי צריכים אנו לא רק לשבת ולחכות שהעולם יגאל. צריכים אנו להיות אקטיביים ולגאול את העולם מהדברים הרעים שבו ולהוסיף אור וטוב. הדבר תלוי בנו ואנו יכולים לגאול את העולם. אנו יכולים להביא את הגאולה ולהיות דורו של משיח. ואם לא דורו של משיח, לפחות דור המקדם רבות את ביאת המשיח.

בכוחנו לעשות זאת, לא רק מבחינה מיסטית של תיקון מידותינו והאל יגאל את העולם עקב כך. אלא גם מבחינה מעשית, להילחם בטרור, בפשיעה וברוע. לקדם את החינוך הן בפן השכלתי והן בקידום ערכים ומוסר. לקדם את הטכנולוגיה, את הרפואה ועוד. יש לנו את הכוחות לעשות את כל אלו וכוחות אלו ניתנו לנו מהאל על מנת שנקדם את העולם ולא שרק נשב ונחכה שהעולם יגאל מאליו.
גם לא מספיק לדבר על מה האנושות צריכה לעשות או מה המדינה צריכה לעשות כדי לקדם את הגאולה. צריך גם לשאול מה אני יכול לעשות. מה אתה ואת יכולים לעשות.

במילים אחרות: אני המשיח. גם אתה וגם את המשיח. כולנו משיחים. יחד נקדם את העולם אל הגאולה המיוחלת!

13- פלורליזם

2009-05-19T16:56:00.006+03:00

כמו כשדיברנו על הלומד מכל אדם שרואה שיש נקודה חיובית בכל אידיאולוגיה, כך גם אנו צריכים לחשוב כשאנו מגיעים לדון בפלורליזם. יהיו אנשים שיתמכו ויגדירו את עצמם כפלורליסטים. יהיו שיתנגדו ויגדירו שהם נגד פלורליזם. אך צריך להיות גם כן וגם לא פלורליסט. צריך לקחת את הנקודות החיוביות ולהמנע מהשליליות.

אז ממה מורכב הפלורליזם?
הוא מורכב מסובלנות שהיא קבלה של השונה והחולק על דעתך. קבלה שיש לו מקום בעולם ומותר לו לנהוג כדעתו.
הוא מורכב מאמירה שאין אמת אחת וכל מה שאנשים אומרים הוא אמת בעיניהם ואין הבדל בין הדעות השונות.

חז"ל אומרים שיש 70 פנים לתורה. יכולים לבוא מספר פרשנים ולפרש את הטקסט בהרבה פירושים שונים ואף מנוגדים וכולם יהיו צודקים במידת מה. כל אחד ידגיש פן מסוים אמיתי באותו הטקסט. אך אין אינסוף דעות נכונות, יש רק 70. אומנם אלו הרבה מאוד דעות, אך יש דעות שלא נכנסות אל תוך טווח הפנים שבתורה.

יש דעות שהאוזן לא סובלתם. גם בימינו אלו ישנם דעות שהוצאו מחוץ לחוק. לדוגמא קיצונית: לרוב, דעות ניאו נאציות לא יתקבלו כלגטימיות גם ע"י אנשים המגדירים את עצמם כפלורליסטים. אז נכון שלאמת יש 70 פנים ולא כל האמת נמצאת בדעה אחת ושיש עוד הרבה דעות אמיתיות, אך עדיין יש דעות שאינם אמת, שהם שיקריות ופוגעניות ואין להצדיקם, אע"פ שגם בהם יש נקודות אמת שאפשר לקחת מהם. אנו יכולים לדון ולהבין את ההנחות וחלקי האמת שנמצאים בדעות אלו, אך דעות אלו עצמם אינם לגיטימיות. אלו דעות אלימות שעלולות לגרור למעשים שאינם מוסריים בעליל.
בניגוד לדוגמא הקיצונית לעיל, ישנם דעות שאע"פ שהם שיקריות, אנו לא נלחם פיזית במדברים אותם ולא נחרימם אלא ניתן להם להתבטא ונאבק נגדם בטיעונים והסברים משלנו. זו היא מידת הסובלנות. אנו נסבול דעות אלו, גם אם אינם נכונות. לדוגמא: למרות שאני יודע שהאל קיים, לא אנדה את האתאיסטים. אסביר ואראה מדוע האל קיים ואנסה להוכיח את טעותם.

הבעיה העיקרית אצל טועני הפלורליזם היא שהם משתמשים בטענה זו כבריחה מכל דיון מעמיק, נוקב וביקורתי. האמירה שאין אמת (אע"פ שיש אמת, אך לא אחת) וכל אחד אומר את ה"אמת" שלו הובילה למסקנה שאין אדם שטועה. לכן גם אסור למתוח ביקורת ולצאת כנגד דעות הזולת.
ראיה זו מובילה אותנו לניטרול שכלנו ווויתור על כל דרך שלנו להשיג דברי אמת ולשכלל את תפיסת עולמנו. ישנם הרבה דעות נכונות שהם אמת ועוד הרבה דעות שאינם נכונות, אך יש בהם נקודות אמת וכדי לקחת מכולם את הטוב ולהשתכלל אנו צריכים להיות ביקורתיים. להקשות קושיות, לסתור דעות ונקודות ולהעלות תירוצים. להתווכח עם השני (מתוך נועם, כבוד וסובלנות) ולנסות להוכיח את צדקתו או טעותו.

בע"ה, שנזכה ע"י כך לקחת את כל הטוב מכל דבר ולהשכיל בכל דרכנו...

12- הלומד מכל אדם

2009-05-10T01:05:00.005+03:00

"איזהו חכם? הלומד מכל אדם"

במחשבה ראשונית אנשים היו אומרים שהחכם הוא האדם שכולם באים לשמוע אותו וכדומה. אך בן זומא אומר שהחכם הוא האחד שהולך לשמוע אחרים.
אך לא מדובר פה בסתם ללמוד מאחרים, אלא ללמוד מכולם. רעיון זה מקומם הרבה אנשים: מה יש לי ללמוד ולהתחקות אחר אדם זה?! הוא כל כך שונה בדעותיו והולך בדרכים שהם נוראיות בעיניי, אז למה שאלמד ממנו?!

אם אני בטוח שמישהו טועה, למה ללמוד ממנו? הרי דבריו הם טעות?

אלא ששאלה זו נובעת מאי הבנה של מושג ה"למידה". למידה איננה קבלה של מידע ישירות מפי הדובר אל השומע. תהליך הלמידה מבוסס על שמיעה כנה של הדברים מתוך ניסיון להבין את הצד הדובר. ניתוח של דבריו לגורמים ולהנחות יסוד שעליהם מבוססים הדברים. קבלה או אי קבלה של חלק או כל הנחות היסוד וקבלה או אי קבלה של הדברים שנאמרו על בסיס הנחות היסוד. גם מדברים שאינם נכונים ואפילו דברי מוסר מעוות ונוראי תמיד אפשר ללמוד נקודות אמת מסוימות. הלומד מקבל נקודות מסוימות מהמידע שהוא שומע תוך כדי ביקורת וסינון בין דברים שהוא מסכים איתם ובין דברים שהוא חולק עליהם.

החכם הוא האדם שבא בראש פתוח ולומד מכל העולם. אדם שמגיע ולומד מחכם אחר ושואב את כל תורתו- במקרה הטוב יבין את תורתו של אותו החכם שהוא נצמד לדבריו. אך כדי להבין את מורכבותם של דברים נחוץ לשמוע את הדעות השונות ולהבין ולקחת את הנקודות הנכונות והאמיתיות מכל דעה. גם דעות הסותרות אחת את חברתה יכולות להיות שתיהן נכונות במובנים מסוימים. יכולה להיות אחת שגויה, אך בתוכה ישנם נקודות נכונות.

אחד המונעים ללמידה מכל אדם זה החשיבה שדברי האחר כה מגוחכים ולא נכונים שבטוח שהוא אומר את דבריו מתוך חווית ילדות קשה או פחד מ... או כל דבר אחר. הפסיכולוגיה נוטה לשייך סיבות פסיכולוגיות של תת מודע לדברי אחרים. אותם סיבות שכביכול נמצאות בתת מודע יכולות להיות נכונות, אך אל לנו לפסול את טענות האנשים הללו בשל כך. תהיה סיבתם אשר תהיה, צריכים אנו לבחון את טענותיהם, להבין אותם לעומקם ולהתמודד איתם (בהסכמה או בהתנגדות). אפשר ואף רצוי להבין מה ההקשר שממנו הם נבעו ומי האדם שאמר אותם, אך יחד עם זאת אנו צריכים להתייחס לטענה גם לגופה ולא רק לטוען.
כך נוכל למצוא את הנקודות החיוביות בטענה וללמוד מהם, יהיו אשר יהיו בעיותיו הפסיכולוגיות של הטוען.

שנזכה ללמוד מכל אדם...

11- אחר העדר

2009-05-03T01:24:00.004+03:00

הרבה פעמים בחיים כשאנו נדרשים לקבל החלטות אנו יכולים להעזר בניסיון הרב שאנשים אחרים צברו מסביבנו. אדם נולד כשמסביבו האנושות הגיעה לתובנות מעמיקות ולסגנון חיים העוזר לנו לבנות את חיינו ולקדם את עולמנו. נורמות והתנהגויות הבונות חברות, יחסי אנוש טובים והבנה בין אנשים. ידע נרחב ומדע המקדם את העולם ומפתח אותו לכיוונים רבים ומדהימים.לולא היינו נשענים על הניסיון הרב של קודמנו, היינו צריכים בכל דור להמציא את הגלגל מחדש ולהתחיל מאפס.

אדם המנווט בטבע שהלך לאיבוד ואין לו מושג לאן ללכת. אם הוא רואה פתאום שביל עיזים (דרך שהצמחיה בה נרמסה ע"י אנשים קודמים) אז הרבה פעמים יהיה חכם ללכת בדרך זו. כיוון שדרך זו מובילה אל מקום שבו שאר האנשים הלכו אליו, או במילים אחרות- אל מקום ישוב, אל ציוויליזציה. כך הוא לא יתקע באמצע שום מקום וימות בצמא.

אך כשמסתכלים לאורך ההיסטוריה רואים שההתקדמויות הגדולות, פריצות הדרך, בכל התחומים באו מאנשים שלא הלכו בתלם. שלא נכנעו לנורמות והסכמיות. קראו תיגר על כלל מדעי שהיה מקובל עד אז או על נורמה מוסרית מסוימת.

כדוגמת אברהם אבינו שהכריז שיש רק אל אחד ועיקרי כשכל שאר העולם האמין באלילים רבים המחלקים ביניהם "גזרות אחריות" על הכוחות בעולם. וכיום רוב העולם הוא מונותאיסטי. הרצל שאף להקים מדינה ודיבר על כך כשזה עוד לא היה מקובל ונחשב להגיוני. והיום אנו חיים במדינת היהודים, במדינת ישראל. תמיד אנשים אלו נחשבו למשוגעים, כי הם היו משוגעים. משוגעים מהבחינה שהם פרצו נורמות ולא היו כמו כולם. אך בסופו של דבר- העולם "השתגע" איתם.

עד היום אנו רואים אנשים מצליחים בעסקים ובמדע ועוד, כולם אנשים בעלי דעה משלהם וברבים מהמקרים דעתם היא חדשנית והם מתאפיינים ביזמות ויצירתיות. הם הולכים בדרך שבה אף אחד לא הלך לפניהם ומגלים עולם ומלואו.

יתרה מכך, לא רק שאם לא נחדש ואף פעם לא נלך בדרכים חדשות שאף אחד לא ניסה לפנינו- אז לא נקדם את העולם בצורה משמעותית מאוד. אלא לפעמים אף ננהג בדרך פסולה. לפעמים הנורמות שמסביבנו יהיו פסולות ולא מוסריות או לא נכונות.

ישנו סיפור על אדם שטייל והלך לאיבוד. האדם חיפש את הדרך אל מקום ישוב ועזרה ומימיו הלכו ואזלו. לאחר חיפושים רבים הוא מצא דרך שראו שהלכו בה אנשים לפני. כל כך שמח האיש והחל הולך במרץ. הלך יום ומימיו אזלו. הלך עוד יום ועוד יום. בכוחותיו האחרונים הוא המשיך ללכת ופתאום ראה בצד הדרך שלד. המשיך וראה עוד שלד. ועוד שלד..

מוסר השכל: לא תמיד מה שאחרים עושים הוא הנכון לעשות.

אנו פועלים בחיינו על סמך הידע והנורמות שהסביבה שלנו נוהגת ויודעת. זה הכרחי. זה מזניק אותנו לנקודת התחלה מתקדמת וטובה. אך יחד עם זאת, חלק מהדברים שאנו אוטומטית ממשיכים את קודמינו והולכים אחר העדר אינם נכונים. אנו נדרשים לביקורתיות. לא רק קריאת ביקורת שאחרים אמרו, אלא ביקורת הבאה מתוכנו. לפעמים אנו נדרשים לשבור מוסכמות. לפרוץ דרכים חדשות.

תחשבו מחוץ לקופסא, תהיו יצירתיים. אל תפחדו תמיד מה יגידו ומה יאמרו. תעשו את מה שאתם חושבים לנכון. תהיו אתם...

10- תשומת לב

2009-04-21T18:30:00.007+03:00

הנה סרטון מעניין שראיתי:

רבים מאיתנו (וביניהם אני) לא שמנו לב לכל השינויים העצומים שנעשו בתפאורה תוך כדי הסרטון.

השאלה שברצוני להעלות היא: עד כמה אנו שמים לב לסובב אותנו? לא רק מהבחינה של הפרטים הטכניים מסביב, אלא מבחינת האנשים הסובבים אותנו. מה מציק להם? במה הם צריכים עזרה (פיזית ומנטלית)?

אנו יכולים לדבר רבות אודות חשיבות התרומה לחברה והנתינה לזולת וכו'. אך אדם יכול לדבר על כך כשמתחת לאפו ממש ישנם המון נושאים ואנשים הזקוקים לעזרתו והוא פשוט אינו רואה זאת. פשוט מכיוון שאינו חושב על נקודת מבטם של אחרים או שאינו מחפש דברים אלו...

כולנו מדי פעם חוטאים בחטא זה. שנזכה לשים לב לנקודה זו ולדברים הצריכים עזרה מסביבנו ושכל חיינו נשתפר בנקודה זו. שכל מה שאנו תופסים כמוסרי נממש ונפעל כך גם בחיינו היומיומיים.

9- בדידות

2009-04-17T13:47:00.005+03:00

הפעם אתן את מרכז המשקל של הפוסט לכם- הקוראים. מספר הקוראים הרבה יותר גדול ממספר המגיבים ואשמח אם אצליח לעורר דיון של כולנו.

מה היא בדידות וממה היא נובעת?

האם היא נובעת מחוסר תשומת לב של הסובבים אותנו? אני לא חושב כך. יכול להיות אדם המוקף בחברים שדואגים לו, אבל עדיין ירגיש בודד.

אולי זה נובע מכך שהאנשים הסובבים אותו אינם מעניינים אותו מספיק?

או שרגש זה נובע מחוסר נתינה לאחרים? מהרגשה שאני פה רק בשביל עצמי. כדי שארגיש חשוב ולא בודד אני צריך לתת מעצמי למישהו אחר?

אולי ממשהו אחר שלא חשבתי עליו?

מה היא לדעתכם הסיבה לתחושת בדידות?

אחרי שנסיק מסקנות על סיבת הבדידות- נוכל אולי לחשוב איך מונעים אותה.

מה לדעתכם ניתן לעשות כדי למנוע תחושה זו?

כדי שיתפתח דיון- הרשמו לקבלת מייל בכל פעם שמתקבלת תגובה לתגובתכם בפוסט הזה (מתחת למקום שבו מגיבים). לא הגבתם? הציצו מדי פעם לראות אם יש התפתחויות חדשות שאולי יש לכם מה לומר עליהן.

לשמחתי, אני איעדר ממוצ"ש עד שני בלילה עקב טיול. אך אשמח לחזור מהטיול ולהצטרף גם לדיון שיתפתח פה בעזרת ה'...

8- כי בא לי

2009-04-12T16:00:00.000+03:00

כתבתי כבר בעבר אודות רתימת היצרים והתאוות (רגשות) לכיוון החיובי. אך האם הרגש הוא גם שותף בקבלת ההחלטות? או שמא הוא רק מזרז לביצוע ההחלטות שכבר התקבלו ע"י השכל?

לכאורה הרגש מטעה פעמים רבות. אני מרגיש שאני רוצה כל מיני דברים לא טובים. אדם בדיאטה ומרגיש שהוא רוצה שוקולד. ממש רוצה שוקולד. אם הוא ילך ע"פ רגש זה, כל הדיאטה שלו לא תחזיק מעמד. אני מכיר לא מעט אנשים שיגידו שאדם צריך לעשות את כל החלטותיו ע"פ השכל הקר. לאחר מכן שירתום את רגשותיו להחלטה שהוא קיבל בשכלו.

לעומת זאת, הפסיכולוגיה כיום מכירה ברגש כמשפיע בעצם קבלת ההחלטות. דיאטניות כבר מכירות בעובדה שאי אפשר להכניס אנשים לדיאטה שבה אוכלים אך ורק את מה שהגוף צריך. הן מחפשות מאכלים שישקיטו את תאוות האדם למאכלים הערבים לחיכו ובאותו זמן, יגרמו לכמה שפחות נזק בריאותי והשמנה. רבים ממקיימי הדיאטה יפלו ויפסיקו את התהליך במידה ותוכנית הדיאטה תלך ראש בראש כנגד תאוותיהם. לכן תוכניות הדיאטה מתפשרות ומתחשבות גם בתאוות המאכלים הערבים.

אותו הדבר גם בעישון וגמילה מסמים. כיום מייצרים מעין סיגריה המדמה את תהליך העישון, אך לא באמת מזיקה (או פחות מזיקה). מכשיר זה הוא שלב בתהליך הגמילה מעישון. מעט מאוד אנשים יפסיקו לעשן בבת אחת. הם יעשו זאת בתהליך ובהדרגתיות. אותו הדבר בסמים. ככל הידוע לי, במכוני הגמילה מסמים נותנים לנגמלים כמויות קטנות של סמים עד הגמילה הסופית. לתהליך הגמילה הרבה תופעות לוואי קשות ובמידה ומפסיקים לקחת סמים בבת אחת, תופעות הלוואי הם איומות ובלתי נסבלות. הנגמל לא יוכל לעמוד בהם ויחזור לצרוך סמים.

אך כל אלה הם סוג של התפשרות. "השמנת יתר על המידה? התמכרת לסיגריות או סמים? נכנעת עד עכשיו לרגשך ותאוותיך? הגמילה מרגש רע זה היא הדרגתית. לא תוכל לעמוד בפני רגש זה במלחמה חזיתית". אך האם יש מקום לכתחילה לרגש כמשפיע על בחירת מעשינו? האם ההקשבה לרגש נובעת מחסרון שלנו כבני אדם ומהתדרדרותנו אל מחוזותיו האפלים ואין לנו ברירה אלא לתת לו מקום ביטוי? או שמא אנו צריכים לתת לו מקום בהרבה החלטות, גם בהחלטות שבהם אנו יכולים להתגבר עליו ולכפות אותו לשכלינו?

בשנים הקרובות אני אעמוד בפני שתי החלטות חשובות מאוד בחייו של כל אדם: בחירת בת זוג ובחירת עבודה. ישנם שתי גישות בבחירות אלו: האחת תגיד שצריך למצוא התאמה שכלית בין בני הזוג ואל מקום העבודה ורק לאחר מכן תנתב את הרגשות לכיוון אותה בחירה שכלתנית. השניה תערבב בקבלת ההחלטות את השכל ואת הרגש. היא תבדוק התאמה שכלית בין בני הזוג ואל מקום העבודה ונטייה רגשית אל שני אלו. ישנה גם גישה אמצעית שתאמר שכל עוד אין התנגדות וסלידה רגשית מההחלטה שהשכל ביצע, ההחלטה תתקבל ע"פ השכל והרגשות ינותבו להחלטה זו.*

הגישה האמצעית די דומה ליחס הגמילה מסיגריות, סמים ומאכלים משמינים. אין לנו ברירה אלא להתפשר עם רגשותינו ותאוותינו. השכל יכול למצוא את בת הזוג או העבודה המושלמת בשבילנו, אך אנו נרגיש סלידה רגשית מהחלטה זו ולכן נפסיד הזדמנות נפלאה זו. אין טעם לכפות את הרגש, כי זה לא יעבוד.

הגישה הראשונה פוסלת לגמרי את הרגש כמשפיע בקבלת ההחלטות. לא בדיעבד ולא לכתחילה. כל ההחלטות צריכות להתקבל ע"פ הרגש הקר. הרגש עלול להטעות פעמים רבות ולגרור אותנו למקומות שאינם רצויים. גישה זו תיכשל אצל רוב האנשים. ראיה לכך היא שרוב האנשים לא יחזיקו מעמד בתהליך הגמילה שלהם מהרגליהם הרעים ע"פ דרך זו. אך עדיין, דרך זו מציבה אידיאל מסוים שיש אנשים שלפעמים מצליחים לעמוד בו, למרות שזו אינה הדרכה לרוב בני האדם.

הדרך השנייה מערערת בכלל על כל האידיאל של הדרך הראשונה והאמצעית. היא רואה בשילוב הרגש כאידיאל לכתחילה. אנו לא מתפשרים על החלטותינו בלית ברירה. הרגש הוא מרכיב חשוב בקבלת ההחלטות ובלעדיו אנו נלך בדרכים שגויות הרבה פעמים. נכון שהרגש יכול להטעות, אך גם השכל יכול לטעות פעמים רבות. ישנם החלטות שצריכות אינטואיציה ורגש.

למשל, אני יכול לבחור עבודה אך ורק ע"פ השכל, אבל הניסיון להכווין את הרגש אל אותה בחירה שבחרתי בשכלי עלול להיות לא טוב. אין ערבות לכך שאצליח לגרום למקצוע אותו בחרתי להיות אהוב עלי. לכן עדיף לי לבחור מקצוע שאני אוהב וגם מתאים עם שאיפותיי לתיקון עולם/ שעות העבודה/ משכורת/ כישורים/ נתונים אחרים וכו'. לפעמים גם אתפשר על חלק מהנתונים השכליים בבחירה על מנת שהמקצוע יהיה מקצוע שאני מתחבר אליו.

בסופו של דבר, הרגש יתן לנו כוח ועצמה להמשיך עם בחירתנו ולעלות מעלה מעלה. הרגש הוא מרכיב חשוב בהצלחתנו עם בחירתנו. לכן, כמו שאני מתחשב בנתוני התאמה אישיים שכליים, אני גם מתחשב בנתונים אישיים רגשיים.

שנזכה לבחור ולנתב את חיינו אל דרך המוסר והטוב, מתוך הזדהות שכלית ורגשית שלמה...

________________________________________________________________

*תיאורטית, ישנה עוד דרך של הליכה ע"פ הרגש בלבד. אך זה נראה לי ברור מדוע דרך זו אינה נכונה. אם לא נשתמש בשכלנו, לא נוכל גם להכווין את רגשותינו ותאוותינו אל המחוזות המוסריים וממילא רגשותינו יסחפו אותנו אל מחוזות אפלים.

7- הדרך אל האושר

2009-04-05T08:57:00.007+03:00

ויקטור פראנקל* (פסיכולוג. ניצול שואה. חילוני. ז"ל) בספרו "הזעקה הלא נשמעת למשמעות"** (ספר חובה!) טוען שהאדם באופן מתמיד זקוק למשמעות בחייו. אותה משמעות חייבת להיות משהו חיצוני לו, כיוון שאם הוא חי בשביל עצמו אז הוא מיותר ואם הוא לא היה, אז לאף אחד זה לא היה משנה. הוא צריך להיות עוזר ותומך למישהו או משהו חוץ מעצמו.

הוא מדבר על כך שאנשים רודפים אחר האושר ואחר ההנאה העצמית, אך אינם מצליחים להשיג אותה. כיוון שהם חושבים על ההנאה העצמית של עצמם ולמטרת עצמם. לכן, כדי להשיג את האושר, אדם צריך לפעול ולדאוג לאחר. רק כך חייו יהיו משמעותיים בעיני עצמו והוא ירגיש סיפוק בחייו. בעצם, את אושרו הוא ישיג ברגע שיתחיל להתעסק באושרם של הסובבים אותו ובמטרות החיצוניות לו. הוא גם טוען שם שההתאבדויות נובעות בעיקר מנקודה זו. מההרגשה שאני מיותר ואם איעלם אף אחד לא ישים לב.

תלותו של האדם במשמעות חיצונית לו יש בדברי חז"ל: "אם אין אני לי- מי לי?" שכולם נוהגים לצטט, אך מיד לאחר מכן: "וכשאני לעצמי- מה אני?". כשכל כולי בשביל עצמי- אז "מה אני?", בשביל מה אני קיים, אני בעצם מיותר.

נהניתי לקרוא את ספרו. כיוון שספרו, סוף סוף יוצא נגד כל הפסיכולוגיה הפרוידיאנית. הוא לא תופס את מניעיו של האדם כאנוכיים בלבד. לא כמו פרויד שתמיד יסביר איך שגם אם עשית מעשה נהדר, מניעיך היו אנוכיים, בדרך כלל מניעים מיניים שפלים של הנאת עצמך וגאווה. לעומתו, פראנקל נוטה לראות את המניעים כמניעים חיוביים של עזרה לזולת. אדרבא, טיפול פסיכולוגי בשיטת פרויד רק יגביר את התסכול אצל המטופל ויגרום לו לחשוב שכל מטרותיו מכונסות בעצמו והוא אנוכי. מה שעלול להוביל לכך שהוא חסר משמעות. בעוד שטיפול בשיטת פראנקל מראה לאדם כמה הוא משמעותי לאחרים וממילא יחזיר לו את אושרו.

טענתו על הדרך אל האושר העוברת באי התעסקות באושר אלא באחר, מזכיר לי את האימרה הנוגעת לכבוד: "מי שרודף אחר הכבוד- הכבוד בורח ממנו. מי שבורח מהכבוד- הכבוד רודף אחריו". אותו הדבר לגבי האושר: מי שרודף אחר האושר, האושר בורח ממנו. לא תרדוף אחריו- האושר ירדוף אחריך.

כיוון שאני רואה משל יפה לכך אצל כלבי, אמשיל זאת דרכו. הכלב שלי לפעמים נוהג לרדוף אחר זנבו. כל פעם הוא מזנק ומנסה לתפוס אותו. אך כל פעם שהוא ממש קרוב לתפיסתו, הזנב בורח לו בגלל שבקפיצתו הצידה בהכרח גם אחוריו נעו לצד השני.

הנמשל הוא שהזנב הוא כמו האושר. ברגע שאדם תופס שהוא צריך לתפוס את האושר, הוא לא יצליח בכך. אך אם הוא יכוון את ראשו קדימה להתעסקות בדברים אחרים מלבד באושרו העצמי, הוא יבין שהזנב הוא בעצם שלו. הזנב בעצם מחובר אליו והאושר נמצא בתוכו כבר. תנסה לרדוף- לא תצליח. תפסיק לרדוף- תבין שבעצם היה לך את האושר כל הזמן. האושר הוא חלק בלתי נפרד ממך.

אך קושיה אחת נשארה לי על פראנקל. הדגש שלו שהוא עונה על השאלה איך להשיג את האושר, ומכווין דרך ההתעסקות באחר. זאת היא השאלה העיקרית שלו: מה היא הדרך אל האושר?

יש פה סתירה פנימית בדבריו. אני עוזר לאחר כדי להיות מאושר. כדי לא להתעסק בעצמי, אלא בזולת. אך אם זה המניע שלך אז אתה בעצם מתעסק בעצמך, עושה הכל להנאתך.

זה מזכיר לי סיפור חסידי הבנוי על האימרה הנ"ל לגבי הכבוד (המילה 'כבוד' בסיפור המקורי הוחלפה במילה 'אושר' בכוונה) . חסיד אחד ניגש לאדמור ואומר לו: "רבי, אני כל חיי לא רדפתי אחר אושר. תסביר לי, למה האושר לא רודף אחרי? במה לא הייתי בסדר?!" עונה לו הרבי: "נכון שלא רדפת אחר האושר. אך תגיד לי, האם הסתכלת כל פעם אחורה כדי לוודא שהאושר רודף אחריך?"

אני חושב שהשאלה צריכה להיות אחרת לגמרי. השאלה צריכה להיות איך אני משפיע ותורם לעולם ולסביבה שלי. לא להתעסק באושר. כמובן שכולנו רוצים להיות מאושרים. גם אני. אך בוא נשים זאת כמטרה משנית לעומת המטרה לתרומה לעולם. חשוב להבין שמעשינו ותרומתנו יגרמו לנו להיות מאושרים, הבנה זאת תמריץ אותנו. אך שזה לא יהיה המטרה העיקרית, אלא כמטרה משנית, כתמריץ לתרומה לעולם ולסובב.

___________________________________________________________________

* ויקטור פראנקל ז"ל- פסיכולוג. ניצול שואה. חילוני. התגורר בארה"ב לאחר השואה. כתב גם את "האדם מחפש משמעות" (ספר מאוד מפורסם) בו הוא מסביר את תפיסותיו הפסיכולוגיות דרך האנשים בשואה. מה גרם להם ונתן להם את הכוחות להמשיך ולשרוד בשואה...

** אני לא כל כך קראתי ספרי פסיכולוגיה בחיי, אך אם הייתה לי רשימה קצרה של ספרים שחובה לקרוא- הוא בהחלט היה ביניהם. יש שם מושגים פסיכולוגיים שיהיו זרים לאדם שלא מבין בפסיכולוגיה, אך עם הזמן ומתוך ההקשר אפשר להבין גם אותם. מומלץ ביותר....

6- השקפת עולם ביקורתית

2009-03-27T10:30:00.009+03:00

אני כותב בהקשר למה שטל ירון כתב בבלוג שלו "מבט פילוסופי", בפוסט "פילוסופיה- שמחה ועצב", בנושא הביקורתיות. שם טל כותב על כך שהביקורתיות קידמה אותנו למקומות פילוסופיים ומדעיים שלא היינו מגיעים אליהם לולא ביקורת זו. טל גם טען שלכל דבר אנו צריכים להתייחס אליו בביקורתיות ולא לקחת כמובן מאליו. כמו כן, גם את אמונתנו בדברי חז"ל.

זה מזכיר לי רב בישיבת אור עציון, שכל פעם לאחר שהוא אומר טענה מספר כלשהו כולם מהנהנים בראש בהסכמה. הוא תמיד מחזיר להם ואומר שלא יאמינו לו שיבדקו בעצמם. שיבדקו, יקשו, ינסו לסתור. בקיצור, שיהיו ביקורתיים.

חז"ל בעצמם עודדו את הביקורת והדיון. רבי יוחנן היה מעלה טענות וריש לקיש, תלמידו, היה תמיד מקשה עליו קושיות כשרבי יוחנן עונה תשובות. כך כמו פינג פונג, הם היו מתוכחים ודנים. לאחר שמת ריש לקיש בא רבי אלעזר בן פדת במקומו. כל דבר שרבי יוחנן היה אומר- היה רבי אלעזר תומך ומביא סימוכין. הצטער רבי יוחנן ואמר שהוא לא מחליף ראוי לריש לקיש. אני צריך שיגידו לי שאני צודק? אני יודע שאני צודק. ריש לקיש היה מקשה 24 קושיות ואני עונה 24 תשובות. מתוך כך היינו מגיעים למסקנות הרבה יותר טובות. (תלמוד בבלי, בבא מציעא דף פ"ד עמ' א'- סיפור מרתק).

בפסח אנו מלמדים את ילדינו לשאול שאלות. אל תקבלו מידע סתם כך כמו תוכי. תשאלו. תקשו. תחקרו.

בביקורתיות אנו מרוויחים כפליים:

אנו מרוויחים מכך שאנו מבינים את עומק הדברים בחיינו. ללא הביקורתיות היינו נתקעים בהבנה לא עמוקה ולפעמים אף מוטעית מיסודה. הרמב"ם כותב על כך. הוא מביא שלוש סוגי אנשים בהבנה של חז"ל:

הסוג הראשון מבין את חז"ל כפשוטם. מה שהם אומרים- זה מה שהם התכוונו. גם כשחז"ל מספרים על דברים שאינם מציאותיים והגיוניים, זה מה שקרה באמת. הם מנטרלים את הביקורתיות שלהם כלפי חז"ל וכשדבר לא נראה להם שהוא הגיוני- ההיגיון של עצמם טועה.
הסוג השני מבין את חז"ל כפשוטם, עקב הסברי הסוג הראשון. הם מלגלגים על חז"ל וטוענים שחז"ל דיברו שטויות ודברים שלא עולים על הדעת.
הסוג השלישי מבקר את חז"ל וטוען שהדברים כפשוטם אינם הגיוניים. הוא מבין את חז"ל כדרש וכמשלים. חז"ל לא באו לספר סיפורים אמיתיים, אלא לומר משלים. הסוג השלישי מבין את המסר שמאחורי המשל ולא סתם קרא סיפור חסר מסר (לא כמו הראשון).

חוש הביקורת של הסוג השלישי גרם לו להבין את דברי חז"ל וכוונתם. ביקורתם גרמה לבירור המסר. הסוג הראשון לא הבין כלל את דברי חז"ל ורק שמע סיפורים ללא הבנת המסר שמאחוריהם. לא רק שהם לא הבינו, אלא גם גרמו לכפירת הסוג השני בדברי חז"ל.

רווח שני. עקב הביקורתיות וההבנה היוצאת ממנה אנו מזדהים יותר עם מה שאנו מאמינים בו ולומדים אותו. כל הדברים שחונכנו עליהם מילדותנו לא נשארים כמצוות אנשים מלומדה (=עשיה מתוך הרגל) אלא נעשים מתוך רצון והזדהות. חינוך הוא איננו הקניית הרגלים לחיי ילדינו, זה אילוף. חינוך הוא יצירת הבנה והזדהות עם המוסר שאיתו אנו מחנכים את ילדינו. הזדהות עמוקה עוברת דרך ההבנה העמוקה והביקורתיות. הזדהות לא רק בגלל שכך אמרו. אלא כי אני רוצה ומבין למה זה נכון.

אך האם תמיד צריך ביקורתיות? האם צריך לקחת כל דבר בחיינו בתור ספק? אם עוד לא הבנתי את מערכת האיכול, אז מאיפה לי לדעת שאני צריך לאכול בשביל לשרוד? האם כל מה שאנו עושים עבר את תהליך הביקורתיות? האם צריך שיעבור?

נראה לי שהתשובה נעוצה בשאלה (תשובה שנעוצה בשאלה- הבנתם...) האם כל דבר אינו נכון עד שהוכח כנכון? או שמא כל דבר נכון עד שהוכח שאינו נכון?

תינוק לא יודע את כל ההסברים לכל דבר בעולם כבר מרגע הולדתו. האדם גודל כשהוא מקבל חינוך והרבה ידיעות ללא שעברו את סינון הביקורת. גם לא בכל שלב נכון להעביר וללמד דרך הביקורת. כשתינוק רוצה להכניס אצבע לשקע, אינני מסביר לו את הסכנות שבדבר. אני אוסר עליו. למה? הוא לא יכול להבין עדיין. זה אילוף, לא חינוך. לפעמים צריך גם לאלף.

כך כולנו ממשיכים לעשות דברים מסוימים כמצוות אנשים מלומדה, כאותו תינוק הנמנע מלהכניס אצבע אחר גערת הוריו. אנו קמים בבוקר ועושים הכל על אוטומט. אנו חיים על הרגלים ששזורים לכל אורך חיינו. אנו מקובעים לבחירות שעשינו בעבר וממשיכים בהם ללא חשיבה מחודשת.

אך אנו יכולים להשתנות. הבחירה בידינו. אט אט, אחד אחרי השני, אנו צריכים להעלות כל דבר בחיינו לביקורת. כך נוכל להשתפר בטעויות שעשינו ולהזדהות עם הדברים שצדקנו. הזדהות שתגרום לנו לעשות את מעשינו ביתר שאת וביתר עוז.

אי אפשר בוקר בהיר אחד לעצור את כל מהלך חיינו ולהעלות את כל חיינו לביקורת. אנו לא יכולים להתנהל ללא הרגלים, סדר וודאות (גם אם איננה מבוססת לוגית) מסוימת בחיים. אנו מתייחסים להרגלינו ואמונתנו כעל נכונים עד שהוכח אחרת ולמה שלא הורגלנו אליו או מאמינים בו כלא נכונים עד שהוכח אחרת.

השינוי או לחילופין הביסוס בחיי האדם נעשה בהדרגה.

עכשיו, קדימה. תהיו ביקורתיים כלפי. תחקרו, תקשו, תשאלו שאלות ותפתחו דיון...

5- הגשמה עצמית

2009-03-20T15:07:00.007+02:00

אריק ברמן בשירו, הגשמה עצמית, נוגע בנקודה מאוד פופולרית בחברה בה אנו חיים היום.

"אני עולה לירושלים למסיבה המי ומית
אני הולך לרחוץ ידיים בביצה המקומית
אני אשים פתק או שניים בחומה הא-לוהימית
אבל לא לשם שמיים אלא לשם הגשמה עצמית"
פה הוא מתאר את ההחתירה להתקדמות במעמד ופרסום. הוא הולך למסיבה כי יהיו שם כל האנשים ה'חשובים' וכי הוא רוצה להתערות בביצה המקומית. הוא עולה לירושלים, איפה שהכנסת והפוליטיקה. הוא מגיע לכותל (החומה הא-לוהימית) ושם פתק. אבל הוא שם את הפתק לא כי הוא מתכוון לכך או כי הוא יהודי שמאמין בכך, אלא כדי להצטלם שם ושכולם יראו אותו (בסגנון המתמודדים לרה"מ לפני הבחירות). כדי להעצים את עצמו. לצבור כוח השפעה.

"אני אוביל גדודים של נוער במלחמה הקיומית
יכתבו אלי בדואר, אני אחתום להם את שמי
לאסיר בבית הסוהר, לחולה הסופנית
אבל לא בשם הטוהר אלא בשם הגשמה עצמית"
פה רואים שהשאיפה שלו להגשמה עצמית מופנית אל דברים טובים. הוא עושה מעשים ציוניים. מוביל נוער אל מלחמה צודקת, קיומית. הוא מדרבן אסירים למוטב ומנחם חולה סופנית. הוא אפילו מנצל את הפרסום שצבר לשם עידודם בכך שהוא חותם להם בשמו (זאת גם הסיבה, כנראה, שהוא מקבל מכתבים כאלו מלכתחילה).
כל זאת הוא עדיין לא עושה כדי להועיל, לשם "טוהר", אלא בשביל הגשמה עצמית. כדי שהוא יראה לעצמו כמה טוב הוא. בשביל תחושת הסיפוק.

"איזו אישה פעם אמרה לי
שבכלל זה לא כדאי לי
אבל מה היא מבינה
אני עוד שנייה נוגע.
תשמור את החלומות לעצמך ולילות
שתוכל להתעורר, אחרת תשתגע"
כאן הוא מספר שהוא קיבל פעם אזהרה שלא כדאי להשקיע ולרדוף אחרי הגשמה עצמית. שזה רק יפגע בו.
הוא דוחה את העצה ואומר שהיא לא מבינה כיוון שהוא רואה את המטרה שהציב לעצמו כקרובה וחושק להגיע אליה. התאווה מדרבנת אותו להמשיך הלאה.
היא שבה ומזהירה אותו שאם הוא לא ירסן את עצמו הוא ישקע בתוך התאווה שלו להגשמה עצמית וירצה תמיד עוד ועוד בלי סוף. זה לא יגמר אחרי שהוא יגע במטרה הקרובה. הוא לא יוכל להתעורר מזה ולבסוף ישתגע במרדף למימוש עצמו.

"אני אבוא לתוכנית אירוח ואחייך לצלמים
המיגרופון לא יהיה פתוח, אבל יראו לי את הפנים
משמאלי סוכן ביטוח, לימיני איזו דוגמנית
היא תדבר על חיבור לרוח ועל הגשמה עצמית"
הוא מדבר על כך שנושא ההגשמה העצמית מפורסם ומקובל בציבור. מדברים עליו בתכנית אירוח. הדוגמנית, שמבטאת את השאיפות העצמיות הרדודות של אנשים (כמו הדוגמניות שאחרי שהם נבחרות מדברות על מה שהם הולכות לתרום) מדברת על הגשמה עצמית.

"אני אביא זמרת רקע, שתשיר לי בתקליט
אני אכתוב שיר על כדורגל, הפזמון כזה קליט
אערבב עם קומץ של רגש, שיר מולדת עממי
אבל לא בשם הדגל אלא בשם הגשמה עצמית"
הוא ממשיך לפעול ולהשפיע, אך לא בהכרח לצדדים טובים אלא נטרליים, כדורגל. אמנם עדיין יש קומץ ציונות (שיר עממי), אבל גם זה אינו בשם הדגל ולמען ציונות, אלא כדי להלהיב אנשים (כמו העובדה שזה קליט) שזה יצליח. לשם הגשמה עצמית.

כאן חוזר הפזמון על האזהרה של האישה אודות השקיעה בתאוות ההגשמה העצמית.

"אני אשיר שיר לשלום על הכיכר הלאומית

אני אצביע לשלום על הכיכר הלאומית

אני אצדיע לשלום על הכיכר הלאומית

אני אביא את השלום (כן)... הגשמה עצמית"

כאן הוא מדבר על מטרה נכספת ונשגבה מבחינה לאומית. מטרה עילאית של שלום שכולם לא הצליחו להשיג. גם כשהוא מנסה להציל את כל העם ולהביא את השלום- זה בשביל הגשמה עצמית.

עם זאת, חשוב לזכור שבשמה של הגשה עצמית הוא מתעתד לעשות דברים מדהימים וטובים. בסופו של דבר, גם אם מניעיו הם אגוצנטריים, המעשים שלו (אם באמת יצליח) יתרמו תרומה רבה לכל העם.

"אני אשיר לך סרנדה, על המרפסת הדרומית

זו תהיה כזה בלדה, עם הלחן הממיס

שיוריד אותך למטה, את לא תרגישי בתרמית

ונסע אלי הביתה לקצת... הגשמה עצמית"

כאן מתוארת ההתדרדרות והנפילה המוסרית הקשה שלו. הוא שר שיר אהבה למישהי ומצליח לכבוש את ליבה באמצעות היכולות שלו. היא תמשך אליו. אך כל זאת לא בגלל שהוא באמת מרגיש כך כלפיה. זו היא "תרמית". היא באופוריה כאילו הוא אוהב אותה ובאמת יש פה משהו. היא מתמסרת אליו והולכת אליו לביתו. אך הוא מנצל אותה מינית בכך שהוא עושה את כל זה רק בשביל ההגשמה העצמית שלו. כדי להוכיח לעצמו שהוא יכול "להשיג את הבחורה".

תאוות ההגשמה העצמית שהובילה אותו כה רחוק וגרמה לכל כך הרבה דברים טובים והצלחות ניטרליות, גם הובילה אותו רחוק לאיזורים שפלים ורעים.

כאן האזהרה חוזרת על עצמה כשעכשיו היא נראית נכונה מתמיד. הוא באמת נגרר אחר רצון ההגשמה העצמית עד לשפל מוסרי.

הוא חוזר על הפזמון כשהוא משנה ואומר במקום "אשה פעם אמרה לי", "אמא פעם אמרה לי". האמירה האימהית שבאה לדאוג לבנה ומזהירה אותו מפני התדרדרות. בסופו של דבר הוא לא שמע לאימו ונפל...

אמירה זו של אריק ברמן בהחלט נכונה. אם כל המניעים שלך הם הגשמה עצמית, אז הגשמה עצמית יכולה גם ללכת לכיוונים שליליים. הגשמה עצמית היא רצון לכוח ולעוצמה. ואם אלו המניעים אז הגשמה עצמית מושגית גם במטרות לא מוסריות.

מצד שני, רצון זה הוא רצון טוב. איננו אמורים לברוח מכוח ועוצמה. הם דברים שבשביל שנשנה את העולם לטובה אנו זקוקים להם.

לכן הגשמה עצמית היא בהחלט יצר שצריך לתת לו מקום. אנו לא יכולים להשפיע ולשנות את העולם מתוך עדינות וענוות יתר, מתוך מחשבה שאנו קטנים ולא משמעותיים. אלא מתוך הרגשת עוצמה וכוח. אנו צריכים להרגיש את הרגשת העוצמה הזו ומותר ליהנות ממנה. אך תמיד צריך לזכור שכל מטרתנו היא בשביל לתרום ולתקן את עולמנו. אם כל הכוח שלך, בשורה התחתונה, נועד רק בשביל עצמך- אז אין לך סיבה להתקיים. פספסת את מטרת קיומך. המטרה היא התרומה והתיקון בעולם. יצר ההגשמה עצמית הוא אמצעי.

אם נזכיר זאת כל הזמן לעצמנו. נשלב בין ראיית מטרת חיינו לבין היצרים שלנו, וביניהם יצר ההגשמה העצמית, כאמצעים להשגת המטרה. נוכל להגיע רחוק ולכוון את צעדינו הענקיים לכיוון החיובי.

4- ללא מעצורים

2009-03-13T01:55:00.010+02:00

למרות כל היצרים והתשוקות שיש לנו (עליהם דיברנו בפוסט הקודם) יש לכולנו מעצורים. מעצורים אלו חשובים. לא תמיד אנו צריכים לומר את מה שאנו חושבים (משיקולים של פגיעה בזולת ועוד) ולא תמיד אנו צריכים ללכת אחר יצרנו. במיוחד בפעמים בהם הוא מושך אותנו לכיוונים לא מוסריים.

בעיני ובעיני רבים, אדם שהולך לפאב, בר או מועדון, משתכר ועושה שטויות, הוא אדם לא אחראי. הוא בורח מהמציאות בה הוא חי ומשחרר את המעצורים המגבילים אותו ופשוט פועל ללא בקרה עצמית. השכרות היא דבר מגונה הנעשה, בדר"כ, ע"י אנשים קשי יום הרוצים לברוח מן המציאות הקשה. רוצים לשכוח מהכל ולתת לעצמם להתפרץ ללא מעצורים.
אך יום אחד בשנה, אפשר לראות לא מעט אנשים רציניים ושקולים השותים לשוכרה. אנשים שלא היית חושב לרגע שהם ידרדרו למצב כזה.

היום הזה הוא פורים.

לשם מה זה? מדוע חז"ל עודדו דבר שכזה?

ברצוני לנסות לתת לכך תשובה.

כל השנה כולה השיכרות אינה רצויה. אדם צריך לכלכל את צעדיו מתוך שיקול דעת. אמנם הוא צריך לתת ביטוי חיובי לרגשותיו ויצריו, אך כל זאת מתוך מחשבה, שיקול דעת וניתובם אל דרך הטוב.

אך כל אדם מגביל את עצמו הרבה פעמים במקומות בהם אינו צריך להגביל את עצמו. כל מיני עכבות פסיכולוגיות מונעות ממנו לעשות דברים טובים ולתת ביטוי לרגשותיו החיוביים. אם מתוך ביישנות או לחץ חברתי ועוד.

לשם כך מגיע פורים.

מי שיודע שבשכרותו יעשה דברים רעים- שלא ישתכר. רוב האנשים לא חושבים על השכרות בהקשר עם דברים חיוביים, אך זה מכיוון שהם מכירים את השיכרות שבברים ושל האנשים המחפשים פריקת עול ובריחה מהמציאות. אך רבים מהאנשים, אם יהיו באווירה טובה ובסביבה הנכונה- יוציאו את המירב והטוב המוסתר שבהם החוצה. בפורים האדם יכול להסיר את העכבות ולהוציא את מה שבליבו. אני, לדוגמא, שנים רבות ניצלתי את פורים כדי לבקש מחילה מכל מי שאולי פגעתי בו ולא היה לי נעים לבקש ממנו מחילה. בפורים אנו מתעלים מעבר לרגשות הקטנוניות ויכולים להבין שסה"כ אנו רוצים איש בטובת רעהו וחפצים בקרבתו.

לאחר הפורים, אפשר לבחון את מה שקרה ולהבין את עצמנו יותר. להבין מה אנו צריכים יותר להוציא לידי ביטוי. ואם היו דברים פחות סימפטיים שהוצאנו- לדעת אותם על עצמנו ולדעת איך להרחיק דברים אלו מכיוונים רעים ולתעל אותם לטוב.

אז למה לא כל יום פורים? כי פורים הוא יום בשנה. יום של קריאת כיוון. במובן מסוים, של חשבון נפש. חז"ל אמרו שפורים כמו יום כיפור. כן כן, אותה שכרות והוללות, לכאורה, היא כמו היום שכולם צמים, שקולים, עושים חשבון נפש עמוק על כל השנה. ביום כיפור אנו עושים חשבון נפש על כל מה שעשינו ובפורים אנו עושים חשבון נפש על האישיות שלנו. מי אנו ולאן אנו נוטים. להכיר את עצמנו ולדעת לנהל את עצמנו בהתאם לכיוון המוסרי.

בהמשך השנה נמשיך להיות שקולים ופקחים ונכלכל את צעדינו לאור המסקנות שהסקנו בפורים.

אז נרים כוס יין לחיי חיים טובים יותר...

3- מלחמה ביצרים?! הצחקתם אותי…

2009-03-08T18:38:00.001+02:00

“אני רודף אחר חוקיך, מחד.
מאידך תשוקתי אותי רודפת.
בוש ונכלם אבוא בשעריך”
בשיר “אנה אפנה“ של ארז לב ארי, מציג הוא מאבק בין הרצון לטוב ולעבודת האל לבין תשוקותיו ויצריו. מצד אחד הוא חפץ בשמיעה למצוות האל ומצד שני הוא מרגיש שתשוקותיו רודפות אותו וגוררות אותו הרחק מהאל ומצוותיו. התוצאה היוצאת מכך היא שהאדם עובר עבירות וחוזר אל האל כשהוא מתבייש ונכלם ממעשיו. “איכה אלך אנה אפנה מפניך”- אין הוא מוצא מקום בו יוכל לספק את יצריו כיוון שאין הוא יכול לברוח מ”עיני” אלוקיו. בעצם, נוצר פער “בין הלכה למעשה”, בין מה שנכון בעיניו לעשות (ללכת אחר האל ומצוותיו) ובין מה שהוא חושק לעשות.

“רודף אחר חוקיך
מאידך תשוקתי אותי שורפת
עזה כמוות איומה כנדגלות”
מילים אלו מקבילות לפתיחה אך מתארות התדרדרות חריפה הרבה יותר. הרדיפה אחר החוקים כבר פחות מזוהה עם ה”אני” שבהתחלה. התשוקה, מצד שני, לא רק רודפת אלא כבר מצליחה ושורפת. היא חזקה כמו מוות ואיומה. הוא הולך ומתרחק מאלוקים וכתוצאה מכך ישנם “הלילות הארוכים והבדידות והשנים”. ליבו פועם בחוזקה אל תשוקותיו (”והלב הזה שלא ידע מרגוע”). ישנם אלמנטים חזקים ואפלים: ים סוער, צללים, המושכים אותו הרחק מאלוקיו.

מתוך כל זאת מבצבצת לה הקריאה מעמקי נשמתו אל אלוקיו: “השיבני”. עזור לי לשוב אליך, אלוקי. כי אני כבר אינני יכול בכוחות עצמי לעשות זאת.

“לאן אלך אנה אפנה, כשעיניך מביטות בי
איכה אברח, איך לא אפנה”
האל מופיע בדמות ה’אח הגדול’. האל ומצוותיו שבהתחלה נתפסו כדבר שהוא רודף אחריו ורוצה בו, נתפסות עכשיו כדבר מחייב ומפחיד. איך אוכל לפנות ולברוח כשהמצפון והאל מביט בי ומבקר את מעשיי. מאידך, התשוקות שנתפסו בהתחלה כרודפות אותו הם המקומות שאליהם הוא רוצה לברוח עכשיו, אך מתקשה לעשות זאת בגלל ‘האח הגדול’ שמביט בו.
הוא מסיים את השיר במשפט “אני רודף אחר חוקיך”. הוא עדיין יודע שזאת היא המטרה. אך רגשותיו העזים נמצאים במקום אחר. הוא במאבק מתמיד בין סערות רגשותיו לבין הדברים שהוא מבין שהוא חייב לעשותם ורוצה בהם באיזשהו מקום בפנים.

כך מציג ארז לב ארי את ההתנגשות שבין היצרים והתשוקות לבין המוסר ומצוות האל. ברצוני להציג דרך שונה לגמרי.
דרך שעוברת בהבנה שלכל יצר וכוח בעולם יש מקום ותפקיד. התפיסה שהמוסר ועבודת האל היא דרך ההתנגדות אל התשוקות, היצרים והרצונות מביאה אל הרגשה שהמוסר הוא עול ומעמסה. במקום זאת, יש להבין שאנו צריכים להידבק במוסר דרך התאוות והתשוקות שלנו. להבין מהו התפקיד של התאוות שיש לכל אחד מאיתנו ולהשתמש בהם בשביל תפקיד זה.

אם יש לך יצר לעשות מעשה רע- צריך לראות ממה זה נובע. בסופו של דבר, אפשר לקחת את השורש של יצר זה ולתעל אותו אל דבר חיובי. הדגש בדרך זו הוא תיעול היצרים ולא מלחמה נגדם. פיתוח התאוות והיצרים והנאה מהם כשהם מתועלים לחיוב. אין שום דבר רע ביצרים גדולים וחזקים. ככל שהם יהיו יותר חזקים ומושכים- כך הם יוכלו להשפיע לטובה הרבה יותר, במידה וינותבו אל המקום הנכון.

כמובן שגם בדרך זו יש אלמנטים של מלחמה ובלימת היצר. אנו צריכים לחסום בפניו את הדרך אל הצדדים השליליים. אך היצר אינו רובץ ודוחף לפתוח פתח אל צדדים שליליים אלו, אלא זורם הלאה לכיוון המטרות החיוביות של אותו יצר.
זו היא דרך שמצריכה מחשבה והבנה של היצרים והתאוות שמניעים אותנו. ניתוח מעמיק והכוונה מודעת אל אפיקים חיוביים. אין זה אומר שמי שהולך יותר ע”פ דרך זו, אז אין לו שום היסוס וקשיים מוסריים בחיים. ישנם ותמיד יהיו קשיים, אך הכיף והתאווה, הרצון החזק והתשוקה יזוהו עם המוסר והחוקים וידחפו אותו רבות לכיוון החיובי.

לקריאת התגובות הראשונות: לחץ כאן

2- ההכשרה לחיים

2009-03-08T18:33:00.000+02:00

“…אך כל זאת אינו לשווא. הרי בתור תינוק שזה עתה נולד ולא יודע לזחול, לא הייתי משנה את העולם. יכולותיי הולכות וגדלות ככל שהשנים חולפות. אני גדל פיזית ומוטורית, נפשית ומנטלית.
כך עברו להם 22 שנה. 22 שנות התפתחות. 22 שנות הכשרה לעולם הגדול. לקראת הטבעת חותמי בעולם.” (מתוך “סיפור חיי בפרט וחיי אדם בכלל”, הפוסט הקודם)

כה רבות השנים שהשקעתי ואשקיע בהכנה זו. חובה עלי לברר מה היא אותה הכנה. אילו “אימונים” אני צריך לעשות לעצמי ולאן אני פניי מועדות.

ובכן, ישנם שני מישורי הכנה והתפתחות: מוסרית רוחנית ושכלתנית פיזית.

המישור השכלתני פיזי מתחלק, כמובן, לשניים: פיזי ושכלתני. הפן הפיזי התפתח רבות ובעיקר בשנותיי הראשונות, בילדות. החל מלימודי זחילה, פעולות מוטוריות למיניהם, גדילה במימדים הפיזיים אך גם באימוני כושר גופני שבע”ה אמשיך לעשות כל חיי. הפן השכלתני מתפתח בעיקר בנערות. החל מפיתוח יכולות דיבור, חשבון, הבנת מושגים מופשטים, בי”ס, אוניברסיטה…

המישור המוסרי רוחני מתחלק, גם הוא, לשניים: מוסרי ורוחני. הפן המוסרי הוא פיתוח המצפון וידיעת החוק (במובן הרחב של המילה חוק). מה נכון ומה לא נכון לעשות. מה מוסרי ומה לא. הן ברמת הפרט והן ברמת החברה והעם. המוסר הוא דבר הטבוע באדם מלידה, אך דורש פיתוח. הפן הרוחני הוא העומק של החיים שלנו. הפנמה של מטרת חיינו. הבנה עמוקה של הדברים העומדים מאחורי מהלך חיינו, בעבודה, בחיי החברה שלנו וכו’. מה מטרת עמנו ומדוע הוא צריך לשאוף לכיוון זה. לא רק מה נכון ולא נכון, אלא מה הדבר המהותי העומד מאחורי זה. זו היא השקפת עולמנו.

השקפת העולם נותנת יכולת להסיק מסקנות מוסריות על מצבים עליהם לא נתנו את הדעת, כיוון שיש הבנה של הסיבות לדברים עליהם כבר נתנו את הדעת. אפשר, איפוא, לומר שהפן הרוחני הוא המהות שמאחורי חיינו ומאחורי המוסר. ראיה רוחנית מקנה יכולת שיפוטית עצמאית בין טוב לרע.

התפתחות במישור הפיזי- שכלי ללא התפתחות במישור המוסרי רוחני, עלולה להוביל לתוצאות הרסניות. לאדם כריזמטי, חזק וחכם עם יכולות רבות המנוצלות לרעה. אין וואקום. אדם איננו ניטרלי. כל אדם מורכב מטוב ורע. אדם שלא יצק אל עצמו תוכן מוסרי רוחני טוב- זו היא הזנחה של המוסר שאיתו נולד ובהכרח תוכן מוסרי מעוות ורע יכנס לתוכו וישלוט בו.

לעומת זאת, התפתחות במישור המוסרי רוחני ללא התפתחות במישור הפיזי שכלי, תגרום לכך שהאדם לא ימלא את יעודו בעולם. מערכת סגורה בה האדם מתעצם מוסרית ורוחנית ואינו מסוגל לפרוץ ולתרום לאחרים- היא לא מוסרית ומפספסת את המטרה שלשמה הוא נוצר.

זו היא ההכנה וההתפתחות לעולם הגדול. התפתחות זו נמשכת כל החיים. תמיד יש לאן להתקדם ומה לשפר. בכל התחומים. בשנים הראשונות הדגש מושם על ההכנה וההתקדמות האישית. ככל שמתקדם הזמן האדם מממש יותר ויותר את הפוטנציאל שהוא צבר בחייו ומשפר את עולמנו. הפן הביצועי מעשי תופס יותר תאוצה. אך למען שימורו ופיתוחו של הפן המעשי, חובה להמשיך ולעבוד הן על הצד הפיזי שכלי והן על הצד המוסרי רוחני.

לקריאת התגובות: לחץ כאן

1- סיפור חיי בפרט וחיי אדם בכלל

2009-03-08T18:27:00.007+02:00

רוצה לקרוא? מעניין? מה כל כך מעניין?

חיי די רגילים, שגרתיים. אך מצד שני יוצאי דופן, מיוחדים. אחרי הכל, כל אחד הוא עולם ומלואו, יחיד ומיוחד. לכל אחד טביעת אצבע בעולמנו המשותף וכל טביעת אצבע היא יחודית משל עצמה ואין עוד אף אחת אחרת כמוה בעולם.

חיים די משעממים, אך גם מאוד מעניינים.
די עצובים, אך מאוד שמחים.
די מבוזבזים, אך מאוד מנוצלים.
די אגואיסטיים, אך מאוד אלטרואיסטיים.

מי אני? מה חיי?
אני לא המקום בו נולדתי. לא החברה בה גדלתי, לא החינוך אותו קיבלתי ולא סך כל סביבתי וההשפעות שהופעלו עלי.
אני וחיי הם סך כל מעשיי ובחירותי. מה פעלתי ולאן כיוונתי את כוחותי.

יותר מעניין אותי זה לא מה עשיתי, אלא מה אעשה. בן 22 אנוכי היום ועוד לא נגעתי בקצה גבול קצהו של שאיפותיי הרבים. אמנם נכון, כל החיים עוד לפניי, אך הספקי אינו מספקני. בע”ה, כל זה עוד ישתנה. אני עוד אשנה את העולם ובגדול. ידוע לי כי אמרו זאת קודם לפניי, זה לא משנה. אני אשנה את העולם…

היכן נולדתי- כבר אמרתי שאינו משנה. הרי לא בחרתי בכך.

את שנתי הראשונה אינני זוכר. מן הסתם, למדתי לזחול, להתהפך ולהתיישב. את הברותיי הראשונות כבר הוצאתי מפי. אך עוד לא תיקנתי את העולם ובעיתונים עדיין לא שמעו על מעשיי.

בשנתי השנייה אולי כבר למדתי לדבר, ללכת ולאכול בעצמי. אל לכם לזלזל, זו התקדמות אישית מאוד חשובה. אך עדיין העולם עומד ומחכה לטביעת אצבעתי.

כך עבר יום ועוד יום. שנה אחר שנה.

אני משקיע ושוקע בעצמי, עולמי מאוד אגוצנטרי. אני מתקדם ולמד, הולך וגדל. והעולם מחכה…

אך כל זאת אינו לשווא. הרי בתור תינוק שזה עתה נולד ולא יודע לזחול, לא הייתי משנה את העולם. יכולותי הולכות וגדלות ככל שהשנים חולפות. אני גדל פיזית ומוטורית, נפשית ומנטלית.

כך עברו להם 22 שנה. 22 שנות התפתחות. 22 שנות הכשרה לעולם הגדול. לקראת הטבעת חותמי בעולם.

אך כל זאת אינו מדויק. מדי פעם בחיי היו הבזקים. ניצוצות קטנטנות מטביעת אצבעתי העתידית.
ניצוצות אלו הם מעשיי בעבר. הם עברי. מרחוק הם ניצוצות קטנים המבזיקים באפילה, אך מקרוב הם אש גדולה. אש שאורה מאיר מקצה העולם ועד קצהו. אינני מדבר רק על עולם אחד אלא על עולמות רבים. אנשים רבים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.

כל שיחה ששוחחתי וניחמתי או שימחתי אדם אחר. כל מילה טובה שזרקתי בהיסח דעת, היא אש גדולה, אבל ניצוץ קטנטן לעומת תיקון העולם המוטל עלי ושאני חפץ לעשותו. ניצוץ כל כך קטן ומיקרוסקופי עד שאינני זוכר את מירב הניצוצות שעברתי בחיי.

לקריאת התגובות: לחץ כאן